בית הכנסת היה המבנה הציבורי הראשון שנבנה במושבה ע"י הראשונים שבאו מרומניה. הוא נבנה ב- 1885, תחילה כמבנה צנוע וכונה ע"י ערביי ג'עוני "כניס אל יהוד". ע"פ ההשערה עמד בו בית כנסת קדום. אחרי שפרש הברון רוטשילד את חסותו על ג'עוני, הורחב בית הכנסת – כחלק מבניית מבני ציבור נוספים במושבה. בית הכנסת שימש כמרכז ציבורי וחברתי של התושבים שהיו דתיים ברובם. במקום נערכו כנסים ציבוריים ופרטיים במשך עשרות שנים.
בשנות החמישים של המאה ה- 20 ננטש הרחוב העליון, ובית הכנסת ירד מחשיבותו, עד שעבר תהליך שיקום ושיפוץ בסוף המאה ה- 20. פעולות השיקום והשחזור, שימרו את אופיו המיוחד של המקום על תקרתו העגולה, ציורי הקיר ורהיטיו המקורים, רובם מימי העליה הראשונה.
בית הכנסת בנוי בסגנון אשכנזי (ספסלים מסודרים משני צידי הבמה). ארון הקודש שלו ופיתוחיו נעשו ע"י הנגר בן המקום עקיבא דרקסלר. בצידו המערבי גרם המדרגות המקורי היורד אל בית המרחץ הנמצא תחתיו, והלאה משם לנחל ראש פינה ולבית העלמין. בית הכנסת פעיל כיום ומתפללים פוקדים אותו.
לחיבורי העץ בתקרה סיפור משעשע: הרב דוד שו"ב מגיע לפה ביום חורף מושלג, נחל ראש פינה גועש. הוא כותב לחבריו 'מצאתי מונשטי בארץ הקודש'. בתגובה חבריו ברומניה שולחים נגר להכנת סירות דיג. כאשר הם מגיעים לפה באוגוסט דרכסלר הנגר מבין שאין סיכוי שישאר במקום ועובר לחיפה לעבוד אצל הטמפלרים, ואילו הריהוט נשאר. תקרתו של המבנה כיפתית מבפנים, ויש בו ציורים יפים שחלקם מביעים אלמנטים מן המקדש וכלי נגינה שונים. בחוץ גג רעפים. הכותל שאליו התפללו בבית הכנסת היה כותל הדרום- לכיוון ירושלים, ואילו בכותל המזרח, שהוא מקומם של העשירים והמכובדים, ישבו פקידי הברון ונשותיהם- על במה מוגבהת ונישאת מעל המפלס של בית הכנסת, מורמים ומתנשאים מעל השאר. ארון הקודש עשוי מארז הלבנון. הציורים אותנטיים משנת 1887 עברו שחזור ארבע פעמים.
בית המרחץ (החמאם) מתחת לבית הכנסת
מתחת בית הכנסת יזם הברון הקמתו של בית מרחץ (חמאם), אשר נבנה עם יסוד בית הכנסת בשנים 1885-6 . מאחר ובשנים הראשונות להתיישבות לא היה למתיישבים חדרי רחצה בביתם, הם הגיעו לכאן בסופי שבוע לקראת שבת ובערבי חג להתרחץ. סיבה נוספת שהתרחצו רק בסופי שבוע הייתה עקב עבודתם רחוק מהישוב והגעתם הביתה רק בסופי שבוע. כך שהסתפקו רק במעט מים.
המקווה ובית המרחץ ניזונו ממערכת מים שהתקינו פקידי הברון, מן המעיינות שבסביבה שהיו אף הם רכוש המתיישבים.
