מאמרים מרתקים

הכביש העתיק בראש פינה מאת: ספיר אוחיון – מכללה באשקלון

הכביש העתיק בראש פינה

מאת: ספיר אוחיון – מכללה באשקלון

תולדות ראש פינה- רקע היסטורי וגיאוגרפי:

ראש פינה- מושבה בגליל העליון המזרחי, לרגלי הר כנען, השוכנת כ-394 מעט מעל פני- הים, על כביש טבריה – קריית שמונה, מזרחית לצפת. ראש פינה נחשבת “אם המושבות” של הגליל ומניין ימיה מתחיל בשנת תרל”ח – 1878, עת החליטה קבוצת יהודים צעירים לעזוב את צפת ולייסד בסמוך לה יישוב חקלאי. 18 החלוצים, בהשראתו של ר’ אליעזר רוקח, ובראשותו של יוסף פרידמן, אשר רצו להפוך לאיכרים.

הם התגוררו בשולי הכפר הערבי ג’עונה, קנו אדמות מערביי המקום והקימו את הישוב “גיא אוני” שמשמעותו: “מקור כוחי”.

קשיי אקלים, מחלות, חוסר ידע בחקלאות, חוסר כסף והתנכרות גבאי “הכוללים” בצפת – הביאו לנטישת הישוב ע”י רוב תושביו, פרט ל-2 משפחות שנשארו עד היום הזה.כביש האבן המקורי

בשנת 1882, ראשית העלייה הראשונה, רכש דוד שו”ב חלק מהאדמות עבור “האגודה לישוב ארץ ישראל ע”י עבודת אדמה” מהעיר מוינשט ברומניה, והקים בג’עונה את “ראש-פנה”. השם לקוח מתהילים, קי”ב, כ”ח: “אבן מאסו הבונים הייתה לראש פנה”, כלומר: אותה אבן שהבונים זרקו כלאחר יד מכיוון שראו בה מיותרת לבנייה- אנחנו ניקח אותה ונשים אותה בראש פינתו של הבית כאבן הבולטת, היפה והיקרה ביותר. הנחשב לחסר ערך הוכר כבעל ערך רב. כך שונה שם המקום מ”גיא אוני” ל”ראש פינה “.
בשנת 1883, שנה לאחר ייסודה של ראש פינה, הגיע לביקור במושבה הברון אדמונד דה רוטשילד, בעקבות פנייתו של דוד שוב לאחר שכל ניסיונות הפרחת השממה עלו בתוהו, והרעב הגיע לפתחם של המתיישבים. הברון מחליט להעניק את חסותו למושבה, רוכש אדמה ומקים מבני ציבור בית הכנסת המפואר, בתי פקידים ורופאים והגן היפהפה. המושבה החלה לפרוח: החקלאות התרחבה, הוקמו מפעלים לתעשיית טבק ומשי, הוקם בית היקב וראש פינה תפסה את מקומה כמרכז ההתיישבות בגליל.
בשנת 1900 מנתה המושבה למעלה מ-500 נפש, החקלאות פרחה ובתי החרושת שגשגו, בבית הספר למדו ודיברו עברית ונדמה היה שהמושבה עולה על דרך המלך. אבל משברים חברתיים וכלכליים והפסקת תמיכת הברון הביאו לסגירת מפעלי התעשייה.
ב-1917 שבה המושבה להתבסס על חקלאות ושירותי דרך. רבים נאלצו לעזוב ולתור אחר מגורים באזורים אחרים בארץ, ששלטונה עבר מידי התורכים לבריטים. ב-1929 הוקמה המעבדה לחקר המלריה, אשר בראשה עמד פרופסור גדעון מר. הישגיה של המעבדה סייעו להדברת הקדחת בארץ ושמה אף יצא בעולם כולו. המוות שהכה באיכרי עמק החולה וילדיהם נעצר.
ב-1948, בעת מלחמת השחרור, נטלו איכרי ראש פינה חלק בהגנה על האזור והמושבה בקרבות. באביב, כשהחלה הפלישה הסורית, החליטו תושביו הערביים של הכפר ג’עונה לעבור ללבנון עד יעבור זעם, מאז לא שבו לכאן. שנתיים מאוחר יותר, החלו להגיע לראש פינה עולים חדשים, נבנו להם בתים וחולקו קרקעות.

