מאמרים מרתקים

רוחל’ה – סיפור חייה.

כשהייתה רוחל’ה בערך בת שש, ביקש אותה אביה אל ביתו בטבריה,
“כדי שתעזור להם עם האחים הקטנים שנולדו בינתיים”, לו ולאישתו
השלישית שורה זלוטה.
“העמיסו את הילדה (רוחלה) על חמור או על פרידה (יש על זה עדיין וויכוח)
“שתהיה משרתת שם”. בארגז אחד ישבה הילדה ובארגז שבצד השני של
הפרידה שמו אבנים, כדי שיהיה שווי משקל”.

“ירושליים טבריה וצפת היו ערים קדושות והיו יחסים עם שידוכים
ביניהם, ביילה מירושליים השתדכה אז לאחד מצפת, יוס’ל היה שמו,
ובאה לגור בראש פינה עם מי שהיה אחר כך האבא של נחומה צייגר”.

שמונה ימים מירושלים לטבריה על פרידה, הביאו את רוחל’ה לעוד בית
שלא היה ביתה.
בהיותה בת חמש עשרה שנים ברחה רוחל’ה לראש פינה. לא כדי לחיות
לצד אימה אלא כדי להתפרנס למחייתה. היא עבדה אצל ציביה’ס מוטכל,
(מוטכה של ציביה אישתו), אבא של מנו פרידמן.
רוחל’ה עבדה אצל משפחת פרידמן מספר שנים. “אחר כך, איך שהוא הפגישו אותה עם מאדאם ווילקומיץ’, ורוחל’ה עברה לעבוד בבית המורה. שם היא שירתה כאם בית ואירחה את כל האנשים החשובים שבאו לבקר את מי שמילאה את מקום בעלה, בניהול בית-הספר. הייתה בבית גם ערביה שהייתה שוטפת את הבתים, מכבסת, וחולבת את הפרות
“אצל משפחת ווילקומיץ’ היה לרוחל’ה טוב. היה לה תפקיד נעלה,
היא לבשה תמיד יפה, ואירחה ופגשה את משמנו וסלטו של היישוב.
היא ערכה את השולחן, ואירחה אותם יפה ומכובד. מאדאם ווילקומיץ’
מאוד אהבה וכיבדה אותה”.
בני ווילקומיץ’ ונכדיהם היו באים לבקר את רוחל’ה בביתה שלה, גם עוד
שנים רבות מאוחר יותר”. גם את זה עוד זוכרת אמא מאשה שלי, מימי ילדותה.

שלוש נשים היו לו לסבא שמיל תומאס אברמוביץ, אסתר מאשה ורייזל, השלישית היתה האחת שילדה לו ילדים את מאשה (אמא שלי) ואת אברמלה
רוחל’ה שהייתה תמיד בסביבה ועזרה לנשים שקדמו לה. הייתה אופציה הגיונית והכי מתאימה. שמיל הציע לה שתהיה לו לאישה ותגדל את ילדיו.
רוחל’ה התלבטה אז קשות אם זה מה שנכון לה לעשות. היא עבדה אז כבר הרבה שנים אצל משפחת וילקומיץ’ כעוזרת בית וכמובן גם התגוררה עימם, ולא ידעה אם להתחתן עם סבא שלי היה בדיוק הדבר הנכון והטוב בשבילה אז מה לעשות. הלכה אצל חברתה הטובה אז צ’ארנה שוורץ שהציעה לה כן להתחתן עם שמיל, בטענה כי “רוחל עדיף לך להיות בלבוסטה עניה במקום להיות משרתת עשירה”.
בגיל שלושים ושש כשידעה שילדים משלה לא יהיו לה כי הייתה כבר אז לאחר ניתוח של הוצאת הרחם (עקב סיפור לא טוב שקרה לה), רוחל’ה קיבלה את העיצה והתחתנה עם הסבא שלי עם הבטחה חד משמעית לשמיל, שהפעם- בנישואים אלה, תהיה זו היא שתתאלמן ותקבור אותו והיא תחיה עוד הרבה שנים אחריו. ומאז במשך כל שנות חייה הייתה מברכת או מקללת את צ’ארנה על עצתה, ככה לפי איך שהרגישה באותו הרגע. “כשהחיים היו טובים, הייתה אומרת:”לייבן זאל צ’ארנה, זאל זי זעיין נור גזינט”. שתחיה ושתהיה בריאה.
וכשהייתה רבה איתו, הייתה כועסת: – “זאל נור ברענן צ’ארנה”…שרק תישרף הצ’ארנה הזאת.
סבתא רוחל’ה קברה את סבא שלי שנפטר בגיל +70 בשנת 1934.
שמונה שנים אחר כך קברה גם את בנם אברמלה לאחר שנרצח ביום הולדתו ה-18 על ידי ערבים, בשעה שהיה בדרכו לעמק הירדן, כשהוביל אליהם את משאית החלב.

