UTF-8" /> תולדות ראש פינה – אבשלום שחר | ראש פנה
מאמרים מרתקים

תולדות ראש פינה – אבשלום שחר

.
" תולדות ראש פינה " .

בית הקברות של ג'עוני: יושבים למרגלות בית הקברות, ברחוב החלמוניות, בערוצו של נחל ראש פינה.beit kevarot
נחל ראש פינה מגיע מאזור צפת. קו פרשת המים שלו נמצא בהר כנען, ומאחר שהוא בא מאחד האזורים הגשומים בארץ, ומאחר שהקרקע באזור צפת היא קרקע מחלחלת, יש כאן סדרת מעיינות איתנים, שזורמים כל ימות השנה. שלושת המעיינות של נחל ראש פינה נמצאים במרחק של כקילומטר עד שניים מבית הקברות, ושלושתם מעיינות חתומים (שנמצאים בתוך מבנה). המעיין הקרוב ביותר לכאן מקורה בסגנון תורכי- מבנה קטן עם קשת וכיפה, ואילו שני המעיינות האחרים מקורים במבנים עם גגות שטוחים, מה שנעשה כנראה ביוזמת פקידיו של הברון רוטשילד שקיבלו את האדמות כאן מן המתיישבים הראשונים, הרחיבו את שליטתם באדמות נוספות, שלטו גם במעיינות והסדירו אותם בתוך מבנים כדי להוציא מהם מים בצינורות ולהוריד את המים בגרביטציה אל המושבה.
המושבה ראש פינה לא עברה מעולם את נחל ראש פינה לכיוון דרום, חוץ מאשר באזורים התחתונים של המושבה שבשנים האחרונות מתפתחים בלי קשר לתכנון המקורי של המושבה. לכן מיקמו כאן את בית הקברות- במקום שהוא מעבר לוואדי ומספיק רחוק, מחוץ לתחומי הישוב.
המתיישבים הראשונים בראש פינה היו אנשים דתיים, שומרי תורה ומצוות (במושגים של היום היה אפשר להגדיר אותם כ"חרדים"), שנושא הפרדת וריחוק בית הקברות מאזורי המגורים היה משמעותי מאד עבורם.
מתוך דבריו של הרב דוד שוב, כפי שפורסמו בספר זיכרונותיו, "זיכרונות מבית דוד" (מופיע בספרו של אברהם יערי, "זיכרונות ארץ ישראל"):
ביום י"ט לחודש כסלו שנת תרמ"ב יצאתי מהעיר מוינשט . כל בני העיר ליוו אותי בברכה ובתקווה שאצליח . נסעתי מביתי למרות שאשתי היתה בחודש התשיעי להריונה. ארבעה ימים אחרי נסיעתי קיבלתי בדרך, בעיר גלץ, טלגרמה שאשתי ילדה בת. בני היחיד הוא הדוקטור דוד זל, היה אז בן שנתיים. להוצאות הנסיעה נתנה לי החברה [חובבי ציון] שלוש-מאות פרנק. כמובן שההוספה היתה מכיסי.
האוניה שנסעתי בה מקושטא לבירות היתה אוניה רוסית מלאה נוסעים רוסים [מה שמעיד על תנועת צליינות גדולה מרוסיה לארץ בימים אלה] ואנשי צבא תורכיים. הניקיון על האוניה היה מתחת לכל ביקורת. סבלתי מזה מאד. רק שני יהודים היינו על האוניה: אני וזקן אחד ששב מחוץ לארץ לצפת".
לאחר ששוב הגיע לצפת, הוא כתב: "בצפת לא היה כל מלון. כביש לא היה עוד. עגלות לנסיעה- בל ייראה ובל יימצא. אלה אשר באו אל הארץ להתיישב, או יותר נכון- להיקבר בה, כי רק זקנים וזקנות באו לצפת, החמרים היו מביאים אותם מבירות או מחיפה רכובים על גבי חמורים ופרדות, ובהגיעם לצפת היו שבורים ורצוצים באפס יכולת להזיז איבר מנסיעתם ברכיבה יומיים מחיפה או ארבעה ימים מבירות לצפת. החמרים היו מניחים אותם ואת חפציהם באמצע המגרש לפני העיר [בחאן אל יאהוד] הנקרא "מגרש היהודים" או "מגרש הפחמים", ששם היתה המזבלה העירונית הגדולה, ואז יבוא שמש הכולל לקחת מכל נפש מס מסוים. בשביל מה ומי היה המס הזה, לא ניתנה רשות לשאול. והמסכנים היו מוכרחים לתת. וככה שכבו האנשים הזקנים ברחוב עד שבא איזשהו מודע או קרוב או מכיר והכניס אותם לאיזה בית.
… בבואי לצפת נכנסתי לבית דודי הרב ואצלו התאכסנתי, כי בכל העת עמדתי עימו בקשרי מכתבים על אודות הישוב ועל אודות נסיעתי. והוא הורה לי הדרך בה אלך. בבית דודי הייתי מוכרח לישון על מיטת אבנים, כי לוקסוס של מיטת עץ או ברזל עוד לא הרשו להם בני צפת, במיוחד דודי שבביתו שררה העניות בכל תוקפה".
… "בעת ההיא, בהיותי עוד בחוץ לארץ, בא לעירנו איש יהודי מצפת, איש פשוט ותמים, וסיפר לי לפי תומו שבסביבות צפת נמצאים הראויים מאד בשביל התיישבות יהודים. היהודי הזה הביא עימו מברכת הארץ, ממינים שונים, ובייחוד שמן זית. הוא חילק מזה בין ידידים ומכרים, וכמובן לא קיפחו את שכרו ושילמו לו בעין יפה והעניקו לו מנות [מתנות] יפות. זכות גדולה נחשבה לאדם שזכה להשיג איזה חלק ממה שהביא האיש. גם אנוכי לא הזנחתי את שעת הכושר והשתדלתי להשיג ממנו מעט שמן זית".

