מאמרים מרתקים

ימי ילדות בראש-פנה של פעם…

לשבת בבית האבן הנחבא בין עצי אקליפטוס, עבי גזע, בצלע ההר, בואכה כביש האבנים, לשבת בביתם של דבורה ואביב קלר ולהרגיש ימי אביב שובבים של ילדות רחוקה בראש –פנה. ילדות אחרת, של מעשי קונדס, המצאות ותעלולים.

ימי הילדות בראש פנה, בשנת 1925-1930 לא היו שונים מימי ילדות אחרים, להוציא כמובן את כל אמצעי הטכנולוגיה בהם אנחנו משופעים.אביב מעלה חיוך על פניו וחוזר אל ימי הילדות, מידי פעם מדגיש, חוזר ומדגיש, שלא היה מהגיבורים בחבורה, וכך ספר: האווירון הראשון בראש-פנה היינו חבורת בנים, משה’לה הולצברג, בנו של ר’ מאיר, שוחט המושבה, יהושע גולדשטיין, אהרון לוי, נעם ויינשטיין ואנכי. יום אחד גילה משה’לה, ילד חרדי, עטור פיאות, שהמציא ובנה אווירון ומזמין אותנו לטיסת בכורה, ומהיכן נטוס? –עלתה הקושיה, – מראש המצוק, אותו מצוק הניצב מעל הואדי, מקום רם ונישא. – וכיצד נרים את המטוס? – החברה יסחבו אותו. ו…החבורה יצאה לדרך, נושאת את האווירון – ארגז עץ ששימש באותם ימים כארגז לשני פחי נפט, (הנפט שימש להדלקת העששית בבית, כי הרי אין עדיין חשמל), אל הארגז מחוברות כנפיים, כנפי המטוס היו שני קרשים, אווירון מפואר. המסע אל ראש המצוק היה מפרך, “יש לזכור”, אומר אביב “שהיינו צנומים, ‘חרגעלעך'”, סוף סוף הגיעו למצוק, הניחו את האווירון על גב הסלע – כמסלול המראה, אהרון לוי מונה להיות הטייס, יהושע ונועם – הנוסעים, משה’לה הנווט נשאר מחוץ לאווירון ואביב… עומד מן הצד, מתבונן, (כי הרי פחדן היה – ואולי זהיר???), משה’לה דחף את כלי המצאתו, והמטוס…החל לצלול אל התהום הרובצת מתחת, עד שנבלם באחד הסלעים ונשאר שם כשבתוכו החבורה הפצועה, אביב שחזה במעשה, רץ למושבה להזעיק עזרה, עד ביתו של טוביה, דודו של יהושע ויחד עם אחד השכנים מיהרו להציל ולהביא את יושבי המטוס למרפאת המושבה,(המבנה מול אכסניית הנוער), סופו של מעשה שהחבר’ה כעסו על אביב שלא טס עמם…

רעיונות נוספים השתוללו בראשם של הנערים. בעל רעיונות נוסף, היה חביב מזרחי, בן למשפחת סוחרים שהגיעה מפרס. חביב שהיה מין “שודד” שכזה, גילה לשובבים שמצא כוורת מלאה דבש, (המקום-הצד האחורי של בית שפט),יצאה החבורה, עמדה בטור, בראש הטור עמד נעם, בידו מקל לרדיית הדבש המתוק, ואביב… כמובן, עמד כמטחווי קשת, ליד בית הכנסת, כיוון שפחדן היה…הכניס נועם את המקל לחור הכוורת, ו…להקת דַבּורים עטה עליו, כל דבּור הטביע עקיצתו ב’מזיק’, וגם באחרים הכניסו עוקצם. אביב שראה את המחזה נשא רגליו וברח דרך גן פיק”א, מרוב פחד, שכח כי הכניסה לגן היפה והמטופח, אסורה, המורא מפני הגנן, חיים שיין, לא עמד, מול הפחד מעקיצות הדבורים. ראשו של נעם הפך ככדור נפוח, רק שיני השום שמרחו עליו עזרו מעט לכאבים העזים, והחבר’ה, נסו ממנו כל עוד נפשם בם, גם מפחד המראה וגם…מהסרחון…

הערב רד, יצאתי אל הרחוב המרוצף וחשבתי האם ישנם עוד תעלולי ילדות שכאלה… ואולי עדיף שלא…

תודה לדבורה ואביב, על שעה יפה של סיפור ואירוח. רות מייסטראב, תשסד’.

LAST_UPDATED2