977907_524924390875941_11701621_o

כיום ראש פינה היא מושבה משגשגת, התיירות ענפה, חיים בה 2691 תושבים, קיימים בה בית ספר, מרכזים מסחריים, צימרים, גנים וכמובן אתר השחזור הידוע.

הכביש העתיק בראש פינה:

הכניסה לראש פינה היא דרך כביש 90 , כאשר הכביש הפנימי המקביל לו הוא 8900.

את ראש פינה עצמה חותכים לאורכה 2 כבישים ראשיים. האחד הוא “מעלה גיא אוני”, והשני הוא כביש 8900 שכולל בתוכו את צומת ה”מונומנט” ועולה לצפת (נקרא כביש ‘טבריוני’ מאחר ודרכו ירדו לטבריה).

מצומת המונומנט ועד לעיקול הכביש לצפת ומעט צפון מערבה, נקרא היום רחוב זה “רחוב דוד שו”ב”, ובהמשך רחוב “החלוצים” או “הראשונים” על שם החלוצים שהקימו את המושבה.

מתווה הכביש העתיק בראש פינה עבר כמה וכמה סלילות, הריסות, וסלילה מחדש.

על מנת לעשות סדר בכל הבלגן, נפרק את הכביש על פי ציר הזמן:

בתקופה העות’מאנית (1517-1917) הדרך מצפת לראש פינה הייתה דרך נחל ראש פינה, למרגלות הר כנען.

(מפה משנת 1905 של המהנדס אדולף שטארקמאט. ניתן להבחין בצירי אורך מרכזיים וגם בגבולות ג’עונה ומורדות כנען, שם עבר השביל שחיבר לצפת.)

“קטע של דרך (אורכו כקילומטר אחד, 5-6 מ’ רוחב) הנמשך מדרום-מזרח לצפון-מערב, אל ראש פינה, בשיפוליו המזרחיים של הר כנען. קטע הדרך רוצף באבנים קטנות, ובמקומות אחדים בצדו המזרחי נבנו קירות- תמך (1.00-1.50 מ’ גובה) באבני גיר (מהן מהוקצעות). נראה שקטע דרך זה נסלל בסוף התקופה העות’מאנית.” (יוסף סטפנסקי, ארכיאולוג, אתר רשות העתיקות).

דרך עתיקה זו התפצלה לשניים, אחת הסתעפה לכיוון מצפה נמרוד וזופתה, ואחת יורדת ל”דרך החלמוניות” של היום וממשיכה מעט דרום מזרח (היום לא ניתן לראות את ההמשך).

כשיורדים ממצפה נמרוד מתגלה רצפת אבנים העשויה מאבני גיר, ולה שלוחות והסתעפויות בתוך המושבה המשוחזרת.

בשלהי השלטון העות’מאני ותחילת השלטון הבריטי, נסללה דרך בין ראש פינה לצפת, דרך זו עולה מ”צומת המונומנט” בראש פינה ועולה לצפת דרך הר כנען. “תחילה הניחו על הכביש תשתית של אבני ‘סולינג’, שחצץ דק פוזר על-גביהן- ולראשונה הופעל כאן מכבש ממנוע, נהוג בידי ערבי מצרי, שהיה מסיק אותו באמצעות פחמים. הוא כבש את האבנים והחצץ שתוך כדי-כך שבו ונשפכו עליהם מים- עד שנעשה הכביש מוצק כבטון. אך כיוון שלא היה מזופת (ציפוי כבישי ארצנו באספלט תחילתו, רק בשלהי שנות העשרים), היו הגשמים חוזרים ומשבשים את הכביש” מתכנן ומהנדס הכביש היה מוחמד רושדי (לימים שימש המהנדס הראשון של העיר עזה).

