במקור ידוע הבית כ"בית יומטוב רוזנפלד" שהיה בנם של המייסדים, מרים ומשה רוזנפלד. הבית ומבני המשק שסביבו נבנו עבורם בשנת 1885, ע"י הברון רוטשילד, שלוש שנים לאחר ייסוד ראש פינה.
"בית רוזנפלד", הידוע היום בשם "וילה תהילה", נבנה עבור המתיישבים מרים ומשה רוזנפלד, אנשי העליה הראשונה, שיחד עם עוד כשלושים משפחות מן העיר מוינשט שברומניה "נדלקו" על הרעיון הציוני, והחליטו לשגר שד"רים ("שליחי דרבנן") לא"י, כדי לאתר מקום להתיישבות ולפרנסה.
השליחים החרוצים הגיעו לראש פנה בחורף, ראו את ואדי ר"פ השוצף מים, וכתבו בהתלהבות הביתה שגילו מקום נפלא, שיאפשר פרנסה ברווחה מן הדייג. כאשר הגיעו העולים לראש פנה בקיץ הופתעו מאד לגלות כי הואדי – כדרכם של ואדיות בארץ ישראל – חרב ויבש, ואין בו לא דגים ולא דובים…
קבוצת העולים מרומניה הפליגה לארץ באוניה ששמה היה "תאטיס", מה שנתן רעיון לקופירייטר של הקבוצה, ועל סיפון האוניה הונפה כרזה ענקית: "טיטוס הגלה אותנו מארצנו – ו"תאטיס" תחזיר אותנו לארצנו". האונייה היתה אמורה להגיע לנמל יפו, אך עגנה לתיקונים בנמל תורכי ואח"כ שוב נתקעה בנמל ביירות. החלוצים, שקצרה רוחם לעלות למולדת, החליטו לנטוש את הספינה "תאטיס" שהתחפשה לטיטוס הרשע, עלו על פרדות וחמורים ויצאו לדרך ברגל, בשיירה שבראשה מורי דרך ערבים.
בראש השיירה רכב משה רוזנפלד, מנהיג הקבוצה, שהיה "גבר שבגברים", כפי שמספרת נכדתו ציפורה. "בסוף השיירה השתרכו כמה נשים שכרסן בין שיניהן, וביניהן גם סבתי מרים", ממשיכה ומספרת ציפורה רוזנפלד – שחר. "בין צור לצידון תקפו את סבתא מרים צירי לידה, ולכן נשלח אחד מרוכבי המאסף אל ראש הטור, להודיע לסבא משה שסבתא מרים כורעת ללדת. תשובתו הייתה: "שתתאפק קצת!… סבתי מרים לא הצליחה לעמוד במשימה הציונית ולהתאפק, ולכן הוחשה אליה מיילדת ערביה ממאהל סמוך וזו סייעה לסבתי ללדת את בתה הבכורה, איטה. מסתבר כי המיילדת הבדואית ידעה גם פרק בהלכות היגיינה, היא ניתקה את חבל הטבור בעזרת שתיים מאבני השדה, שקודם לכן בישלה אותן ברותחין בפיילה של הכביסה.
כאשר הגיעו סופסוף החלוצים אל אתר ההתיישבות חיכו להם במקום כמה מזקני צפת (המקוריים!), והציע להם להתארח בזמן הראשון בצפת, כדי להקל על היולדת ועל התינוקת. משה ומרים – ועוד כמה משפחות – שהו אכן בצפת כמה חודשים, אך עד מהרה מאסו בכספי "החלוקה" (תרומות מיהודי הגולה), שממנה התפרנסו תושבי צפת באותה תקופה, וירדו להתגורר בראש פנה ולנסות להתפרנס מעבודת האדמה.
תחילה התגוררו משפחת רוזנפלד בחושה אשר שכרו מערביי הכפר הסמוך ג'עוני (היום: רחוב הראשונים, הרחוב העליון שבאתר השחזור), "שם כבר נולד הילד יומטוב, שעד מהרה הפך להיות עמוד התווך של המשפחה", מספרת בתו ציפורה. החלוצים היו אמנם ציונים מקצועיים – אבל רק חקלאים חובבים, והם נכשלו כמעט בכל ענף שבו שלחו ידם. תחילה החליטו לפתח תעשיית בדי משי – וגידלו תולעי משי, שלמענם נטעו עצי תות, כדי שיהיו להם עלים למאכל.
כשתם חלום המשי – עברו לגידול טבק, אח"כ גידלו ירקות למאכל ואף חיטה ושעורה – ואז באו שנות בצורת, שפגעו קשות ביבולים.
למזלן של שלושים המשפחות אימץ אותן בשלב זה הברון רוטשילד והוא שלח לראש פנה את פקידיו ואדריכליו, שהחלו לבנות בתים למתיישבים.
