מאמרים מרתקים

הרב דוד שו”ב

250px-David_Shuvעלית הרב שו”ב מרומניה (1882) – התישבות ויסוד המושבה:
המתיישבים הראשונים הם אנשים דתיים, שומרי תורה ומצוות (במושגים של היום היה אפשר להגדיר אותם כ”חרדים”). מתיישבים אלו מגיעים מרומניה, שם ישבו שתי קבוצות יהודים מהעיירות הסמוכות גלץ ומוינטש. משפחות דתיות-מסורתיות, כ- 30 משפחות בכל אחת מהקבוצות. בין הקבוצות ישנם קשרים והם מטפחים את רעיון ‘שיבת ציון’. הם מתארגנים ומוכרים רכוש, קונים כלי עבודה וזרעים בכדי להתיישב בארץ ישראל. שולחים נציג מטעמם – את הרב דוד שו”ב. שו”ב היה מנהיג הקבוצה והוא מורה, רב שוחט ובודק כשרות. חברי הקבוצה שולחים אותו לפלסטינה, וכאן הוא מסתובב מספר חודשים, בהיותו נתין רומני. הוא מגיע לעיר הקודש צפת. שם מספרים לו כי יש בסמוך אדמה שנקנתה ע”י יהודים ויש עליה אישור רשמי. דוד שו”ב יורד מצפת לראש פינה, רואה את המקום וכותב לחברי הקבוצה שמצא מקום. מתוך דבריו של הרב דוד שו”ב, כפי שפורסמו בספר זיכרונותיו, “זיכרונות מבית דוד” (מופיע בספרו של אברהם יערי, “זיכרונות ארץ ישראל”):
“ביום י”ט לחודש כסלו שנת תרמ”ב יצאתי מהעיר מוינשט . כל בני העיר ליוו אותי בברכה ובתקווה שאצליח . נסעתי מביתי למרות שאשתי היתה בחודש התשיעי להריונה. ארבעה ימים אחרי נסיעתי קיבלתי בדרך, בעיר גלץ, טלגרמה שאשתי ילדה בת. בני היחיד הוא הדוקטור דוד זל, היה אז בן שנתיים. להוצאות הנסיעה נתנה לי החברה [חובבי ציון] שלוש-מאות פרנק. כמובן שההוספה היתה מכיסי.
האוניה שנסעתי בה מקושטא לבירות היתה אוניה רוסית מלאה נוסעים רוסים [מה שמעיד על תנועת צליינות גדולה מרוסיה לארץ בימים אלה] ואנשי צבא תורכיים. הניקיון על האוניה היה מתחת לכל ביקורת. סבלתי מזה מאד. רק שני יהודים היינו על האוניה: אני וזקן אחד ששב מחוץ לארץ לצפת”.
לאחר ששו”ב הגיע לצפת, הוא כתב: “בצפת לא היה כל מלון. כביש לא היה עוד. עגלות לנסיעה- בל ייראה ובל יימצא. אלה אשר באו אל הארץ להתיישב, או יותר נכון- להיקבר בה, כי רק זקנים וזקנות באו לצפת, החמרים היו מביאים אותם מבירות או מחיפה רכובים על גבי חמורים ופרדות, ובהגיעם לצפת היו שבורים ורצוצים באפס יכולת להזיז איבר מנסיעתם ברכיבה יומיים מחיפה או ארבעה ימים מבירות לצפת. החמרים היו מניחים אותם ואת חפציהם באמצע המגרש לפני העיר [בחאן אל יאהוד] הנקרא “מגרש היהודים” או “מגרש הפחמים”, ששם היתה המזבלה העירונית הגדולה, ואז יבוא שמש הכולל לקחת מכל נפש מס מסוים. בשביל מה ומי היה המס הזה, לא ניתנה רשות לשאול. והמסכנים היו מוכרחים לתת. וככה שכבו האנשים הזקנים ברחוב עד שבא איזשהו מודע או קרוב או מכיר והכניס אותם לאיזה בית.