וכך מעיד על עצמו: “בתקופת השלטון התורכי כיהנתי כמהנדס עוזר במחלקת הדרכים של מחוזר עכו. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נצטוויתי להתייצב לשירות בארמיה התורכית הרביעית. צוותים אחדים לסלילת הכבישים ומסילות הברזל היו אז בתהליך הקמה, ואני נתמניתי למפקד הדיוויזיה (חטיבה) השנייה, שמנתה 2000 איש..ביצועי במחוז הצפון היו:

1. כביש חיפה-נצרת.

2. כביש עפולה- נצרת.

3. כביש נצרת- טבריה.

4. כביש טבריה- צפת.

5. כביש מראש פינה-לצפת.

כל הכבישים הללו תוכננו על ידי ונסללו באחריותי ובהנהלתי.” (אבן הייתה לראש פינה, יהודה זיו)

אלא שרושדי לא מתגאה במכתבו בהשלמת המשימה, ואכן על פי יומנו של מרדכי בן-הלל הכהן (ביום י”ד בכסלו תרע”ו,21 בנובמבר 1915) הוא מדווח כי נסתיימה, בנפרד, סלילת הכביש מטבריה לראש פינה (בתוספת שלוחה, המטפסת ועולה לעבר צפת).

נראה, כי ההערכות למתקפה המתוכננת על הבריטים בתעלת סואץ חייבה קדימות יתר של כבישים בנגב.

מי שלבסוף סיים את סלילת הכביש הם כוח-אדם שגוייס בכפייה, ואחריות העבודה הייתה מוטלת על סבא מרדכי ויינדפלד (ש”טעה” בקריאת התוכנית וגרם לכך שהכביש יעבור ממש בתוך המושבה ולא יותר רחוק כפי שהיה בתכנון המקורי), שהשפעתו על הסביבה הגיע לאוזניו של ג’אמל פחה הרודן.

בימי מלחמת העולם הראשונה, הייתה הסליל נעשית עדיין בצורה פרימיטיבית ביותר: בתוואי הכביש פוזר חצץ ונכבש לאחר-מכן באמצעות גליל, עשוי מאזן בזלת כבדה, שגררו שוורים על-פניו.

לאחר שסלילת הכביש נגמרה (תוך 35 ימים), הציבו התורכים מונומנט בכניסה לראש פינה, שם ניצב לצד הכביש שנים רבות.

“הנה נתבשרו כי הדרך הכביש מדמשק ועד טבריה עומד על תלוי, וגם הכביש לצפת אף כי לא זופת ורק דרך עפר הייתה אבל יכלו כבר לנסוע אוטומובילים הצבא הגרמני וגם דלז’נסים שהעבירו נוסעים מצפת לטבריה” (מתוך זיכרונות ראש פינה,רבקה גרבובסקי לבית פיינשטיין, 28.8.1690).

הכביש מצומת המונומנט שעולה לצפת ומתעקל עיקול חד, זופת לראשונה בשנת 1933.

חוזרים למעלה הכביש היורד ממצפה נמרוד- בעקבות הבוץ והרפש שהיו נוצרים בחורף, והאבק שהיה נוצר בקיץ ומעלה פרעושים וקרציות אשר היו גורמים למחלות ובעיקר למלריה, הוחלט לסלול כביש ברחוב הראשי של ראש פינה. כביש זה בנוי בצורה מיוחדת. הוא עשוי מאבני גיר, כאשר במרכזו ישנו פס של אבני בזלת לכל אורכו, וכל 2 מטרים ישנה שורת אבני בזלת. שיטה זו נבנתה עקב השיפוע התלול של ההר שעליו נבנתה ראש פינה, ועל-מנת למנוע את החלקת הסוסים, שוורים או החמורים עם העגלות. הסוס היה מחליק 2 מטר על אבני הגיר, נעצר באבני הבזלת, נעמד, ושוב מחליק 2 מטר,נעצר באבני הבזלת וחוזר חלילה. בעזרת שיטה זו מנעו החלקה מסיבית של בעלי החיים עם העגלות ובכך התאפשרה תנועה “סדירה” במורד הרחוב.