הרב שוב התחיל להסתובב בארץ, ובכל מקום אליו הגיע, הוא בא במשא ומתן עם הערבים בעיקר, בעלי הקרקעות, לגבי רכישה אפשרית של קרקע. הוא מדווח שיחסם של הערבים אליו היה מאד אוהד וידידותי. הוא שלח טלגרמות למוינשט כדי לעדכן את חברי הקבוצה ששלחה אותו, ומתאר איך כל טלגרמה לקחה חודש, מה שגרם לתנועה שלו בארץ להיות איטית מאד. בסופו של דבר הוא הגיע לכאן, וכתב כך:
"אחרי שראיתי את הכפר, ג'עוני, ואת שלושת המעיינות העוברים בה, חקרתי על אודות מחיר האדמה, מצא המקום חן בעיני והודעתי את העניין לחברה שלי. היה עלי לחכות לתשובה מהאגודה שלי ולראות איך להתנהג. והדואר היה בלתי מסודר כל כך, שעברו שני חודשים ויותר עד בוא התשובה למכתב מארץ ישראל לרומניה. ומשרד לטלגרמות טרם היה בצפת, בינתיים נסעתי לטבריה לתור בסביבותיה אליו אדמות שהציעו לי. הציעו לפני את אדמות אבו שושה, כפר חטים ועוד. באותו זמן שהייתי סובב לתור את הארץ נוסדו ברומניה על יסוד המכתבים ששלחתי אגודות רבות ליישוב ארץ ישראל. המרכז היה בעיר גלץ, נקראה אסיפה כללית של באי כוח כל האגודות ברומניה, ובה הוחלט לשלוח צירים לארץ ישראל ולחקור את הארץ ולהתייעץ עמי פה בנוגע לענייני הישוב".
"… הכפר ג'עוני עומד כידוע בשיפוע הר, מול הר הנקרא בפי הערבים "הר כנען", והם מראים מקום אחד על פסגת ההר ששם קברו של כנען. גובה ההר הוא למעלה מאלף מטר מעל פני הים התיכון. הכפר ג'עוני הוא מהלך שעה מהעיר צפת. שלושה מעיינות מים חיים יוצאים בנחל שבין ההר שעליו עומד הכפר ובין הר כנען. המעיינות יוצאים למעלה מן הכפר בגובה שלוש-מאות מטר ומשקים את הגנות והפרדסים שבנחל, ולכן מצאתי כל טוב הוא המקום עבור חברתנו. אדמת הכפר מעורבת באדמת הרים ומישור, כי ההרים עומדים לצד מישור גדול ורחב הנקרא "מישור אל חאט", על שם החטים הרבים הגדלים עליו, והמשתרע על הירדן מזרחה [הכוונה לעמק החולה]. גובה המקום מעל הים התיכון הוא שלוש מאות וחמישים מטר. מצד דרום רואים את ים כנרת ומצד צפון את מי מרום [השם המקראי לחולה], ומעל פניו מתנשא לנגד עיננו הר החרמון וממנו מנשבת רוח צפונית שמקררת ומבריאה את האוויר מחום הקיץ. בהתבונני אל כל אלה ואל הכפר, עם אדמתו הפורייה ומימיו המתוקים ואוירו המצוין, לבבני המקום ולא יכולתי להיפרד ממנו, וכך החלטתי לייסד פה את מושבתנו. אמנם ויתרתי על מעלות אחדות שנעדרו פה: חוסר חיבור דרכים על ידי כבישים עם ערי החוף, וקושי הנסיעה ברכיבה על סוסים וחמורים, והאבנים על חלק מאדמתה הטעונות סיקול, אבל אמרתי בלבי שחסרונות כאלה יכולים להימנעות [להתבטל] במשך הזמן על ידי אדם. כמו שעיננו רואות, כי כל אלו החסרונות הוסרו כבר… בעוד אשר מים טובים ואוויר טוב קשה לברוא במקום שאינם".

הרב שוב אינו מתייחס בכתביו לנושא המלריה, שכנראה אינו מעסיק אותו במיוחד. ראש פינה נמצאת בגובה של כ-300 מ' מעל פני הים, ולכן האזור פחות נגוע במלריה מאשר יסוד המעלה למשל, שנמצאת ממש צמוד לחולה.
בסופו של דבר, כאשר הרב שוב בא לרכוש את האדמה כאן, מה שמאד הקל עליו (כי התורכים הגבילו את העלייה ואת הרכישה של קרקעות בארץ ע"י מי שאיננו נתין עות'מאני) זה שכ-4000 דונם מאדמות הכפר ג'עוני כבר היו ברשותם של יהודים: בשנת 1875 קמה בעיר צפת אגודה של צעירים מבני הישוב הישן ובראשם אליעזר רוקח. רוקח היה קרוב משפחה של רב ישראל ב"ק, שכבר בשנות ה-30 של המאה ה-19 ביצע ניסיון ראשון מסוגו להתיישב התיישבות יהודית חקלאית בג'רמק (הר מירון) למעלה, תחת השלטון המצרי האוהד של מוחמד עלי ואיברהים פחה. כאשר המצרים מסולקים מהארץ בסוף שנות ה-30, גם רב ישראל ב"ק נאלץ לעזוב את הג'רמק וחזר לצפת, ומשם המשיך לירושלים. לימים הוא ייסד את בית הדפוס הראשון בארץ ישראל.
רוקח ארגן סביבו מספר משפחות, ברובן אשכנזיות, ביניהן משפחת פרידמן ומשפחת אלתר שוורץ ומשפחת קלר, והמשפחות הללו- כ-10-15 משפחות בסה"כ- רכשו אדמה מערביי הכפר ג'עוני, שישב על הגבעה, בזיקה למי הנחל. הכפר ג'עוני היה כפר גדול- בשנת 1948 היו בו כ-4500 תושבים, אולם בשלהי המאה ה-19 היו בכפר כמה מאות תושבים, שברשותם היו אלפי דונמים של קרקע. מהם רכשו יהודי צפת כ-4000 דונם של אדמה, חלקה אדמת הר וחלקה אדמת מישור, וירדו הנה בשנת 1878 והתיישבו כאן, צמוד לכפר ג'עוני: גם בגלל נושא הביטחון (הביטחון באותה תקופה היה מעורער, והיהודים הרגישו הרבה יותר בטוחים לשבת צמוד לכפר הערבי ולחסות בצילו של המוכתר), וגם בגלל שהעות'מאנים לא נטו לאשר הקמתם של ישובים חדשים. היה הרבה יותר קל להרחיב ישוב קיים מאשר לבנות ישוב חדש.
לכן היהודים חיו כשנה צמוד לכפר הערבי ג'עוני, בחושות עשויות בוץ, כפי שגרו ערביי הכפר.
לאחר כשנה הם הגיעו לפת לחם. הם היו מנודים בצפת החרדית השמרנית, שלא ראתה בעין יפה את יציאתם לחקלאות וליצירת יהודי חדש (אפשר לקרוא על כך עוד בספרה של שולמית לפיד, "גיא אוני"), ואחרי שנה הם נשברו לחלוטין. רוב המשפחות, מלבד המשפחות אלתר שוורץ, פרידמן וקלר, השאירו איזשהו מאחז קטן, ירדו לכאן עונתית והמשיכו לשמור על קשר עם המקום. האדמות עדיין נשארו ברשותם, אבל הם נסוגו חזרה אל העולם החרדי בצפת ואולי גם למקומות אחרים.
כאשר בא הרב שוב בסוף שנת 1881, הוא מצא שיש כאן אדמה שכבר נרכשה ע"י יהודים, והוא רכש מהם את האדמה. מקרב אותם בני צפת שהתיישבו כאן בסוף שנות ה-70, 3-4 משפחות גילו נכונות להצטרף אל המשפחות החדשות ולהיות חלק מהקולוניה החקלאית שאותן משפחות ביקשו להקים.
הקבוצות שבאו לארץ מגלץ וממוינשט באו לארץ יחד, באותה אוניה, וסבלו יחד את תלאות הדרך (הרב שוב איבד את בתו התינוקת באותה הפלגה). לאחר שהגיעו לא"י, הם התפצלו: הקבוצה מגלץ החליטה ללכת לחיפה ולחפש שם אדמה. בסופו של דבר הם רכשו מהקונסול בחיפה את אדמות זמארין, עברו לשם והקימו את המושבה זיכרון יעקב. המשפחות ממוינשט- כ-40 במספר- הגיעו בסופו של דבר לכאן והתיישבו כאן, צמוד לכפר ג'עוני, במטרה להקים קולוניה חקלאית. השנה היתה 1882. הם בנו את שכונתם הראשונה מבתי אבן קטנים בצמוד לכפר הערבי, שוב מאותה סיבה- התורכים לא ששו לאשר הקמת ישובים יהודיים חדשים, והיה נוח יותר להיצמד לכפר הערבי הקיים וכביכול לעשות הרחבה שלו. ישיבת יהודים בכפרים ערבים היתה תופעה שחזרה על עצמה בכפרים נוספים, כמו שפרעם, פקיעין וכפר יסיף, כך שלא נעשה כאן משהו יוצא דופן.
נוצרה מערכת יחסים יפה בין היהודים ובין ערביי ג'עוני, שנמשכה עד 1948 ועד בכלל. במהלך מלחמת העצמאות לא היו גילויי איבה מצד ערביי ג'עוני כלפי היהודים, וכשהם קמו ועזבו, כנראה בהנחיה של הצבא הסורי, יהודי ראש פינה ביקשו מהשכנים הערבים לא לעזוב, אולם הם עזבו ללבנון ולא שבו מעולם.
לגבי שם הישוב: המתיישבים של 1878 קראו ליישובם "גיא אוני"- שם שמשמעותו: "מקור כוחי". כשאנשי מונשט הגיעו לכאן וראו כיצד המקום שניסו קודמיהם לבנות הלך והתפורר, הם לקחו פסוק מספר תהלים פרק קי"ח- "אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה", כלומר: אותה אבן שהבונים זרקו כלאחר יד מכיוון שראו בה מיותרת לבנייה- אנחנו ניקח אותה ונשים אותה בראש פינתו של הבית כאבן הבולטת, היפה והיקרה ביותר. הנחשב לחסר ערך הוכר כבעל ערך רב. כך שונה שם המקום מ"גיא אוני" ל"ראש פינה".

