שִיפרֶה

Date

כשנולדה בוודאי קראו לה שיפרָה, במלעיל, אך אנו קראנו לה שיפרה, ר' בצירה. מאין הגיעה לראש-פינה? איש לא ידע.

לקראת מוצאי השבת, אמא היתה אורזת את האוכל הנותר מיום השבת, ושולחת אותי להביאו לשיפרה. התקופה, ימי מקרר הקרח, שאריות האוכל נשלחו לעניים. שיפרה כל כך אהבה את הקיגל של אמא, הקיגל הירושלמי האמיתי, החום, המתקתק. צבעו החום ניתן לו מפעולת ה"איינברען" (המסת סוכר סשומן, אפשר לכנות זאת בשם קרמל), שאמא היתה מומחית לעשותו, שיפרה כל כך אהבה את הקיגל, כנראה באה מבית אשכנזי, דתי, מכובד.

לא אהבתי את התפקיד שהוטל עלי, אך לא העזתי להמרות את בקשת אמי האהובה ואולי היו בי רחמים על האשה הענייה הזו.

שיפרה התגוררה במרתף בית ויינשטיין, בכניסה לרחוב "תל-אביב" בראש-פינה, בסימטת הוועקשטייל (הנפחייה), של ברוך, וכמו בכל הבתים הישנים גם בית זה נבנה על יסודות המרתף, המרתף כעין מערה חשוכה, האור היחיד במשך היום היה האור שחדר דרך חלון, החלון היה בגובה האדמה ואל המערה הובילו מספר מדרגות.

שיפרה, אשה קטנה עטוייה שכבות של בלויים. צפורניה הארוכות שלא ראו מספריים זה שנים רבות, היו שחורות מלכלוך.

"כך נראות צפורניים של מכשפה", חשבתי בלבי.

שיפרה נהגה לאסוף ולהביא לביתה כל סמרטוט שקבלה או מצאה, ביתה וגופה היו עמוסי סמרטוטים. ריח הטחב החריף נדף למרחוק.

מול ביתה של שיפרה, התגוררה הכובסת שלנו, (עליה יסופר בסיפור אחר), תמיד היה נדמה לי שהלכלוך והריח מגיעים אל מול ביתה של הכובסת ונהדפים בחוזקה בחזרה אל המערה, כי הניקיון והברק שהיו בביתה של זו, לא סבלו ולו פירור של אבק. שתי נשים, שתי דמויות, שני הפכים, באותה סמטה.

מידי פעם היתה שיפרה יוצאת מן המערה וסובבת ברחובותיה של ראש פינה.

"זהבי", היתה קוראת לאימי כשהיתה מגיעה בסיורה אל מול ביתנו.

"זהבי, (זהבה שם אמי), הוסט די א-שטיקעלה קיגל? איטס אזוי גיט".

אמא ברחמיה הרבים היתה אוספת כל שארית אוכל נותר, ניגשת אליה ושופכת אל קערת הפח שהתחבאה מתחת לסמרטוטיה הרבים. איך ניגשה אליה באהבה, הרי היא כל כך מפחידה.

סיפרו עליה שהיא נולדה "בבית טוב" ואפילו נישאה ונולד לה בן. יותר מכך לא ידעו.

לקראת החשיכה הייתי מגיעה אל מול ביתה, קוראת "שיפרה" וזו היתה מניחה את קערת הפח על החלון, החלון בגובה הקרקע, במהירות הבזק רוקנתי את כלי האוכל שאמא הכינה ושפכתי אל קערת הפח, לעיתים חיכיתי קמעה לראות את ציפורניה הארוכות האוחזות את הקערה כמו נשר הצד את טרפו. כשהרימה את מבטה אלי, ברחתי כל עוד נפשי בי.

"למה את פוחדת" היתה אמא מרגיעה אותי, "היא יצור חי, אינה מזיקה ואינה פוגעת באיש, שיפרה רגילה לחיות בתוך הלכלוך והסמרטוטים".

בסיוריה ברחוב, נשענת על מוט עץ שמצאה לצידי הדרך, נתקלה בילדים השובבים, בעוד מועד היתה מניפה את המקל ואלה היו נסים על נפשם.

אט אט פסקה לצאת מתוך ביתה – המערה, כנראה שכוחה לא עמד לה יותר ואז נאלצתי להגיע אל ביתה קצת יותר מתמיד.

"קים א-טעיירע קינד", ואני ביד רועדת מרוקנת את האוכל לקערת הפח נזכרת בכל סיפורי המכשפות הידועים לי. כך נראתה בוודאי המכשפה שהכניסה את הנזל וגרטל לתנור, מזלי שאין לשפרה תנור, התרוצצו המחשבות במוחי.

כך היה בכל ימי ראשון, עד שאמא הפסיקה לשלוח אותי עם שאריות האוכל, יום אחד היא פשוט נעלמה…….

יוני, 2005

רות מייסטר

More
articles