את הכביש בנו עולי העלייה השלישית, אשר שרדו את הטרגדיה האיומה בקרב תל חי. אנשים אלו נקשרו בכל נימי נפשם לגליל וסירבו לעזבו ולהתנתק ממנו. הם הועסקו בחקלאות בראש פינה, וכשהיה זמן פנוי ולא היה מה לעשות בשדות, היו לוקחים את הצעירים וסוללים בעזרתם את הכבישים.

“כעבור זמן הגיע האגרונום ‘קנטור’ והציע לעבוד איתו ולסלול כביש פנימי במושבת ראש פינה, כי הדרכים בה היו דרכי עפר והיו מעלות אבק בקיץ ומתמלאות רפש בימות הגשמים. קנטור סידר מפה של הכביש והורה לנו מקומות בין ראש פינה לצפת, שם ניתן לאסוף ללקט ולחצוב אבנים טובות לכביש” (רשמים מתוך “רפרטואר” גחליון מס’ 84 חשוון תשס”ג אוקטובר 2002, סיפור הסלילה מפי מרדכי ברוורמן.)

בעבר, במורד הכביש היו מדרגות ארוכות (הגיעו עד לבית לדואר של היום) שבקצה שלהם פס של אבני בזלת. היום לא נותר זכר למדרגות אלו והם כוסו באספלט.

“…זוכרים הם כביש אבן לבנה מרוצפת בריבועים שחורים שבמרכזם עובר פס אבן שחורה, ומדרגות רחבות מאוד מאבן שבסוף כל אבן פס שחור לרחבה. הכביש בעל הריבועים השחורים והפס השחור באמצעם, עולה מחנות המכולת של מר זרחיה עד לרחוב העליון, והמדרגות הרחבות עולות מבית משפחת וידנפלד ומשתלבות בכביש האבן בעל הריבועים ליד בית משפחת סולומון וליד בית הכנסת הספרדי. וכן מדרגות אבן כאלו צרות יותר עולות ממול בית מר מרדכי פרידמן ועולות דרך בתי הפקידות, וכך מרוצף גם הרחוב העליון שליד בית הכנסת הגדול..” (ראש פינה, ה’ מנחם אב תשמ”ב, 25/7/1982, זיכרונות מרדכי ברוורמן.)

שחזור המושבה:

רחוב החלוצים שוקם ושומר על פי תוכניות שהוכנו ע”י האדריכל קלמן כץ עבור קרן קימת לישראל, החברה הממשלתית לתיירות (חמ”ת) והמועצה המקומית ראש פינה. הרחוב שוקם על פי מראהו ההיסטורי בחלק שבין האכסניה לאזור הישן, וכן רחבת הבולוואר, המחברת בין רחוב החלוצים לבית מר. הדרך המקורית הייתה מרוצפת אבן אשר במשך השנים כוסתה באספלט. האספלט הוסר והדרך נבנתה מחדש. הוצבה תאורה חדשה ברחוב והדרך הונגשה למוגבלים בתנועה

רק לאחר הקמת מדינת ישראל נסלל הרחוב העולם מבית משפחת וידנפלד עד ה”בולבר” עבור המכון לחקר המלריה.

כיום ניתן לראות כי האספלט ‘נאכל’ ורואים תחתיו את אותו כביש אבנים שעלה עד לבית מר (העוסק בחקר המלריה).

ההחלטה על זיפות הכביש מבית דרכלסר ועד בית מר, עקב התלוננות רופאים כי דרך האבנים מזיקה למכוניתם.

(מתווה הכבישים בראש פינה עילית.)

