מאמרים מרתקים

בני קראודה משלמים את המחיר

מרץ. הימים הראשונים של מרץ, כפי שהם משתקפים במסמכים, גדושי דיווחים, חלקם משעשעים. הוראת המטה ברורה: "יש לנהל יומן מדויק על כל דבר…" ואכן, מפקדי העמדות מקפידים לרשום כל התרחשות.

"התקבלו כדורים כדלקמן: 27 סטן, 3 כדורי משור, 14 כדורים צרפתים, 30 כדורים אנגלים" – נרשם ביומנה של עמדת "רחמים"."מרשם" זה מבטא נאמנה את שלל התחמושת הססגונית – וערכה הרב.

נושא התחמושת מהווה עיקר עיקרים בדיווחים, בנוסח "חיים שחרור ירה כדור על חמור בבית קברות…",או "נורתה יריה ללא צורך מעמדת בית הכנסת ע"י נתן שחרור…", או "נורתה יריה ע"י יעקב גרוס ללא צורך מעמדת גרינפילד…", או "מעמדת רחמים נורו יריות ללא צורך לעבר חארת' אל רומנה על ידי אברהם פרידמן ויצחק סרור, מהצד הערבי נורו מספר יריות 'ברן' על העמדה…", או "נתן שחרור מוסר, שאמש נורו שני כדורי רובה אנגלי שלא נכנסו לדו"ח…"

הנה מסתבר גם כשיש צורך באש, מקפידים על חיסכון בתחמושת. "מעמדת בלוגרונד הרגישו בתנועה חשודה וירו שני כדורי מסור…"

בדיווחי הימים האלה יש גם נימה של התפרקות ובדיחות הדעת. בשעה 20:30 לפני חצות מדווחים מעמדת "רחמים" : "האחות פרל רוצה לישון ולא נותנים לה, היא דורשת מקום טוב יותר, ככה שיתנו לה לישון…"

כעבור עשר דקות שוב מדווחים למטה, מאותה עמדה: "אליעזר יאיר רצה לתת לאחות קפה והיא לא רצתה קפה…"

ישנן גם "תלונות" בנוסח : "דוד שטרנגלז שלח לקרא לד"ר צפרוני בנוגע לשחרורים שנותן לאנשים שלא מגיע להם…"

"יעקב פרג'ון הגיע שוב למטה הקטע לאחר שגורש, והיה שני לילות בקטע ו' שוב לא רצה לציית וגורש…" – כאלה התלונות, הכל זוכה לרישום ודיווח מפורט, אפילו "נורו ונהרגו 3 פרות ליד בית כנסת האר"י, משה'לה זיידה בעל הפרות בא לבקש עזרה מהעמדה לסחוב את הפרות שלו שנהרגו…"

יום רביעי, ה-17 במרץ 1948. טבעת החנק הערבית סביב השכונה היהודית מתהדקת. מפקדת הגוש, היושבת על המדוכה בבונקר הנסתר בקיבוץ איילת השחר, מטכסת עצה. איך לפרוץ בכל זאת את המחסום המאיים על בירת הגליל? כיצד להציל את העיר המחכה לתחמושת ומזון?

ההכרעה נופלת: לשלוח אוטובוס משוריין בלוויית כוחות אבטחה.

אוטובוס אטום בלוחות פלדה, עושה דרכו במעלות כביש העקלתון בואכה הר כנען. הוא נושא עמו לוחמים וגם מזון רב – בעיקר לחם.

בעבור האוטובוס ברחובות המושבה ראש פינה מנופפים המתיישבים ידיהם לעברו, בקריאות "דרך צלחה!" חוליה מבני המושבה מלווה את האוטובוס בטנדר, לאבטחה, אחרים מתפרשים על הרכסים מסביב, לחלץ את הנוסעים במקרה הצורך. בראש פינה מוכרז מצב כוננות. צעיר נמרץ, כבן עשרים, דב גולדשטיין, מופקד על הכוחות במקום. כנוטר רשאי הוא לשאת נשק "ליגאלי". מהמפקדה באיילת השחר מודיעים במשדר הסודי למטה "ההגנה" בצפת: "אוטובוס עם תגבורת ומזון נמצא בדרכו אליכם".

בצפת מחכים בקוצר רוח לבואו של "אוטובוס ההצלה". האוטובוס העמוס עושה דרכו בפיתולי הכביש התלול העולה לצפת. באחד העיקולים נשמעת התפוצצות אדירה. 3 מוקשים חשמליים, רבי עוצמה, הוטמנו מתחת מעבר מים בתחתית הכביש. הם מוחצים את האוטובוס. הוא מדרדר לתהום. לוחות הפלדה נקרעים מעליו. שקי קמח מאדימים מדם הנוסעים, זעקות, קריאות לעזרה.