ואגב גיא אוני: שם חדש הם [הרומנים] מבקשים לקרוא למקום: "ראש פינה"!
פאניה הביטה ביחיאל בלי להבין את דבריו.
– אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה.
– מה רע ב"גיא אוני"?
– מה רע ב"ראש פינה"?
– "גיא אוני" יפה יותר! ולשם מה לשנות, כשכבר יש שם עברי מן המוכן?
– בואי, פאניה, התיפייפת די.
(מתוך ספרה של שולמית לפיד, "גיא אוני", עמ' 95).

beit

בית הכנסת

ליד בית הכנסת:
משה סמילנסקי, מראשוני עולי העלייה הראשונה ומן המתיישבים בראשון לציון ואח"כ ברחובות, אביו של ס' יזהר וסופר בזכות עצמו, שכתב מאמרים וספרים רבים.
בספרו "פרקים בתולדות הישוב", הוא תיאר את עלייתו של דוד שוב, וכתב כך: "בח' טבת תרמ"ב בא לצפון הארץ דרך בירות הציר השליח ממונשט היא העיר ברומניה- רב דוד שוב [ראשי תיבות של המלים "שוחט ובודק"], לתור נחלה לבני עירו. מבירות הוא רכב על פרד צפתה. כשעבר את נחל קוסמיה החמר אמר לו כי זהו הגבול- גבול הארץ המובטחת. צנח שוב מעל הפרד, נפל אפיים ארצה והשתטח לכל אורך גופו ויבך בהתרגשות ויברך ברכת "שהחיינו". החמר הערבי הקימו בעל-כורחו מעל האדמה. ארבעה ימים רצופים היה רכוב על הפרד עד הגיעו צפתה. במשך שבועיים עבר ברכיבה את כל הגליל העליון, מצפת ועד עכו ובחזרה, לתור נחלה, ובשובו לצפת הוגד לו כי חלקת אדמה נקנתה על ידי יהודים עוד לפני שנים מספר, בג'עוני, ליד צפת".

כל המבנים שסביב בית הכנסת, המחופים ברעפי מרסיי (אם מקוריים ואם מחודשים), הם מבנים שנבנו ע"י הברון ופקידיו. בתקופה הראשונה, כאשר עלו המתיישבים לראש פינה, לא היה בידיהם כסף, יכולת או מקצועיות לבנות לעצמם בתים דמויי הבתים הללו, ולכן הם הסתפקו בחושות קטנות עשויות בוץ וחיו בהן במשך תקופה.
בשנת 1883, כאשר הברון לקח תחת חסותו את הטיפול במושבות (בסה"כ שנה לאחר תחילת העלייה הראשונה), הוא התחיל לבנות את הבתים המסודרים. יש כסף, יש פקידים ויש חוזים מסודרים, כל זה תחת חסותו של הברון, ולא ביום אחד אלא תוך שנתיים-שלוש. חלק ממבני הציבור במושבות נבנו לטובת האדמיניסטרציה של הברון, ויש לזכור שבשנים הראשונות כל נושאי התפקידים הציבוריים במושבות שהיו תחת חסות הברון, היו עובדי האדמיניסטרציה של הברכון וקיבלו את משכורתם ממנו: הרופא, הרוקח, המורה, הבלן, השוחט וכו'.
הברון ראה במקום הזה את ליבת הפעילות שלו בגליל העליון. הברון לקח את החסות ואת הבעלות על הקרקעות שכבר נרכשו ע"י הרומנים ממונשט, תמורת החסות והעזרה שלו. המתיישבים חתמו על כתב כניעה, שבו הם התחייבו להעביר את כל הרכוש ואת כל הקרקעות, הבתים והחוזים לידי פקידי הברון, בדיוק כמו בזיכרון יעקב.
מתחת לבית הכנסת הברון הקים חמאם- בית מרחץ. החמאם נבנה יחד עם בית הכנסת סביב שנת 1885-6. מאחר שבשנים הראשונות לאיכרים לא היה בית מרחץ בביתם, הם הגיעו להתרחץ כאן, בעיקר בימי חמישי להתרחץ לקראת שבת.
המקווה ובית המרחץ קיבלו את מימיהם ממערכת מים מסודרת שהברון ופקידיו הביאו מן המעיינות: המעיינות היו רכושם של המתיישבים. הבעיה העיקרית בנושא המים היתה בעיית הבדואים בסביבה. כנראה שלערביי ג'עוני היו יחסים מתקבלים על הדעת עם הבדואים שחיו במישור אל חאט שלמטה, והבדואים העלו את עדריהם אל המעיינות והשקו אותם שם, וזה היה מעין מצב של סטטוס קוו. כשהגיעו הנה המתיישבים היהודים, הם השתלטו על מכסת המים ונוצר מצב של מתח ביניהם ובין האוכלוסייה הבדואית, כשפעמים רבות המוכתר של ג'עוני היה מגנם של היהודים, ולכן היהודים ביקשו לשבת לידו ולחסות בצילו.