ב12/121975 התכנסו “האגודה לשחזור מושבת הראשונים” ויגאל אלון, אז סגן ראש הממשלה ושר החוץ, ואישי ציבור מן המושבה ומחוצה לה והקימו “ועדה ציבורית לשחזור ראש פינה העתיקה”, הועדה הקימה, בשיתוף עם המועצה המקומית את “האגודה לשחזור מושבת הראשונים”, היא הזרוע המבצעית. האגודה שמה לה למטרה לשחזר את אתר המושבה העתיקה, להחיות את גוש המייסדים, וכך להחזיר עטרה ליושנה. האגודה פועלת בשלושה מישורים ואחד מהם הוא שחזור פיסי של דרך האבן שברחוב הראשונים. אחד העקרונות המנחים אותה הוא כי הרחוב כולו חייב להיראות כפי שהיה בחיצוניותו.

לסיכום:

לראש פינה 2 כבישים עתיקים ראשיים, ומהם מסתעפים שבילי רחובות ושכונות קטנים. כיום, המצב הוא כזה: הכביש האחד הוא כביש אספלט שעולה מצומת המונומנט עד לעיקול לצפת, משם ממשיך שביל ה”אבנים השחורות” עד להתמזגות עם רחוב החלוצים.

הכביש השני הוא כביש אספלט שזופת על המדרגות הארוכות העתיקות, הוא מתחיל מאזור בית הדואר של היום ועולה מעלה לרחוב החלוצים.

כביש החלוצים הוא כביש מזופת אך חלקים ממנו ‘נאכלו’ ורואים תחתיו את כביש ה-‘אבנים השחורות’. במעלה הכביש, האספלט נעלם לגמרי וחוזר להיות רק כביש אבנים שחורות, כאשר משמאל אליו מסתעפת דרך עתיקה אל תוך אתר השחזור.

בתמונה: קצה כביש האבנים השחורות, ותחילת הרחוב המשוחזר.

במעלה כביש “האבנים השחורות” נמצא מצפה נמרוד (על שם נמרוד שגב ז”ל), אשר הדרך אליו מזופתת וכנראה מתחת לאספלט נמצא השביל מהתקופה העות’מאנית שמתחבר לנחל ראש פינה.

סיפורי אנשים/ זיכרונות:

סיפור 1:

באין-כביש לראש פנה

בשלהי שנות השמונים של המאה ה-19 החלו לעסוק בסלילת כביש מטבריה לנצרת, אך לא בכביש טבריה ראש פנה. יוסף קלויזנר מספר:
“ליד טבח’ה המתינו לנו סוסים לרכב עליהם, שהזמנו אותם מאתמול, כי עד ראש פינה וצפת אי אפשר היה להגיע לא במסילת ברזל ולא בכרכרה, אלא רק בסוסים או חמורים. סיבת הדבר שהדרך משופעת מאד ועוברת בין סלעים איומים מצד אחד, ובין מהמורות נוראות מן הצד השני…ורק הסוסים והחמורים של ערביי המקום שהם מלומדים ורגילים, יודעים למצוא את הדרך…”
מכתב מצפת מספר: “יוסף פרידמן מראש-פינה והוא מילידי מחוזנו, גיבור ואיש חיל. קרה לו מקרה לא טוב, בנוסעו בשבוע שעבר מטבריה לראש-פינה על דרך “תנחום” (כפר נחום) ו”ג’יב יוסף” (עמיעד) ובדרך סלע חלק וצר ושמו בערבית “רצפת שדים”, ותפיל אותו סוסתו ותשברהו”
“…הברון-רוטשילד ניסה לפני כמה שנים לכבוש כביש וכל עמלו עלה בתוהו”

סיפור 2:

