מאמרים מרתקים

נפילת הטבון

נפילת הטאבון – מאת רותי מייסטר
שבת, 18 אוקטובר 2008 12:57 Hezi Segev דוא הדפסה PDF

ימים אחרים של ימי ילדות בראש פינה, הפרימוס, הפתיליה והטבון

ידיים בטוחות הרימו אותי מתוך מיטת הברזל בעלת הסורגים הכהים, שעמדה בפינת חדר הורי, ליד מיטת אחותי הבכורה.

חדר שינה גדול בעל קירות אבן עבים, התקרה גבוהה, החדר שימש כחדר שינה להורי, לי ולאחותי.

-מהר ילדות, צריך לרוץ שוב אל המרתף, הסירנה מודיעה על הפצצה מ’הפרימוסים’ החגים מעלינו.

לילה, אני רוצה לישון, מנסה לחטוף את השמיכה לדחוף אגודל רך אל פי, להינות מעוד דקה של שינה, אבא נועל לי את נעלי הבית, מרים אותי וחובק אותי בזרועותיו החסונות, אני ממשיכה לנמנם על כתפו, מניחה ראשי על כתף ונהנית מהטלטול תוך כדי ריצה, אמא מחזיקה בידה של אחותי, זו הולכת בבטחה כמו לא להמרות פקודה, אנחנו רצים למרתף. הכלבה לבנה, הקשורה בפתח המרתף, קופצת ונתלית ברגליה הקדמיות על אבא ועלי, תוך כדי כך, נעל בית אחת נושרת מרגלי, ולבנה חוטפת אותה בפיה ומשחקת עמה, אני בוכה ומייללת, מבקשת להחזיר את נעל הבית האבודה,

-אין זמן, צריך לרוץ למרתף.

אבא מנסה להרגיע אותי, מניח יד גדולה, חמה ומלטפת על גבי, טופח קלות, אינני נרגעת, קול שריקה מבשר על נפילת הפצצה, אנחנו במקלט.

בום, קולות נפץ, פיצוצים, קולות מוכרים שהפכו להיות בני בית, חלק מחיי יום יום, שוב שוהים במרתף, זהו המקלט שלנו.

המרתף הנמצא מתחת לביתנו, שתי מדרגות יורדות מובילות אליו, אל מתחת לפני האדמה, מול כניסה קמורה, עטורת אבן, תקרות בנויות בקשתות, עליהן משוחים טיט ותבן, כניסה לאולם קמור, השולח שתי זרועות למזרח ומערב, , אור קלוש חודר דרך שני הצוהרים הקטנים, אותם צוהרים, הנמצאים בגובה פני האדמה, שני החלונות שהיו עבורי, חלונות מסתורין. מתוך המרתף פנימה היו אלה חלונות קטנים ומבחוץ בגובה שביל הכניסה הביתה, שני פתחים קטנים המונחים כמו על פני האדמה, פתחים עמוקים בעלי קירות עבים ורחבים, נהגנו לנשוף אל תוכם בועות סבון, בעזרת קני הקש המפוזרים, בתוך כוס שכן דרך כבוד נוזל הכלים, “אמה”, ובועות הסבון המרחפות אל כיוון האור נצבעו בשבעת צבעי הקשת, הלומי קסם התבוננו בבועות המרחפות, בועתו של מי תחזיק יותר זמן בלי להתפוצץ. ריח טחב וקש מקדם אותנו ריח מוכר, (החוזר אלי שוב במלחמת ששת הימים).

הימים ימי ראשית הקיץ, ימים חמימים וכאן כל כך קר, קני קש זהובים מרפדים את רצפת המרתף, עליהם מונחים מזרונים כשבקצהו של כל מזרן, מספר שמיכות מקופלות, המשמשים לישיבה, שכיבה, שינה, הכל תלוי באיזו שעה משעות היממה אנו שוהים בתוכו, באחת הפינות דליים גדולים מרופדים אף הם בקש, עם שאריות אוסף הביצים שאמא נהגה לאסוף לחג הפסח, ‘חג הביצים’ קראה לו אמא, יום יום נאספו ביצים מגומחות קבועות בחצר, בהן נהגו התרנגולות להטילן, במרתף הקריר נשמרו עד בואן אל התבשילים.

-ש,ש,ש,ש אפשר להמשיך לישון.

בום, פיצוצים, אמא מציצה החוצה,

-הטבון נהרס”. האם נשמע קול של שמחה מפי אמא? האם האנחה אנחת שמחה היא???

-לא נורא נבנה אחר. אבא עונה.

-ימי הטבון הסתיימו. קובעת אמא נחרצות, האם אני שומעת אנחת רווחה נפלטת מפיה? חיוך רך נסוך על פניה של אמא, אמא שמחה, אין צורך להתעורר לפני הנץ החמה, אין צורך ללוש בצק, לחכות שיתפח, אבל, אין לחם בבית.

שקט. קרני שמש ראשונות מפציעות, סבא יוצא החוצה, מציץ, חוזר ונכנס, האם אפשר לצאת? הפוגה? ללא היסוס, מחליט, סבא גיבור, רץ במהירות אל הרחוב, שח קמעה וזוחל בתעלה לצד הכביש, הכביש במעלה המושבה הנתון בין תעלות העוברות לכל אורכו, דאגה אוחזת אותי, האם לא תיפול פצצה בעת לכתו לחנות? התעלות, שביל להולכי רגל, היו עבורו תעלת מחבוא מפני פצצה שמא תיפול, יש להביא לחם הביתה, אפשר למצוא לחם במכולת, משפחות אחדות כבר נהנו יום יום מקניית ככר לחם טריה ,לחם קנוי ראשון בבית, האם טעם הסנדוויצ’ים יהיה שונה?

רות מייסטר

אפריל 2004