לאחר שבית הכנסת עמד נטוש במשך שנים רבות, בשנים האחרונות חודשו בו התפילות. תקרתו של המבנה כיפתית מבפנים, ויש בו ציורים יפים שחלקם מביעים אלמנטים מן המקדש וכלי נגינה שונים. הכותל שאליו התפללו בבית הכנסת היה כותל הדרום- לכיוון ירושלים, ואילו בכותל המזרח, שהוא מקומם של העשירים והמכובדים, ישבו פקידי הברון ונשותיהם- על במה מוגבהת ונישאת מעל המפלס של בית הכנסת, מורמים ומתנשאים מעל השאר.
בסה"כ היו בראש פינה 10-15 פקידים עם משפחותיהם, ובראשית הדרך- 120-130 מתיישבים. רוב הפקידים היו יהודים שבאו מאירופה והביאו את מיומנויות הניהול משם. רוב המתיישבים היו יהודים דתיים שלא ששו לקבל את תפיסתם של פקידי הברון, אלא שאפו לאורח חיים יותר שמרני ודתי, מה שגרם למאבקים רבים בין המתיישבים ובין הפקידים.

עומדים בקו התפר בין המושבה בימיה הראשונים ובין המושבה בתקופתו של הברון, כאשר יוצא מהכלל הוא הבית שלידו שלט "בית יוסף פרידמן (האפנדי)". יוסף פרידמן היה אחד המובילים בחבורה הראשונה של בני צפת שירדו וייסדו כאן את גיא אוני ב-1878. פרידמן היה איש רב-פעלים, חקלאי שקיים חקלאות של פרדסים באזור צפת עוד לפני היות גאוני. על שמו יש אפילו מנדרינה- "מנדרינת יוסוף אפנדי".
פרידמן היה יהודי שבא מן הישוב הישן, ומטבע הדברים דבר ערבית, כי צפת היתה עיר מעורבת ותושביה היהודים תיקשרו בכמה שפות. פרידמן התיישב כאן יחד עם עולי מונשט, והיה האיש המנוסה ביותר בתחום החקלאות ומבחינת הכרת טבע הארץ, שגם היה איש אמיד. לכן אך טבעי הדבר שהוא הפך למוכתר של המושבה גיא אוני. "מוכתר" היה מושג רשמי בתקופה העות'מאנית, ומשמעותו למעשה: אבי הכפר, ראש הכפר, שאיתו גובה המסים בא במו"מ לגבי המיסוי, הוא מייצג את המושבה בפני השלטונות. כנראה שפרידמן בנה כאן את ביתו כבר בתקופה הראשונה של גיא אוני, ובזמן המושבה שתחת תמיכת הברון קם כאן הבית הגדול שנראה כאן כיום. פרידמן היה ללא כל ספק אחת הדמויות הבולטות בגיא אוני ובראש פינה.
בהמשך הרחוב יש עוד מספר בתים שלא ידוע למה הם שייכים, אבל כנראה שהם נבנו בתקופה שבה לקח הברון את המושבה תחת חסותו. הבתים בעלי רעפי המרסיי נבנו לאחר התערבותו של הברון, והם כנראה שימשו את אותן משפחות שהגיעו מהעיירה חצבייה שבלבנון על מנת לבסס את הכלכלה של ראש פינה על תעשיית המשי. לשם כך נטעו כאן הרבה עצי תות, הביאו זחלי משי, הקימו מטוויה (במקום בו נמצא כיום בית העם של ראש פינה), וצריך היה מישהו שיהיה בעל מקצוע ויעבוד במקצוע הזה. בחצבייה שבלבנון ישבו משפחות יהודיות שזו היתה המומחיות שלהן, ביניהן משפחת זרחיה, ולכן הן הגיעו לכאן בגיוסו של הברון, שבנה להן כאן בית ונתן להן משכורת כדי שיעבדו בתעשיית המשי. במטווייה עבדו כ-100 איש, רובם מצפת, אשכנזים וספרדים בני הישוב הישן, שרובם ירדו הנה כל יום ראשון דרך נחל ראש פינה ועלו חזרה לצפת בסופי השבוע. באמצע השבוע הם לנו בראש פינה, בבתים שנבנו עבורם במושבה. כך נוצר במושבה הקטנה מרקם חיים מיוחד מאד, שבו שותפים גם הרומנים ממונשט, גם היהודים מחצבייה, גם האנשים מצפת וגם פקידי הברון. כבר בעשור הראשון לקיומה של המושבה כל האנשים האלה חיו זה לצד זה ויצרו הווי מיוחד.
בסופו של דבר ההצלחה של תעשיית המשי היתה מוגבלת ביותר. זה הצליח במשך כמה שנים, ואז נפל, כי המשי מן המזרח הרחוק שהגיע לארץ בתחילת המאה ה-20 היה זול ואיכותי יותר.
לכן התפרנסו כאן גם מגידולי חיטה ושעורה, גפנים, שקדים, אתרוגים ועוד, והחולה היתה מקור דיג והיו שם מיני דגים רבים. אבל בסה"כ המאזן היה שלילי עד שנת 1900, ואז החליט הברון להעביר את ניהול המושבה (כמו גם מושבות אחרות) לידי יק"א.

רחוב העליון 1.5.1975 צלם משה מילנר

רחוב הראשונים (הנדיב)