“באחד הימים רכב ראובן על החמור בשביל שבהר כנען, בואך עיר המחוז צפת… והנה באה לקראתו שיירת חמורים בדרכה מצפת לראש-פינה. על אחת הבהמות רכבה נערה שחורת שיער, נעימה מאוד למראה. אך ראה אותה ראובן, נדרכה מנוחתו, כאילו חץ פילח את ליבו. מייד אמר לעצמו כי עם אישה זו הוא רוצה להקים בית בישראל. בלי היסוסים רבים, הפנה את חמורו ורכב אחרי השיירה שפניה לראש-פינה. כעבור זמן ביקש ראובן את ידה של הבחורה והם נישאו.” כך תיאר יגאל אלון, לימים מפקד הפלמ”ח, בספרו “בית אבי” את סיפור הפגישה של הוריו.
(השביל שתיאר יגאל אלון, זוהי הדרך הקדומה שחיברה בין צפת לראש-פינה ועמק החולה. באותו נחל שבו נפגשו הוריו, עלה יגאל אלון במלחמת העצמאות עם לוחמי הפלמ”ח ב”מבצע יפתח” להחיש עזרה לצפת הנצורה)

סיפור 3:

עד שנת 1915 לא היה בכלל כביש לצפת. התחבורה מצפת ואליה התנהלה על גבי סוסים, חמורים, פרדות וגמלים, בשבילים ובמשעולים צרים ומסוכנים, על-ידי מחמרים (מקרים) יהודים וערבים. בין המחמרים היו: בני משפחת זיידה, שעשו את הדרך מצפת לטבריה; ר’ לייבל ולך – לראש פינה, משמר הירדן ויסוד המעלה; חיים סטאמבולי – לעכו. לא פעם הידרדרה אחת הבהמות והרוכב על גבה נפצע, ואף אירעו מקרי מוות.

בשנת 1915, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, נפרץ קטע הדרך שבין טבחה לראש פינה וצפת, בלחץ הצבא התורכי ובעזרת פועלי כפייה (“סוכרה”) שגויסו למטרה זו.

סיפור 4:

הטיול ב”בולבר”: “בולבר” קראו אנשי המושבה למין שדרה קטנה של עצי-תות שהיו נטועים בארבע שורות על טרסה בהר. היה אפילו ניסיון להציב בו כמה ספסלים, אבל אלה תמיד היו נהרסים ביד נעלמה. בכל שבת אחר הצהריים היו בני ראש פינה מתקשטים בבגדי השבת שלהם ופניהם אל בולבר זוטא זה. הטיול החל, הלוך ושוב, בשניים בשלשות וברבעיות. כך היו מטיילים כשעתיים, לרגעים נעצרים, מזינים עיניהם בנוף וממשיכים הלאה. לימים סללו את הדרך לצפת, ואט אט עבר הטיול של שבת לפנות ערב למעלה ההר הפונה צפתה, ואת הבולבר זנחו לגמרי. (יפה בן-יהודה, עוד אזכורה, עמוד 59)

סיפור 5:

שבילים עקלקלים ומתפצלים- אריק שמיידלר (הסיפור עובד בלשון המקורות והובא בלשון הסופר):

מרחבת בית הכנסת של ראש פינה מתפצלים 2 שבילים. רחובות. וכל רחוב שכונה וכל שכונה קהילה יהודית נפרדת. רק בית כנסת עצמו טרם נבנה כי השנה היא שנת תרמ”ב 1882. זה עתה הגיעה קבוצה מרומניה ובנתה את בתיה ואת קהילתה. והנה הגיע ר’ נחום קליסר מרוסיה, והחל לבנות את ביתו בסמוך לביתו של ר’ יוסף פרידמן “הטבריוני” והזכיר לזה האחרון, שאבות אבותיו באו מבלרוס, ומן הראוי ששניהם יקימו את הקהילה היהודית הרוסית של ראש פינה. וכי רק לרומנים יתנן סיוע ועזרה? גם אנו הרוסים נתאגד לקהילה ונוציא “קול קורא”. ממש שני שבילים מתעקלים ומתפצלים, ממש שתי קהילות העולים מרומניה והעולים מרוסיה. ולא די בזה אלה שבשעה שהקהילה הרומנית חוגגת, הקהילה הרוסית לא מוזמנת. ובשעה שיש חתונה אצל הרומנים, ר’ יוסף ממשיך לבנות את ביתו עם הפועלים מצפת. החתונה נמשכת והשמחה בעיצומה. כל הקהילה מרומניה חוגגת, רוקדת ומזמרת לפני הכלה. אך רבי יוסף והרוסים אינם מוזמנים לחתונה, וכמו להכעיס, ממשיך להכות בקרדום ולחצוב באבן”