כשרוחל’ה רצתה לדעת בת כמה היא, היתה יורדת לעמיהוד שוורץ,
ומבקשת שיעשה לה חשבון. “עמיהוד מאך א חשבאן זוג מיר וי אלט איך
בין”. בכל פעם הוא היה מספר, הייתה נותנת לו מספרים אחרים של שנים שעבדה כאן ושהייתה שם. וכך גם מנין השנים היה יוצא תמיד קצת אחר… והיא לא הבינה שזה לא עמיהוד שטועה בחשבון,
דבר אחד היא ידעה לבטח שכשהקיסר וילהלם הגיע לחיפה באניה היא היתה בת 8 שנים.

מול פתח ביתינו על ההר השתרע לו “בית החיים”. שם היה קבור סבי, – סבא שמיל תומאס אברמוביץ בעלה שעזבה לשם בהיותה כבת 48 שנים. ביום ההלוויה שלו סיפר לי אביב קלר איך סבתא שלי היתה הולכת ומקוננת כל הדרך ובוכה מרה בקולי קולות. כשהגיעו לבית הכנסת הגדול ונעצרו לחניה, לפני שירדו במדרגות אל הואדי כדי לעלות אל הר הקבורות, לפתע נעצרה סבתי, בכיה פסק, לקחה המון אוויר, נאנחה ואמרה; נו שוין, שמיל, גיי גזינטע רייד. נו טוב, לך לשלום שמיל. והקהל התאפק לא לצחוק בקול רם – זאת היא רוחלה שהם מכירים.
מאז שהלך, היתה עומדת על מרפסת ביתה ביתנו ומדברת אליו. לפני כל הלווייה מקומית היתה מודיעה לו שפלוני מת והוא בדרך להר, בדרך אליו, שישים לב אליו. ברע לה – היתה קוראת לו שיבוא לקחת אותה ושיבוא מיד, אללה יְסַעַדְנִי היתה אומרת, שאלוהים יעזור לי וכועסת עליו שככה עזב אותה להתמודד לבד עם דברים. וכשהיה ממש טוב, קראה לו, והיתה צוחקת אליו: שמיל קים זעיי, בחייתאק, קיק ווס דו טיטצאך (בחייך בוא תראה מה שפה נעשה), צוחקת מתארת וחותמת: “נו, זאלסט מיר זעיין גזינט, שמיל”.- כלומר: שתהיה לי בריא, והיתה מספרת שביקשה להקבר לצידו. מאוחר יותר החליטה שהיא לא רוצה לידו בראש ההר. “זיי מיר א גיטם פלאץ מנפרד”. ושהבור יחפר עמוק וביסודיות, שלא יאכלו אותה התנים והשועלים, שלא ישטוף אותה הגשם. שלא יהיה הקבר קרוב מידי לקצה – שם ישנם קוצים ויכולה לפרוץ שריפה והיא תשרף. ושבשום אופן לא נשאיר אותה שם לבד.
עמיהוד התחנן שתבוא ותבחר מקום שהיא רוצה, אך היא בשלה,- אתם תחליטו, אבל תעשו כל מה שביקשתי.
גם מצבה יפה ביקשה לעצמה. -“מגיע לי, אחרי כל מה שעשיתי בשבילכם כל השנים”. ואכן היא קיבלה את מה שהגיע לה. בגיל 97 עזבה אותנו סבתא והלכה לסבא שמיל ולבנה אברהם, ובסוף כל פסח ביום חג המימונה אני באה לבקר את סבתא שלי מביאה לה פרחים ומעדכנת אותה. ותמיד מתגעגעת אל הצחוק והחיים והחוכמה שהשאירה לי אחריה.