הערבים שהפעילו את המוקשים בעזרת חוט, בהיותם נסתרים מעבר לרכסים, אינם מסתפקים בפיצוץ האוטובוס על קורבנותיו. הם פותחים בירי מעמדות מוסוות, ופוגעים ביתר הנוסעים שנותרו בחיים. טנדר הלווי, החשוף לאש, נמלט על אנשיו. קציר הדנים אכזר: 7 הרוגים, פצועים רבים.

הדי ההתפוצצות וקולות המקלע מזעיקים מיד למקום שריונית בריטית ל"עזרה" מתחנת המשטרה הסמוכה בהר כנען, הבריטים ממהרים ל… החרים את נשקם של נוסעי האוטובוס, ההרוגים והחיים כאחד. מרחוק נראים דמויותיהם של הממקשים הנמלטים כל עוד רוחם בם לעבר הגבעות המשתפלות לכפר עכברה. המשמר הבריטי מגלה מחווה של רצון טוב – מדביק את הכנופיה. משום מה לוכדים שני צעירים בלבד, מתוך קבוצה גדולה בת שישה או שמונה ערבים מזוינים.

שני הצעירים הערבים מתגלים כבני מיוחסים, מראשי היישוב הערבי בצפת, יוצאי חמולת קאדורה הלאומנית,ששמה מהלך אימים בקרב יהודי צפת למין המאורעות תרפ"ט. זאת ועוד: אחד הצעירים נמנה גם על עובדיה הבכירים של המשטרה הבריטית בהר כנען, אחמד ברג'וטי.

למקום חשה מיד, ברגל, תגבורת מראש פנה. אלה אומרים לכלות את חמתם בפורעים. אולם הבריטים עומדים בפרץ, הם מחלצים את הערבים מזעם היהודים, מחפים עליהם בגופם ומעלים אותם לשריונית, בנתיים מגיע למקום אמבולנס צבאי בריטי ומפקדו מחליט להעלות את "אנשי החסות" הערבים לאמבולנס. מן הסתם הוא מעריך כי באמבולנס איש לא יעז לפגוע. האמבולנס שועט, בלוויית האבטחה של השריונית, לכוון תחנת משטרת ראש פנה.

התגבורת היהודית מתפצלת, חלק חש לטפל בפצועים ולפנות את שבעת ההרוגים. האחרים ממהרים עם רכבם לראש פנה, מקדימים בנסיעה מטורפת את השיירה הבריטית. בהגיעם למושבה, פושטת מיד הידיעה – המתנקשים הערבים מובלים ע"י הבריטים.

דב גולדשטיין, מפקד כח המשימה בראש פנה, אינו מהסס, הוא עורך מיד את אנשיו לתגובה, חביות-מחסום, ששרדו בשולי הכביש בואכה ראש פנה ממלחמת העולם השנייה, מוסטות לחסימת הכביש לכל רוחבו, יחידה חמושה תופסת מחסה מאחורי מסתור סמוך, חוליות נוספות, חמושות במקלעיםו"סטנים" וכן במרגמה, מתפרשות על הגבעות מסביב, מתחפרים בכל שוחה, ראש פנה כולה נערכת לקרב נגד המשמר הבריטי.

דב גולדשטיין, עומד בצד המחסומים, אקדח "מאוזר" בלתי נצור חבוי מתחת לבגדיו, השריונית מגיעה, עוצרת כחמישים מטר מהמחסום, השריונית הבריטית מתוגברת הפעם במקלע נוסף, בתוכה ששה חיילים חמושים כהלכה.

דב גולדשטיין פונה באנגלית, בטון החלטי, למפקד המשוריין, שזעם ופחד מרצדים חליפות בעיניו: "הורידו מיד את הערבים! הם רוצחים! הורידו אותם!"

המפקד הבריטי, בדרגת סמל, מהסס להשיב ל"שחצנות" היהודית, תוך כדי מופיע האמבולנס ובו המתנקשים, הסמל, מבחין בראשים המזדקרים מראשי הגבעות, משיב ברעד: "הערבים אינם כאן, אדוני, הם לא כאן…"

דב החלטי, אינו נכנע, הסמל פותח את דלת האמבולנס, בעזרת חמשת חבריו מוציא דב מן האמבולנס את שני הצעירים הערבים המצווחים בפחד: "דאחי'לקום, דאחי'לקום, איננו אשמים… האשמים ברחו… איננו אשמים…"

בינתיים מגיע קשר בריצת בהלה מהמחסום המוצב בקטע התחתון של הכביש. הוא מודיע:"שלושה טנקים בריטים קלים הגיעו לעזרה, עיכבנו אותם למטה, אמרנו להם שלא כדאי להם לעלות היות ועומדת לפרוץ מלחמה במושבה בין היהודים לערבים. נהגי הטנקים נמצאים איתנו, מלעיטים אותם בירה…"

שני המתנקשים הערבים נגררים לטנדר, על פתחו ניצב דב גולדשטיין, נלווים אליו שלושה חיילים להבטחה, הם נעלמים מהמקום.