ברחוב הראשונים:
רואים את הבית הגדול שמייצג את מיקומו של הכפר ג'עוני. הרחוב הסלול והבנוי הוא רחוב הראשונים, וכאן בנו המתיישבים הראשונים את בתיהם בשנת 1882. הבית הגדול שכאן עוד לא היה קיים אז- הוא נבנה רק בשנות ה-30.
כפי הנראה הבתים שאנו רואים כאן מייצגים את הבתים הראשונים. לא בטוח שהם נבנו מאבן איכותית כמו שרואים כאן, אלא סביר יותר להניח שהמתיישבים בו בתים בצורת חושות. הבתים הללו שופצו ונבנו בצורה קצת יותר מודרנית ואיכותית ברגע שהברון פרש את חסותו על המושבה.
הבנייה בסה"כ צנועה, במיוחד אם משווים אותה לבתים ברחוב המייסדים שבזיכרון יעקב. שתי שורות של בתים צמודים, מרווחים למדי, אבל בהחלט במתכונת אחרת מאשר בתי זיכרון יעקב. ככל הנראה יש לכך שתי סיבות: א. התחילו כאן יותר צנוע. ב. בכל זאת מדובר על מושבת ספר, ככל מושבות הגליל. הדרך לכאן היתה בכלל דרך בירות, לאורך הליטני ודרך מרג' עיון- עד שנסללו דרכים שחיברו את המושבה למרכז הארץ.
לכן המושבה היתה מושבת ספר, וצורת בניית הבתים גם הקנתה לתושביה ביטחון מסוים- כמו בריחניה ובמשכנות שאננים בירושלים.
שני הבתים הגדולים יותר שכאן הם כפי הנראה הרחבה של פקידי הברון לטובת המשפחות שהברון הביא מחצבייה שבלבנון. אחד מהבתים משמש כיום כמרכז טיפולי לילדים, והוא נקרא בפי הראשפינאים "הבית האמריקאי". אחד מערביי ג'עוני עזב את הארץ בסוף שנות ה-20 ונסע לאמריקה. הוא התעשר שם אבל המשיך להתגעגע לארץ, ולבסוף החליט לחזור הביתה, לג'עוני. הוא חזר לכאן בשנות ה-30 ובנה לעצמו בית גדול ומפואר שחרג מכל פרופורציה- גם עבור המושבה היהודית וגם עבור הכפר הערבי שישבו כאן. הוא חי בבית הזה עד 1948.
כבר בשנות ה-20 הרחוב הזה ניטש. ברגע שהברון התחיל לתמוך בתושבים, ורווח להם, הם יצאו מהרחוב והחלו לבנות לעצמם בתים בחלק המזרחי יותר של המושבה, ותהליך זה של נטישה הגיע אל סופו בשנות ה-20.
בשנים האחרונות, עם הכרזתה של ראש פינה כאתר לאומי שכל המרכז העתיק שלה מיועד לשחזור, הוחלט לשחזר גם את רחוב הראשונים, ולאט לאט העבירו אותו לידי אנשים שהחלו לשפץ ולבנות בו, בתנאי שישמרו על צביונו המקורי.
בחלק הצפוני של הבתים יש חצרות, ולבתים יש כמה מפלסים בגלל שהם יושבים על מדרון: נכנסים למפלס העליון ויורדים בתוך הבית אל המפלס התחתון.

בתי ג'עוני, כמו גם בתי כפרים ערבים נוספים במדינה, נהרסו בשנות ה-50 בהוראתו של בן גוריון, כדי למנוע את חזרת תושביהם אליהם.

עד כאן גיא אוני, ומכאן ואילך זוהי ראש פינה תחת חסותו של הברון רוטשילד. בין הבתים:
מלון אלתר-שוורץ: משפחת אלתר-שוורץ היתה אחת המשפחות הצפתיות שהגיעו הנה כבר ב-1787 במסגרת הקמתה של גיא אוני, נשארה כאן והצטרפה אל המושבה ראש פינה- כמו משפחת פרידמן. אב המשפחה היה הקניין של הברון, שגויס למנגנון הפקידות של הברון. הוא צבר לעצמו הון קטן והחליט לפתוח בשנות ה-90 של המאה ה-19 בית מלון קטן- כנראה בית המלון הראשון בהתיישבות היהודית בא"י. בקומה התחתונה של המבנה גרה המשפחה, וחדרי האירוח היו בקומה העליונה.
לאלתר-שוורץ היתה בת בשם חיה-עטל שוורץ, והיא התאהבה בפועל צעיר שהגיע למושבה והתיישב בה בראשית המאה ה-20- ראובן פייקוביץ. נרקמו ביניהם קשרי אהבה- כנראה למגינת לבו של אביה- והם נישאו והשתתפו בניסיון להקים מושבה קצרת ימים לא רחוק מכאן- מחניים. פייקוביץ' התגלה כאדם עקשן מאד, חרוץ ואמיץ, וכאשר מחניים ננטשה הוא לא היה מוכן לעזוב אותה, עד שחמו, אלתר-שוורץ הזקן, ירד אליו והתחנן שלפחות ייתן לאשתו ולילדיו (של פייקוביץ') לשוב לראש פינה. הוא התרצה, ולאחר תקופה שב גם הוא לראש פינה. עם הקמתה של מסחה- היא כפר תבור- ב-1908, הוא קיבל מהברון חלקת אדמה שם, ושם נולד הבן הצעיר במשפחה- יגאל פייקוביץ'- לימים יגאל אלון.
חיה מתה בדמי ימיה ובעלה ראובן לא נישא שנית. עם השנים עזבו כל בניו את כפר תבור והוא לא הצליח להחזיק במשק לבדו. בלית ברירה הוא עבר לבנימינה והתגורר עם משפחת בנו מרדכי. הוא נפטר בגיל 91 ונקבר בבנימינה.

vilkomits

בית המורה חיים שמחה וילקומיץ

בית המורה ובית הספר הראשון של המושבה: המורה הראשון שחי כאן ולימד בביה"ס היה לא אחר מאשר הרב דוד שוב בכבודו ובעצמו. הרב שוב ייסד אגודה בשם "שפה נכונה" (שהוא כנראה היה החבר היחיד בה…), והוא פיתח את מה שלדעתו היתה שפה עברית נכונה שאפשר יהיה ללמד בה. כאן כנראה נאמרו לראשונה המלים "כפל", "חילוק", "חיבור" ו"חיסור", שהיו חידושים שהרב דוד שוב חידש בשפה העברית כדי ללמד חשבון לדרדקים בבית הספר.
בסוף שנות ה-90 הקים הברון במושבה בית ספר חדש, כי בית הספר הישן כבר לא הספיק לצרכי המושבה שהלכה וגדלה. המורה המיתולוגי של בית הספר היה חיים וילקומיץ, יליד ליטא, שהגיע לראש פינה לאחר תקופה של עבודה חינוכית בזיכרון יעקב ובמטולה. בית הספר הישן הפך לבית המורים, ובית הספר החדש היה למטה יותר, איפה שלימים הוקם בי"ס שדה של החברה להגנת הטבע. וילקומיץ, יחד עם המורה יצחק אפשטיין, היו מפתחי העברית הגלילית, שבה השתמשו בבית דגושה, ולהם מיוחס המשפט הידוע: "שבעים זבובים לבנים מסתובבים מסביב לכד הלבן" (יש להגות ב-ב' דגושה). השניים פעלו יחדיו להחדרת השפה העברית בקרב תלמידיהם כבסיס לכל מערכת הלימודים בבית הספר. עד אז התנהלו הלימודים ב"חדר" דתי, והמעבר לשיטתו של וילקומיץ עורר ויכוחים רבים. הרב קוק, שהגיע באחד הימים לביקור במושבה, נשא דרשה בבית הכנסת ופנה אל שומעיו ביידיש. וילקומיץ, שהתרעם על כך, ליבה מיד את הוויכוח שנבט סביב השאלה: מי רשאי ללמד את בני ישראל? היו שתמכו בהמשך השיטה הישנה וקבעו שרק הרבנים מוסמכים להיות מורים, אך וילקומיץ לא נרתע והמשיך בדרכו ובהקניית השפה העברית דרך מקצועות הלימוד השונים. אפילו עבודת הגינה ושיעורי המוסיקה נלמדו בעברית.
בזיכרונותיהם ציינו וילקומיץך ואפשטין שהם לימדו עברית בהגייה ספרדית (המזרח והספרדיות נתפסו בעיני בני העלייה הראשונה והשנייה כגרעין האמיתי שבו צריך לעסוק, ולא ההוויה האשכנזית שממנה הם באו).