הברון לא חסך כסף, שלח מהנדסים ואדריכלים מפריס, אשר תכננו בתי איכרים על פי המודל המקובל בפרובנס שבדרום צרפת, גייסו בנאי אבן מיומנים מבין בנאי האבן הצפתיים, והחלו בונים שורת בתים (ברחוב החלוצים דהיום), כשהגבוה מביניהם היה ביתם של האיכר משה רוזנפלד, אשתו מרים, ילדתם הקטנה איטה והתינוק יומטוב.
תכנון בית המגורים היה פשוט: ריבוע גדול, 10X10 מטרים, מחולק ל-4 ריבועים יותר קטנים – חדרי השינה והמגורים. רק לאחר כמה שנים הוסיפו למבנה חדר אמבטיה, שירותים ומטבח. עד אז היו מבשלים בחצר ויוצאים לחיק הטבע לכל הצרכים האחרים.
על הגג הונחו רעפים, שהובאו במיוחד ממרסיי והפכו ל"סמל המסחרי של ראש פנה" עד היום הזה, וגם אריחי הקרמיקה האדומים של הרצפה הובאו במיוחד מדרום צרפת. קירות האבן היו כפולים – אבן מסותתת בחוץ ואבן יפה בפנים, וביניהן טיט מתערובת בוץ, סיד וקש – והעובי הגיע ל-70 ס"מ ויותר! זאת כדי לשמור על קרירות הבית בקיץ ועל החום בחורף. לכן גם נפערו חלונות לא גדולים מדי. הקירות העבים אפשרו פעירת גומחות ("נישות") – ששימשו כ"ארונות בנויים" – הרבה שנים לפני שהמושג חדר אל לשון מדורי העיצוב. לרוב החלונות עוצבו גם קשתות אבן, שהוסיפו לנוי של המבנה.
מסביב למבנה המגורים נבנו בהמשך – על שטח שגודלו כשלושה דונאמים – גם מבני המשק: דיר, רפת, לולים, מתבן וכו'. הלובי היפהפה של "וילה תהילה", למשל, ממוקם במבנה ההיסטורי של הרפת, שבו היה די מקום לכ-30 פרות חולבות. חדר 5 ו-6 שימשו בעבר כאורוות לפרדות, חדר 9 שימש כמתבן לקש ולחציר וכן הלאה. במועדון הביליארד והספרייה דהיום – מרתף מקושת יפהפה מאבן מסותתת – הוצב טאבון גדול, מאבני שאמוט אדומות שרופות בתנור, אשר שימש לאפיית לחם ולשמירת חום המזונות. במדפים לא השתמשו – מאימת העכברים, ונקניקים ושאר מזונות נתלו בחבלים היישר מן התקרה.
בריכת השחייה המחוממת של וילה תהילה בנויה בעצם על מקומה של בריכת ההשקיה, שמימיה שימשו להשקיית ערוגות הירק. המרתף הצפוני המשמש היום כפאב שימש אז כדיר הכבשים, היתה גם באר עם מנואלה ענקית שהופעלה ביד ועוד ועוד.
הכל היה יכול להיות אידיאלי עד אותו לילה, שבו נערכה אסיפת תושבים יחד עם פקידי הברון. האיכרים מחו בהתמרמרות על כך שפקידי הברון מעבידים אותם בפרך תמורת תשלום זעום. משה רוזנפלד שהיה מנהיג האיכרים והדובר שלהם, כל כך התרגז על הפקידים, שבאמצע דבריו קיבל התקף לב ומת.
את מקומו תפס הילד יומטוב, שהיה עדיין נער, ולפתע הוטל על שכמו עול הפרנסה של המשפחה כולה. האחריות גרמה לו להתבגר מהר, והוא הפך איכר מיומן, שומר מפורסם ולוחם עז-נפש. בתקופת ה"מאורעות" עמד יומטוב בראש קבוצת שומרים בני ראש פנה, שהגנו על התושבים, על הבהמות ועל השדות, כשבידיהם כלי נשק מכל הבא ליד, ובידי יומטוב רוזנפלד הנשק שעליו גאוותו: הרובה הצ'כי, שמקומו הקבוע היה בגומחה מיוחדת, ליד התקרה, שלא נתגלתה לעולם ע"י הבריטים.
הבית היה ידוע כמכניס אורחים. רבים מאנשי מושבות הגליל התארחו בו בדרכם לצפת, וכן אנשי ה"שומר", בתקופה שלפני ייסוד כפר גלעדי. יומטוב רוזנפלד הדריך אותם בסודות החקלאות וברזי החרישה הגלילית שבה היה מומחה.
כל אחד מן המרתפים של איכרי ראש פנה היה מחובר בדלת סודית למרתף של שכנו ובשעת הצורך היה אפשר לעבור מתחת לאדמה סביב סביב למבני המגורים, שם גם נחפרו ה"סליקים" – מחבואי הנשק הסודיים.
בראשית שנות השישים של המאה העשרים נפטר יומטוב רוזנפלד וזמן מה אחריו גם רעייתו רחל.
ביתו של האיכר המהולל שהיה נוהג לשוטט במרחבי ארץ ישראל ולחפש זנים נדירים של עצי פרי ירד מגדולתו והמקום הלך ונחרב.