מקץ שעה קלה פוקדת את ראש פינה תגבורת בריטית גדולה, כל בית נבדק ביסודיות, השדות נסרקים על כל שוחותיהם, השבילים, המעברים, המרתפים – לא מותירים דבר. הסריקה הקפדנית מתפשטת על פני הסביבה כולה. הבריטים מגייסים מאות מאנשיהם לתור אחר עקבות החטופים – וכמובן, חוטפיהם, החיפושים מתפרשים לעבר ישובים רבים בכל עמק החולה.

הבריטים מסתייעים בטנקים ובזחל"מים, אך לשווא, האדמה כאילו בלעה את החטופים על חוטפיהם.

החטופים מוחזקים תחת משמר כבד, במסתור בשדות הקיבוץ מחניים, הם כבולים בידיהם ורגליהם. למפקדה שבאיילת השחר מועברת מיד הבשורה, בקוד חשאי: "חצי-פרים בידינו!" חולייה מיוחדת, המגיעה מהמפקדה, נוטלת לטיפולה את שני המתנקשים הערבים. החוטפים עצמם מתחפשים ל"אופים" ושוהים מספר ימים במאפיה המקומית, עד יעבור זעם.

בית דין שדה מיוחד, שהוקם ע"י המפקדה לשפוט את שני המרצחים, דן אותם למוות בירייה על מעשה המיקוש.

ובינתיים – צפת הערבית גועשת, נכבדי הערבים שבגליל מזדעקים להצלת החטופים, מגייסים כל הכוחות ואת כל המשאבים. פרשים פושטים בכל השדות ובשבילי האזור, מארבים מוצבים בכל נקודות התורפה, חמולת קאדורה מתייצבת, כמובן, בראש המאמץ, היא רותמת למשימה את מיטב ה"שאבאב", לגלות עקבות בניה החטופים ויהי מה.

הבריטים ממשיכים להפעיל איום ולחץ כבד על מפקדת ה"הגנה", הם מסירים מעצמם כל אחריות על מעשי נקם אכזריים "כפי שלא ידעתם מעודכם" : התקפת ישובים ותחבורה, חטיפת בני ערובה ועוד.

"אנו לא נמנע זאת", מזהירים הבריטים, " לא ננקוף אצבע, תשאו במלא האחריות".

ה-21 במרץ. היום מתפרסמת בקרב מגיני צפת הפקודה האכזרית ביותר שידע הישוב, "אין ליפול בשבי האויב (הערבים) בשום מחיר!" הפקודה אינה מותירה ספקות, כדי להסיר אי הבנות, מצטווים המגינים בהמשך הפקודה לאכזר במעשים – לשים קץ לחייהם, וכך נאמר, נוקב ואכזר: "במקרה שבשעת קרבות נפצע מישהו, ותחת לחץ אש יחידתו נסוגה, והוא עלול ליפול בשבי, עליו להפעיל רימון על עצמו ועל האויב, הסבר היטב את הדבר לכל האנשים, אל יפול שבוי עברי בידי פראי אדם! ה-21 במרץ שעה 20:00, על החתום: מאיר מיברג".

מגיני צפת מצטווים להתאבד, ולא לפול בשבי, מפקדה של צפת מאיר מיברג, חותם על פקודה נוראה זו בייסורי מצפון לא מעטים ובהרגשת מועקה כבדה. "אין ברירה" מסביר הוא לאנשי מטהו הנחרדים למקרא הפקודה.

"הערבים מאיימים לחטוף בני ערובה משלנו כדי לענותם לנגד עינינו ולשבור את רוחנו" מגלה מפקדה של צפת את פשר הסוד לפקודה, "אם חלילה יפול אחד מאנשינו בידיהם הם באמת לא יהססו להתעלל בו באכזריות, הם ישמיעו לנו אפילו ברמקולים את זעקותיו, הם ישברו כך את רוח האוכלוסיה, ללא תקנה, איה אם או אב שיוכלו לעמוד בכך?! יש למנוע זאת בכל מחיר, גם במחיר האכזר של איבוד עצמי לדעת.

מעתה, מגיני צפת היוצאים לעמדותיהם, או לסיורים ברובע, מצטווים להיות חמושי בשני רימונים: האחד להפעלה בעת סכנה, השני, אם חלילה יהיה צורך, כצו הפקודה.

(מתוך- צפת בצבת, מאת יחזקאל המאירי)