בית הרופא: הרופא לא ישב כאן כל הזמן אלא הסתובב בין המושבות.
על הרפואה באותה תקופה אפשר לקרוא בספר זיכרונותיו של הרופא חיסין.

בית פיקא

בית הפקידות – פיק"א

בית הפקידות: שני הבתים מהווים התפתחות נוספת בתולדות ראש פינה: בית אחד שמכונה "בית הפקידות" ומוצג ככזה, ובית שני שהמטרה לשמה הוא נבנה מעט לוטה בערפל. אולם ידוע בוודאות שהחל משנת 1929 (תקופת המנדט הבריטי) הבית שימש כמרכז לחקר המלריה, בניהולו של פרופסור גדעון מר, שישב כאן מטעם שלטונות המנדט ולימים הפך להיות המומחה מס' 1 במזרח התיכון של הבריטים בטיפול במחלת המלריה. עם הקמת המדינה מונה פרופ' מר לקצין רפואה ראשי.
במקור, בראשית שנות ה-90, כאשר נבנו שני הבתים, הם שימשו את פקידי הברון שחיו כאן יחד עם משפחותיהם. הפקיד הנודע ביותר היה אוסוביצקי, שמתואר בזיכרונותיו של משה סמילנסקי כך:
"בראש פינה התיישבו תחילה שלושים משפחות. ברבות הימים נוספו משפחות נוספות, וגם הראשונות גדלו והסתעפו, ויגיע מספרן לשלושים.
הכל נעשה בראש פינה בשיטת התמיכה, כבשאר המושבות. ורק בדבר אחד נבדלה מאחיותיה: בפקיד שלה, הוא המושל המקומי של הסטרפיאה [אזור, מחוז]. האיש הזה לא היה כרוב חבריו, פקיד ברוני סתם שעינו בכיסו, כי אם בעל דמיון ציוני. ידוע ידע את נפש שולחו הנדיב, כי לא רק פילנטרופ הוא אלא גם בעל משא נפש נשגב, ומרוח שולחו נאצל גם עליו. שלוש מטרות הציב לפניו: להרחיב ככל האפשר את גבולות האדמה ולאחדן ים אל ים, להרים קרן היהודים בארץ, לעשות מעשים כבירים אשר יעשירו את האיכרים הנתונים לאפוטרופוסיותו. ואכן, למטרתו הראשונה הגדיל אוסוביצקי לעשות כאשר לא עשה פקיד אחר זולתו: הוא הרחיב את גבולות ראש פינה משלושת אלפים הדונם של המושבה, הגדילה לארבעה ושלושים אלף דונם [34,000 דונם]. גם את אדמת מטולה רכש, והרחיב את אדמת יסוד המעלה, ובזמנו ועל ידו נקנתה אדמת חורן בשטח תשעים אלף דונם. וגם הוא עשה את החוזים הראשונים, חוזי היסוד, על הקרקעות במחוז טבריה אשר עברו מקץ ימים, בתקופה מאוחרת יותר, לרשות היהודים ועליהן נוסדו אחר כך המושבות של הגליל התחתון. אוסוביצקי תקע את היתד העברית הראשונה בשטח קרוב לשלוש מאות אלף דונם, ואף על פי שלא בכולו היתה היתד נאמנה, יימנה אוסוביצקי עם ראשי גואליה של אדמת ישראל.
את שתי המטרות האחרות החטיאה ידו: הראשונה- לעילוי הפרסטיז' שלו, אשר היה בעיניו שם נרדף לפרסטיז' היהודי. פיזר הון רב, עשה לו מרכבה נהדרה רתומה לארבעה סוסים, ומכיוון שראש פינה שוכנת בין הרים, ורק ברכיבה היו באים אליה, והעגלות בגליל העליון היו חיזיון לא נפוץ בימים ההם, סלל דרך למרכבתו. ובנסעו היו רוכבים רצים לפניו [כמו מלך]. הקיימאקיים בטבריה, בצפת, וגם הפחה בעכו, היו סרים למשמעתו, כמו לוואלי בדמשק. כמובן, לא על לא-דבר. קיימאקם אשר לא נשא חן בעיניו, מצא אוסוביצקי את הדרכים לסלקו ולהדיחו ממשמרתו. והדבר הזה הגדיל את כוחו בכל הסביבה. ואין צורך להוסיף כי הפקידים הקטנים של הכפרים היו משרתיו ועושי רצונו הנאמנים. כה גדל כבודו בכל הסביבה, עד שהערבים מן ההמון היו נשבעים בשמו: בחייאת אוסוביצקי".
בסוף המאה ה-19 עזב אוסוביצקי את המקום ובמקומו התמנה חיים קלבריסקי מרגליות, גם הוא איש רב פעלים שהוסיף ועשה ברכישת קרקעות ובהקמת ישובים, וניהל את מושבות הגליל. על שמו מושב מרגליות באצבע הגליל.
בבית פרופ' גדעון מר מוצגת תצוגה בנושא חצר הישוב, ותצוגה נוספת שעוסקת בנושא רפואה, בפרופ' מר שישב כאן ובמחלת המלריה.
המושבה ראש פינה נותרה מרכז מנהלי גם בתקופת המנדט, ובשנת 1929 החליטו הבריטים להקים בה את המעבדה לחקר המלריה. בזמנו חשבו שהמחלה נגרמת מאוויר באוש שעולה מן הביצות (ומכאן שמה: מל-אריה, כלומר: אוויר רע), אולם ב-1929 מדע הרפואה כבר היה מספיק מפותח כדי להבין שהמחלה לא נגרמת מהאוויר הבאוש שעולה מן הביצות אלא מגורם אחר שאפשר אולי לזהות ולהתגבר עליו. הבריטים החליטו למנות את פרופ' גדעון מר למנהל המחלקה לחקר המלריה במקום שבו היא היתה הכי נפוצה- ראש פינה, ופרופ' מר עלה לכאן עם משפחתו והקים כאן את המעבדה שלו. מספרים שהוא היה כל כך מסור לעבודתו, עד כדי כך שכשאשתו זינה היתה בהריון, הוא עקץ אותה ביתושת אנופלס כדי לבדוק את ההשפעה על אישה הרה ואת ההשפעה על העובר בבטנה. גם את עצמו ואת החמור שלו הוא עקץ. כלומר- את כל הניסיונות שלו הוא עשה על עצמו, על בני ביתו ועל בעלי החיים שלו.
פרופ' מר הסתובב במושבות ועזר בריפוי המחלה, וכששתי בנותיו, מיה וארנה, גדלו, הן עזרו לו. יום אחד הוא קבע עם ביתו ארנה בעפולה כדי לשוב יחד לראש פינה. ארנה לא הגיעה לפגישה, פרופ' מר שב לבדו לראש פינה וארנה חזרה לראש פינה רק לאחר 5 חודשים, כשכרסה בין שיניה. אב התינוק- ערבי. חמישה חודשים לאחר מכן ילדה ארנה את בנה הבכור וקראה לו "ספרטקוס", על שם משחרר העבדים הרומי. לבנה השני שנולד היא קראה ג'וליאנו, ולבנה השלישי- אביר.
כשפרופ' מר כתב את צוואתו, הוא כתב בה: "כל רכושי, כולל כל תגמולי מגילוחי הקדחת, הולך למדינת ישראל. טובה מדינה שכזו ממשפחה שכזו".
ארנה מר עזבה את ראש פינה ועבדה כמורה בתיכון קריית חיים. משם היא עברה לחיפה ועברה ללמד בבי"ס חוגים שם. לאחר שנתיים שם היא פוטרה כי הנהלת ביה"ס החליטה שהיא משדלת את תלמידיה לקומוניזם. היא החליטה לעבוד בניקורי בתים של יהודים וערבים בחיפה. היא נפטרה לפני יותר מ-8 שנים, ומשפחה ביקשה לקבור אותה בבית הקברות של ראש פינה, ליד אביה (שהוא האיש היחידי בארץ שקבור כשפניו אינן לכיוון ירושלים אלא לכיוון החולה, משוא מחקריו). הוסכם והוחלט לקבור אותה ליד אביה, וביום הלוויה התאספו האבלים וחיכו לארון, אולם הארון בושש להגיע, ורק בערב התברר ששלושת בניה לא רוצים לקבור אותה בראש פינה אלא בבית הקברות הערבי בוואדי סאליב בחיפה. הפרשיה הגיעה לבית המשפט, ולבסוף נקבע שהיא לא תיקבר בראש פינה וגם לא בחיפה, אלא באמצע- במשמר העמק. בפסיקת בית המשפט נכתב בין היתר: "מעולם לא נדרש בית משפט לקבוע מי קרוב יותר למי- בן לאימו או אחות, כשהיתה חולת סרטן, ניהלה ארנה מר מלחמה בתופעת המחסומים של צה"ל וניהלה הפגנות יחיד. היא עבדה במחנה הפליטים של ג'נין והקימה עבורם תיאטרון. בנה, השחקן ג'וליאנו מר, עשה עליה סרט מרתק- "הילדים של ארנה".
לימים התמנה פרופ' מר להיות קצין הרפואה בצבא הבריטי במרחב המזרח התיכון בשנות ה-30 וה-40, כי הבריטים פעלו באזורים מוכי מלריה כמו מצרים, והיו זקוקים לידע מן הסוג הזה.
אגב, פרופ' מר היה שלישו של טרומפלדור.
בעקבות מחקריו הגיע פרופ' מר לידיעה הברורה שמחלת המלריה נגרמת על ידי טפיל שמועבר לגופו של האדם דרך יתושת האנופלס. זה היה גילוי מהפכני בכל הנוגע למלריה, כי ברגע שמגלים את מקור המחלה, אפשר לטפל בה. הימנעות מעקיצת יתושת אנופלס באמצעים פשוטים כמו כילה או הדברת מקומות הדגירה של היתושות, יכול למנוע הידבקות במחלה. מחלת המלריה יכולה להפוך לקדחת שחור השתן, שהפילה חללים רבים באותה תקופה.

