מאמרים מרתקים

סבתא רוחל – מאת שושנה שרקי.

סבתא שלי הייתה ארץ זבת חלב ודבש ושום ובצל וזיתים, וחביתה תפוחה הכי גבוהה בעולם מטוגנת על על שמן זית, וקקאו חם שלא עושים אותו יותר עם הריח הזה.

 

סבתא רוחל אברמוביץ

 
צחוק מתפקע ומתגלגל שיוצא מתוך בית תהודה מלא אהבה וסליחה וקבלה.
הומור גס ועדין מטובל בקללות עסיסיות ביידיש ובערבית, קללות של ברכה.
כשסבתא היתה מקללת היא היתה מברכת. אם אמרה לך ביידיש גיי אין דרערד ארעיין – לך לכל הרוחות. התכוונה לאן נעלמת כל כך הרבה זמן? אני מקווה שעוד תשוב לבקר.
אוי ביסט די א ממזיירה – ממזרה קטנה – אני גאה בך ילדתי.
קים, קים ארעיין שרמוטקלה,– בואי תכנסי, אותך אני אוהבת, כמה שאת נראית טוב.
אוי זי איז אזוי שעיין, שעיין וידלבונה – אוי כמה שאת יפה כמו הלבנה, למי את דומה?
בכל ביקור ממשמשת היתה את בטנה של גיסתי הטריה אישתו של שלוימלה ושואלת את האמריקאית ביידיש: "נו, טרוגסט שוין?" זוג מיר: למה ריק אצלך בבטן? אוי וואיי מה זה לא קם אצלו?…"
וצחוק פראי משתובב לה בכל גופה המתנער ומצחיק את כל הסובבים, הצוחקים נבוכים ונדהמים באותה שניה בדיוק.

דורות של בית"רים גידלה סבתא רוח'ל בביתה ושמרה עליהם ואיתם על קשר כל הימים.
היא כבר שמרה עליהם בימי הבריטים כשבאו לחפש עליהם מסמכים או נשק – היא ישבה על הקוסטן הארגז בהם היו מוחבאים, מחזיקה סמרטוטים על בטנה וצורחת כאילו זה אך תקפוה צירי לידה. זרקה לעברם ניירות ועיתונים: קחו קחו הכל רק קיראו לרופא עבורי.
שנים אחר כך עוד היו באים לבקרה, זכרו חסד נעורים. הם היו מאלה ששמו מטבעות כסף מצלצלים ב'פישקלה' – קופסת 'קרן- תל-חי', שסבתא היתה מחביאה בדרך כלל בין הסדינים המעומלנים שלה. שנראתה כמו קופסת 'קרן-הקיימת' שאני הייתי שמה בה את הגרוש שלי בגן ובבית-הספר, רק צבעים אחרים, ולמטרות אחרות. כילדה הייתי מביטה בהם בעניין ב"חבר'ה" שהיו מתקבצים פוקדים את ביתה מידי שנה בשנה בתחילת הקיץ, לפני שהיו עולים לקבר שלמה בן יוסף להזכירו ביום השנה לעלייתו לגרדום. המנון בית"ר הושר גם אצלה על המרפסת מול ההר והקבר, ואני חשבתי ש"למות או לכבוש את ההר…" היה משהו כל כך הירואי וגדול מכל אדם.
סבתא שלי היתה גאה בחבר'ה האלה ומאושרת בחברתם. הם היו תמיד מביאים לה משהו, אוי ואבוי להם אם לא. מטפחת ראש של צמר או משי, יפה צבעונית, עדיף משולשת, חרוזים צבעוניים, סיכות זולות מחו"ל משובצות בזכוכיות דמוי יהלומים, הכל עטוף באהבה גדולה וניתן לה מכל הלב ובחשש מה שמא סבתא לא תאהב את מה שבחרו להביא לה… והיא היתה מגישה להם כמו אז תה ומאפים שהכינה עבורם.
והמילים היו קולחות בעסיסיות מלוות בצחוקים מעמקי הבטן, וקללות חביבות של סבתא שלי שכולם אהבו לשמוע, שניחתו רק על ראשם של אלה שאהבה באמת. אחרי הביקור שלהם רוויית נחת היתה סבתא אומרת לנו המשפחה "זייעסט, אז מהוט מאך ליב?" לומר; גם אתם רואים כמה שאוהבים אותי? היא אהבה שאהבו אותה.