… בבואי לצפת נכנסתי לבית דודי הרב ואצלו התאכסנתי, כי בכל העת עמדתי עימו בקשרי מכתבים על אודות הישוב ועל אודות נסיעתי. והוא הורה לי הדרך בה אלך. בבית דודי הייתי מוכרח לישון על מיטת אבנים, כי לוקסוס של מיטת עץ או ברזל עוד לא הרשו להם בני צפת, במיוחד דודי שבביתו שררה העניות בכל תוקפה”.
… “בעת ההיא, בהיותי עוד בחוץ לארץ, בא לעירנו איש יהודי מצפת, איש פשוט ותמים, וסיפר לי לפי תומו שבסביבות צפת נמצאים הראויים מאד בשביל התיישבות יהודים. היהודי הזה הביא עימו מברכת הארץ, ממינים שונים, ובייחוד שמן זית. הוא חילק מזה בין ידידים ומכרים, וכמובן לא קיפחו את שכרו ושילמו לו בעין יפה והעניקו לו מנות [מתנות] יפות. זכות גדולה נחשבה לאדם שזכה להשיג איזה חלק ממה שהביא האיש. גם אנוכי לא הזנחתי את שעת הכושר והשתדלתי להשיג ממנו מעט שמן זית”.

הרב שוב בא במשא ומתן עם הערבים בעיקר, בעלי הקרקעות, לגבי רכישה אפשרית של קרקע. הוא מדווח שיחסם של הערבים אליו היה מאד אוהד וידידותי. הוא שלח טלגרמות למוינשט כדי לעדכן את חברי הקבוצה ששלחה אותו, ומתאר איך כל טלגרמה לקחה חודש, מה שגרם לתנועה שלו בארץ להיות איטית מאד. בסופו של דבר הוא הגיע לר”פ, וכתב כך:
“אחרי שראיתי את הכפר, ג’עוני, ואת שלושת המעיינות העוברים בה, חקרתי על אודות מחיר האדמה, מצא המקום חן בעיני והודעתי את העניין לחברה שלי. היה עלי לחכות לתשובה מהאגודה שלי ולראות איך להתנהג. והדואר היה בלתי מסודר כל כך, שעברו שני חודשים ויותר עד בוא התשובה למכתב מארץ ישראל לרומניה. ומשרד לטלגרמות טרם היה בצפת, בינתיים נסעתי לטבריה לתור בסביבותיה אליו אדמות שהציעו לי. הציעו לפני את אדמות אבו שושה, כפר חטים ועוד. באותו זמן שהייתי סובב לתור את הארץ נוסדו ברומניה על יסוד המכתבים ששלחתי אגודות רבות ליישוב ארץ ישראל. המרכז היה בעיר גלץ, נקראה אסיפה כללית של באי כוח כל האגודות ברומניה, ובה הוחלט לשלוח צירים לארץ ישראל ולחקור את הארץ ולהתייעץ עמי פה בנוגע לענייני הישוב”.