ממצאים ארכיאולוגיים:

בקיץ 2002 ובראשית שנת 2003, בעקבות תכניות לפיתוח בכביש הבולוואר סמוך לבית דר’ מר ובית פיק”א בתחומי המושבה הישנה (נצ”מ 2003/2640), נערכו חפירות ארכיאולוגיות מטעם רשות העתיקות לאורך הכביש הנ”ל על שטח של כ- 100 מ”ר, במימון המועצה המקומית, החברה הממשלתית לתיירות והקרן קיימת לישראל. בחפירות נתגלו שרידי בניה מתקופות הברזל, ההלניסטית, הרומית הקדומה והמאוחרת, הביזנטית והערבית הקדומה.
תקופת הברזל: מראשית תקופת הברזל (המאה הי”א לפני סה”נ בקירוב) נחשף בחלק המערבי של שטח החפירות (עונת 2002) קיר דו-פני באורך 2.5 מ’ שנבנה מאבני גוויל מגיר בכוון דרום-מערב – צפון-מזרח, מושתת על סלע טבעי. אל הקיר, שהשתמר לגובה 1.6 מ’, קשורים שרידי קיר תמך ובור מדופן באבני גוויל. בקרבתם מצפון נחשף קטע משכבת שריפה בעובי 0.5 מ’, המכילה שרידי לבנים, פחמי עץ וגושי טיח הצבוע במרח אדום (פרסקו). כל אלה מעידים על ישוב מבוסס ורמת בניה גבוהה, עם מבנה שקירותיו דופנו בטיח אדום (דומה לו נתגלה בעבר בסאסא בגליל העליון), אשר הוקם כנראה בתקופת הברזל I ונהרס בחורבן קשה במהלך תקופת הברזל IIא (המאה הי’ לפני סה”נ). באזור זה נתגלו מעט שרידי בניה נוספים, קטועים, שיש לייחסם כנראה לתקופת הברזל II; וכן שרידי קיר דו-פני מן התקופה הרומית המאוחרת, המכסה על חלק משכבת החורבן מתקופת הברזל.
בחלק המזרחי של שטח החפירות (עונת 2003), כעשרה מטרים מצפון-מזרח לשטח המערבי אך במפלס-גובה הנמוך ממנו בשלושה מטרים, נחשפו שרידי קירות משני מבנים מלבניים (מכל מבנה נחשף שטח בגודל 2X3 מ’, בקירוב) שנבנו מאבני גוויל מגיר קשה והשתמרו לגובה 1.5 מ’. קירות המבנים נבנו אל תוך אדמת מילוי שהכילה שברי טיח אדום, בדומה לשברי הטיח שנתגלו במעלה האתר בשכבת החורבן שנחשפה בשטח החפירות המערבי. אף שלא נתגלו במבנים רצפות, החרסים שנתגלו בהם – הכולל שברי קנקנים, קדרות, סירי בישול, קובעות ששימשו כנראה לפולחן, ומעט חרסי יבוא – מעידים על השימוש במבנה בתקופת הברזל IIב, סביב המאה הט’ לפני סה”נ. תיארוך המבנים לתקופה זו מחזק את ייחוס החורבן של השכבה הקודמת, זו עם המבנה שהיה מדופן בטיח אדום, לתקופת הברזל IIא, סביב המאה הי’ לסה”נ. ממצא נוסף מתקופת הברזל שנתגלה בשטח המזרחי כולל אבן מעגלה שלמה, וכן שבר מקערת בזלת מעוצבת היטב עם בסיס תלת-רגל, עם מקבילות כמעט זהות מן המאה הט’ לפני סה”נ מראש זית.