" "בית הפקידות" התנשא במרומי הגבעה כמצודת אצילים צרפתית. תושבי ראש פינה לא ההינו לעבור בשעריו. הבית הגבוה היה מוקף גנים וגינות, ואפילו מזרקה התיזה מימיה למרגלות המרפסת הרחבה, המשקיפה על העמק, מזרחה. פעמים אחדות בשנה היתה "ורסאי הקטנה" שוקקת אדם ומסיבות, כאשר ראשי הפקידות הגיעו לראש פינה. לרוב הגיעו בכבודה רבה, מרכבות ונושאי כלים ומלווים ומלוות, ואנשי ראש פינה, כמתנחלי שאר המושבות, השתדלו לעשות את רצונם של האורחים ולשאת חן בעיניהם".
(מתוך ספרה של שולמית לפיד, "גיא אוני", עמ' 228).

הדרכה מקומית בחיזיון האורקולי בבית הפקידות: המושבה גדלה כלפי מטה, ובסוף שנות ה-70, כשהתחילו בתהליכי שימור ושיחזור, הבניין שכאן היה הראשון ששוחזר, ומכאן התחילו לשחזר מבנים נוספים בחלק הישן של המושבה. האתר מוחזק ע"י המועצה המקומית ונתמך ע"י משרד התרבות. זהו מוזיאון פתוח, ורק ההדרכה המקומית והחיזיון האורקולי בתשלום.
הסרט מוצג ב-3 שפות: עברית, אנגלית ורוסית. הביקור והצפייה בסרט לקבוצות- בתיאום מראש.
בסופי שבוע הסרט מוקרן באופן קבוע בשעות 11:00, 12:00 ו-13:00.
משך הסרט: 20 דקות.

סיורים מודרכים במושבת ראשונים (סיפורי בתים): חזי שגב 050-5325732

מערת שלמה בן יוסף היא למעשה אחד מאגפי בית הפקידות. באזור הזה היו מחסנים ומבני שירות שונים.
ביוני 1938 הסתתר כאן ונתפס ע"י הבריטים שלמה בן יוסף, שנחשב לראשון עולי הגרדום מקרב אנשי בית"ר. אחריו עלו לגרדום עוד 11 אנשי אצ"ל ולח"י במהלך תקופת המנדט. קדמה לתלייתו של שלמה בן יוסף התקופה המכונה "מאורעות 36'-39' ". במרץ