“… הכפר ג’עוני עומד כידוע בשיפוע הר, מול הר הנקרא בפי הערבים “הר כנען”, והם מראים מקום אחד על פסגת ההר ששם קברו של כנען. גובה ההר הוא למעלה מאלף מטר מעל פני הים התיכון. הכפר ג’עוני הוא מהלך שעה מהעיר צפת. שלושה מעיינות מים חיים יוצאים בנחל שבין ההר שעליו עומד הכפר ובין הר כנען. המעיינות יוצאים למעלה מן הכפר בגובה שלוש-מאות מטר ומשקים את הגנות והפרדסים שבנחל, ולכן מצאתי כל טוב הוא המקום עבור חברתנו. אדמת הכפר מעורבת באדמת הרים ומישור, כי ההרים עומדים לצד מישור גדול ורחב הנקרא “מישור אל חאט”, על שם החטים הרבים הגדלים עליו, והמשתרע על הירדן מזרחה [הכוונה לעמק החולה]. גובה המקום מעל הים התיכון הוא שלוש מאות וחמישים מטר. מצד דרום רואים את ים כנרת ומצד צפון את מי מרום [השם המקראי לחולה], ומעל פניו מתנשא לנגד עיננו הר החרמון וממנו מנשבת רוח צפונית שמקררת ומבריאה את האוויר מחום הקיץ. בהתבונני אל כל אלה ואל הכפר, עם אדמתו הפורייה ומימיו המתוקים ואוירו המצוין, לבבני המקום ולא יכולתי להיפרד ממנו, וכך החלטתי לייסד פה את מושבתנו. אמנם ויתרתי על מעלות אחדות שנעדרו פה: חוסר חיבור דרכים על ידי כבישים עם ערי החוף, וקושי הנסיעה ברכיבה על סוסים וחמורים, והאבנים על חלק מאדמתה הטעונות סיקול, אבל אמרתי בלבי שחסרונות כאלה יכולים להימנעות [להתבטל] במשך הזמן על ידי אדם. כמו שעיננו רואות, כי כל אלו החסרונות הוסרו כבר… בעוד אשר מים טובים ואוויר טוב קשה לברוא במקום שאינם”.

הרב שוב אינו מתייחס בכתביו לנושא המלריה, שכנראה אינו מעסיק אותו במיוחד.
בסופו של דבר, כאשר הרב שו”ב בא לרכוש את אדמות המושבה, מה שמאד הקל עליו (כי התורכים הגבילו את העלייה ואת הרכישה של קרקעות בארץ ע”י מי שאיננו נתין עות’מאני) זה שכ-4000 דונם מאדמות הכפר ג’עוני כבר היו ברשותם של יהודים, מניסיון ההתיישבות בשנת 1878.
בסוף שנת 1881, מצא שו”ב שיש כאן אדמה שכבר נרכשה ע”י יהודים, ומהם הוא רכש את האדמה. מקרב אותם בני צפת שהתיישבו כאן בסוף שנות ה-70. כשלוש – ארבע משפחות גילו נכונות להצטרף אל המשפחות החדשות ולהיות חלק מהקולוניה החקלאית שאותן משפחות ביקשו להקים.
הקבוצות שבאו לארץ מגלץ וממוינשט באו לארץ יחד, באותה אוניה, וסבלו יחד את תלאות הדרך (הרב שו”ב איבד את בתו התינוקת באותה הפלגה). לאחר שהגיעו לא”י, הם התפצלו. הקבוצה מגלץ החליטה ללכת לחיפה ולחפש שם אדמה. בסופו של דבר הם רכשו מהקונסול בחיפה את אדמות זמארין, עברו לשם והקימו את המושבה זיכרון יעקב. המשפחות ממוינשט- כ-40 במספר- הגיעו בסופו של דבר לכאן והתיישבו כאן, צמוד לכפר ג’עוני, במטרה להקים קולוניה חקלאית. השנה היתה 1882. הם בנו את שכונתם הראשונה מבתי אבן קטנים בצמוד לכפר הערבי, שוב מאותה סיבה – התורכים לא ששו לאשר הקמת ישובים יהודיים חדשים, והיה נוח יותר להיצמד לכפר הערבי הקיים וכביכול לעשות הרחבה שלו. ישיבת יהודים בכפרים ערבים היתה תופעה שחזרה על עצמה בכפרים נוספים כמו: שפרעם, פקיעין וכפר יסיף, כך שלא נעשה כאן משהו יוצא דופן.
נוצרה מערכת יחסים יפה בין היהודים ובין ערביי ג’עוני, שנמשכה עד 1948 ובכלל. במהלך מלחמת העצמאות לא היו גילויי איבה מצד ערביי ג’עוני כלפי היהודים, וכשהם קמו ועזבו, כנראה בהנחיה של הצבא הסורי, יהודי ראש פינה אף ביקשו מהשכנים הערבים לא לעזוב, אולם הם עזבו ללבנון ולא שבו מעולם.