התקופה ההלניסטית:

מן המאה הב’ לפני סה”נ נתגלה בשטח החפירות המערבי קטע באורך שני מטרים מקיר איתן שכוונו צפון-מערב – דרום-מזרח, בנוי מאבני גזית גדולות מגיר בצורת ראש-פתין ומאבני גוויל לסירוגין, בסגנון פניקי (בדומה לתל דור ואתרי חוף אחרים); קיר זה, שבנייתו הרסה שרידים קדומים מתקופת הברזל, היה בודאי חלק ממבנה ציבורי גדול שהשתרע מכאן ומערבה, מתחת לבתי המושבה הישנה. נראה שלמבנה זה מתייחסת המסורת המקומית של תושבי ג’עונה הערבית על ‘כניס אל-יהוד’, עליה הסתמכו המתיישבים היהודיים כשבחרו את המקום לבניית בית הכנסת של המושבה בקרבת מקום. המבנה מתוארך למאה הב’ לפני סה”נ על פי ידית רודית עם טביעת חותם הנושאת כתובת יוונית משנת 171 לפני סה”נ שנמצאה בתחתית תעלת היסוד של הקיר. אפשר, שהמבנה נכבש או נהרס בידי החשמונאים אשר כבשו את הגליל בשלהי המאה הב’ או בראשית המאה הא’ לפני סה”נ, כפי שנרמז ממטבע של המלך ינאי שנמצא מטרים ספורים ממזרח לקיר בשטח החפירות המזרחי.

התקופה הרומית:
לתקופה הרומית הקדומה מיוחסת בנייתם של קיר באורך ארבעה מטרים, בנוי היטב מאבנים מהוקצעות בכוון צפון-מערב – דרום-מזרח, שנתגלה בחלק הדרומי של שטח החפירות המזרחי (קרוב לבית דר’ מר); קטעי קירות נוספים הקשורים לקיר הנ”ל; וכן שרידי מתקן מטויח שנתגלה מצפון לשטח החפירות המערבי. לתקופה הרומית המאוחרת יש לתארך קיר באורך ארבעה מטרים שנתגלה בשטח החפירות המערבי, המכסה על שרידים קדומים מתקופת הברזל.

התקופות הביזנטית והערבית הקדומה:

לתקופות אלה מתוארכים קטעי קירות אחדים שנחשפו בשטח החפירות המזרחי, 1 – 1.5 מ’ מתחת לפני השטח. הממצא מתקופות אלה כלל נרות חרס ומספר מועט של מטבעות.

מדידות:

אורך הכביש ברחוב החלוצים הוא 360 מ’.

אורך הכביש ברחוב הטבריוני (דוד שו”ב היום)- 670 מ’.

רוחב כל הכבישים נע בין 5-6 מ’.

רשימה ביבליוגרפית:

*ניב דוד/ ראש פינה בת מאה, 1983.

*אבן הייתה לראש פינה, יהודה זיו.

*ספר פרוטוקולים מס’ 8/66, ישיבות מועצה 1971/1965

*שבילים בהר, תולדות ההתיישבות בראש פינה ובגליל, פרקי חקר תיעוד ופולקלור, שבט תשס”א, פברואר 2001.

* מתוך זיכרונות ראש פינה,רבקה גרבובסקי לבית פיינשטיין, 28.8.1690.

*ספר תולדות ראש-פינה וקורותיה, סלילת כביש האבן בעל הריבועים השחורים בראש-פינה, קבוצת ברוורמן, ה’ מנחם אב תשמ”ב, 25.7.82.

*אל הרחוב העליון בראש פינה, יואב רגב.

*אתר רשות העתיקות.

ארכיונים:

*ארכיון ראש פינה.

תודות מיוחדות:

*חנה שופן, מנהלת הארכיון בראש פינה.

*חזי שגב, על הסיפורים האישיים שדלה מזקני המושבה, ולא מתועדים באף ספר.

*יוסף סטספנסקי, על ההארות בנושאים הארכיאולוגים.