זאת היתה סבתא שלי, אותה כל כך אהבתי. ואין יום שעובר, שאני לא מוציאה מפי משפט שאמרה, בליווי אנחה, או צחוק מתגלגל.
כשרע לי אני יודעת ש-אבוים וואקסט נישט ביז הימל אונד אקילָה וואקסט נישט ביז אינדרערד – עץ לא צומח עד השמיים, ושבר (הרניה) לא יורד ומגיע עד לארץ. כלומר לכל דבר יש סוף רק צריך לחכות. וזה מנחם.
כששואל אי מי לשלומי אני שולפת בחיוך את אחת המנטרות של סבתא "רק שלא יהיה יותר גרוע", את יודעת שושנה'לה היא גם היתה אומרת לי: אף אחד לא יכול לעשות לך כל כך רע כמו שרק את יכולה לעשות לעצמך. היום אני מבינה עד כמה שזה נכון.
היתה עושה הבעה של חשיבה עמוקה ופתאום אומרת שואלת: "א יו?" נכון ש…בעוד שבועיים ביום חמישי יום ההולדת שלך שושנה'לה, ובדיוק חודש אחרי זה ביום שני כבר ערב פסח נו, מה את אומרת לזה? איך שהזמן עף, אומרת לי הסבתא שלא יודעת קרוא וכתוב ולוח השנה איפשהו איכשהו חרוט אצלה במוחה. תמיד תהיתי, איך היא יודעת מתי ראש השנה? ושבעוד כשעה ירד הלילה, לאפות את הלחם מבלי להביט בשעון שעברה כבר שעה, ולארגן את סדר היום בכלל ללא שעון הזמן. לדעת שהגיע סתיו ועוד מעט ירד גשם ושמחר יהיה חם יותר מהיום. ושהגיע זמן ללכת ולבוא ולקום ולישון. ושלא אאחר לבית הספר.

בקשר לעזיבתה את העולם היא קצת טעתה, כשהיתה היא בגיל 80 בערך ואני בת 17 למדתי אני בבית הספר לאחיות והיא התחילה להכין אותי שיום אחד היא לא תהיה כאן יותר וגם גילתה לי את הסיבה; "שושנה'לה איך גלוייב אז איך הוב א סרטניקל". את החורף הזה אני כבר לא אעבור. היא האמינה שיש לה סרטן קטן –אם תמות ביקשה שגם אני אדאג שישימו אותה במקום טוב, ליתר ביטחון סיפרה לי כבר דיברה עם עמיהוד על זה. לא קרוב מידי לגדר כי אז יאכלו אותה הדֶבּות –הצבועים, ועל יד נ.ס היא לא רוצה, כי היא תבעט בה כל הזמן ולא תתן לה מנוחה. "ותבואי לבקר, תביאי לי גם כמה פרחים שיהיה לי קצת שמח שם". ועברו עוד 17 חורפים וקייצים עד שעברה אל "בית החיים" כמו שקראה למקום.

קצת לפני שנפטרה הסכימה לעבור לבית האבות בצפת, לא לפני שהתגייסו כל החבר'ה הבית"רניקים לנסות לשכנע אותה לעשות את הצעד הזה – אחרי שבני משפחתה לא הצליחו להגיע איתה להסכמה בנושא. ביום כניסתה למקום שלח לה מנחם בגין זר פרחים ענק עם ברכה לבבית, מה שמיד קנה את מקומה בין הקשישים שם בבית, פרחים מראש הממשלה?! מי ידמה לה ומי ישווה לה.
עד סוף ימיה היתה סבתא אישה בריאה. גם בימיה האחרונים עוד היתה מתבדחת בנושאים של בינו לבינה, בגסויות שרק היא העזה לתת להם שימוש מילולי. בבית האבות היו הזקנות מסמיקות ומרכלות עליה שיש לה חבר, ושהוא אפילו עוזר לה להתלבש, והם רואים יחד טלוויזיה וישנים ביחד כשאף אחד לא רואה. סבתא נהנתה מהרכילות והקנאה בה, והיתה צוחקת אליהן בחזרה: כן הוא גם נותן לי לשחק לו בקטטר שלו, הוסיפה להם 'שיתפוצצו' – "זאל זיי אעלה פלאצן ווארן…איך טי מעיינס".

בימים קשים אני עונדת את העגילים של סבתא שלי שעשויים מטבעות זהב של חצי בישליק. כשהם עלי ואיתי אני מרגישה חזקה יותר, כאילו היא נמצאת כאן לידי ושומרת עלי. זכיתי.