שלמה בן יוסף

שלמה בן יוסף

1938 הותקפה מונית שהסיעה נוסעים יהודים שירדו מצפת לראש פינה ע"י חוליית חבלה ערבית. נוסעי המונית, כולל נשים וילדים, נהרגו כולם, וכפי הנראה הנשים אף נאנסו לפני מותן. היתה גם התעללות בגופות, והדבר עורר גל נורא של מחאה בקרב היישוב היהודי- אי אפשר להמשיך ולהבליג.
ב-16 באפריל 1938 שוב היתה פגיעה באוטובוס יהודי- שוב הרוגים יהודים באזור הזה, וגל המחאה גבר. בראש המחנה האקטיביסטי, שטען שאסור להמשיך ולהבליג ולהשאיר את בטחונינו בידי הבריטים, אלא צריך לנקום את דם ההרוגים, עמדו אנשי בית"ר, התנועה שצמחה תחת דגלו של זאב ז'בוטינסקי מהמחנה הרוויזיוניסטי. בראש פינה ישבו כבר משנות ה-20 פלוגות של אנשי בית"ר שהכשירו את עצמם לעבודה חקלאית. אנשי העליה הראשונה ויורשיהם השתייכו למחנה האזרחי, והשקפת העולם הסוציאליסטית היתה זרה להם. גם ההתיישבות שלהם היתה אינדיבידואלית.
מכאן, במהלך שנות ה-30 בעיקר, מושבות העלייה הראשונה הפכו להיות אבן שואבת עבור אנשי בית"ר ואח"כ גם עבור אנשי אצ"ל, כאשר המקום המפורסם ביותר שהיה גם מחנה אימונים של האצ"ל היה מחנה שוני בין בנימינה וזיכרון יעקב.
ב-1938, כאשר התרחשו המאורעות, ישב בראש פינה אחד מאנשי בית"ר- שלמה בן יוסף. הוא עלה לארץ רק שנה לפני כן, והשפה העברית עדיין לא היתה שגורה בפיו. יחד עם שני חברים נוספים- אברהם עמיקם (שיין) ושלום ז'ורבין, הוא החליט לצאת ולנקום את דמם של ההרוגים. בראשית חודש יוני 1938 הם שמו מארב על הדרך היורדת מצפת לראש פינה, לאוטובוס ערבי שנסע בדרך הזו באופן שגרתי. הם ירו על האוטובוס, לא היו שום הרוגים, אבל לרוע מזלם עבר במקום ג'יפ בריטי וראה את הנעשה- יהודים חמושים מנסים לפגוע באוטובוס ערבי, ועוד בנשק בלתי חוקי. שלושת המתנקשים הצליחו לברוח מהמקום, אולם הבריטים ערכו מצוד וגילו אותם מסתתרים בראש פינה, במערה שמתחת לבית פיק"א הנטוש, לאחר שכנראה מישהו הלשין עליהם. יש לזכור שב-1938 הבריטים נקטו במדיניות של יד ברזל כלפי כל הפורעים למיניהם וכלפי כל מי שנשא נשק- דבר שהיה בלתי חוקי. הם ניסו להוכיח שהם אינם מבדילים בין יהודי וערבי הנושאים נשק בלתי חוקי- דינם אחד הוא. וכך הועמדו שלמה בן יוסף ושני חבריו למשפט בפני הבריטים, כאשר היה ברור שהתוצאה תהיה גזר דין מוות. במהלך המשפט אחד מהשלושה הוכרז כלא-שפוי, השני הוכרז כקטין שאינו שפיט לגזר דין מוות, והיחיד מבין השלושה שנתפס כנושא באחריות, בגיר ומסוגל לקבל את גזר הדין, היה שלמה בן יוסף. ב-29 ביוני 1938 הוא נתלה בכלא עכו.
שנים רבות לאחר מכך מצא מישהו מספר משפטים שנכתב על ידו לפני מותו בספר שנכתב בכלא עכו, והם מוצגים בחדר ההנצחה שכאן. המפתח למקום נמצא בידי האחראים בבית הפקידות (איפה שהחיזיון). במקום מוצג גם סרט קצר.
לפני מותו כתב שלמה בן יוסף לחבריו את הדברים הבאים:
"תל חי, עכו, אחיות ואחים יקרים,
אני הולך מחר למות. למרות זה אני שמח. מדוע?- מפני זה שבמשך עשר שנים נתתי את כל כוחותי, ויש לי הכבוד להיות הבית"רי הראשון על עץ התליה. עם זה אני מתגאה ואני שמח. חבל אין האפשרות לכתוב לכם באופן חופשי. השוטר הערבי מסתובב לפני וזה כבר המכתב השני שאני כותב אליכם. אינני יודע אם הם ישיגו את המטרה, אני מאמין שאתם תתגאו בי ותלכו קדימה בדרכי…
כדאי למות בעד הבית"ר".
הוא גם מוסיף וכותב את סיסמת בית"ר, מתוך שיר בית"ר של זאב ז'בוטינסקי: "למות או לכבוש את ההר, מסדה, יודפת, ביתר". ומשפטים נוספים כמו "מוות נגד מולדת זה אפס", "עבד הייתי לבית"ר עד יום מותי", ו"מה זה מולדת?- דבר שבשבילו כדאי לחיות, ללחום וגם למות". מוצגת כאן תעודת הבית"רי שלו, ותמונות.
שלמה בן יוסף קבור בבית הקברות של ראש פינה, בחלקת אנשי בית"ר.

גן הברון (או "גן הטיול"): גן מרכזי שנמצא סמוך למרכז המושבה, ולא במקרה: לברון ולפקידיו היתה תוכנית מובנית של "איך מושבה צריכה להיראות?" ובין היתר, גם נושא גנים ועצי סרק היו חלק מהעניין של יצירת אווירה נעימה במושבה. פקידי הברון, שזמנם היה מצוי והיו מארחים אורחים שונים (אפילו הברון הגיע לביקור במושבה), בהחלט ביקרו בגן וטיילו בו.
אגב, כשהברון ורעייתו הגיעו לבקר בראש פינה ב-1887, הם הביאו איתם גנן בשם "דה הה", והברון עמד איתו כאן ואמר לו: "גן תבנה לי, גן הברון, וצורת מנורה תהיה לו, שבעה קנים. העולה בקנה המרכזי יחזה שלושה לכל צד- זוהי מנורתי. ותוסיף לו למטה מים זורמים. אם אין מים- אין חיים". מאז, בכל מקום שמשפחת רוטשילד תרמה לו כספים, היו מים.
שתי בריכות מים גדולות בגן- עילית ותחתית, שתיהן אליפטיות, ובתקופת הברון והפקידות היו בהן דגים. האגדה מספרת שעדלייד, אשתו של הברון רוטשילד, אהבה דגי נוי באופן מיוחד, ולכן פקידי הברון דאגו שבגנים יהיו גם בריכות עם דגי נוי. מים הוזרמו כבר מהשנים הראשונות בצנרת, והגן היה הרבה יותר מטופח מכפי שהוא היום.
הגנן הראשי טיפל בגן. הגן מוקף חומה מכל אבריו.

יוצאים משער הגן, פונים ימינה, והמבנה הראשון שרואים הוא מבנה בית הספר- לא ביה"ס הראשון של המושבה אל ביה"ס השני, שנבנה לאחר שהמושבה החלה להתפתח לכיוון מזרח.
מעבר לבית הספר מבנה קטן- בית הכנסת הספרדי, שאמנם פחות מפואר מאשר בית הכנסת הראשי, אבל בהחלט שימש את הספרדים במושבה (כמו היהודים מחצבייה). בית הכנסת הזה פעיל עד היום.
בחלק הצפוני-מזרחי שלנו היתה המטווייה, ולידו מבנים שונים ששימשו את האדמיניסטרציה של הברון.

ביבליוגרפיה בהכנת הדו"ח:
1. מדריך ישראל.
2. שולמית לפיד, גיא אוני, הוצ' עם עובד.
3. רן אהרנסון, לכו ונלכה- סיורים במושבות העלייה הראשונה, הוצ' יד בן צבי.
4. עופר רגב, להתאהב בארץ ישראל, הוצ' כנרת.
5. עפר גביש ועדי אדר, שיר לדרך, הוצ' עם עובד.
6. אצבע הגליל 1900-1967, מסדרת 'עידן', בעריכת מרדכי נאור, הוצ' יד בן צבי.