ישנם אנשים לא תואר להם ולא שם, אך אלו הם האנשים בעלי שם וטוהר, אותם אני זוכרת ועליהם אספר:

אליהו העיוור

נקישות מקל ההליכה על מידרכת הבית בישרו כרגיל על בואו של אליהו, מחלק העיתונים.

-אין לי כסף קטן, יש לי לירה.

-זה בסדר, יש לי עודף.

תוחב את ידו אל תוך כיס מכנסיו העמוק, אותם מכנסי חקי, רחבים מעט מכפי מידתו, אחוזים בחגורה שחורה שראתה ימים טובים יותר, מפשפש במטבעות, מוציא מטבע ועוד אחד, ממשש את תבניתו, מאשר לעצמו את גודל המטבע וערכו, –

=הנה לך 80 גרוש. מתגלגלת ה- ר' על לשונו.

בכל פעם מחדש אני נפעמת מחוש המישוש המפותח, ותוהה האם הוא טעה אי – פעם??

אליהו העיוור, כך כינינו את אליהו, להבדיל מ'אלייהואים' רבים אחרים שהיו במושבה, 'אליהו התורכי', 'אליהו של סלים חסבני', אליהו – אלי הבן….

עיוור, לא כשם גנאי, חס וחלילה, עיוור, כשם של כבוד והערכה על עמלו לפרנסת ביתו, שלא יהא נטל על בני משפחה, שכנים או ועד המושבה. אליהו לא נתן לעיוורון להיות מכשול בחייו, אמנם לא ידע קרוא או כתוב בכתב ברייל, אך את אשר היה צריך לקרוא, 'קרא היטב'.

אליהו העיוור, כך סיפרו, נולד במלחמת העולם, תקופה של רעב ומחלות עיניים רבות שלחלקן לא היה מרפא. תינוקות רבים חלו במחלות עיניים. טרכומה, קראו למחלה, בירושלים ישב דר' טיכו אליו נהרו כל טרוטי וזבי העיניים, אך עיניו של אליהו שלנו לא שרדו מהמחלה ונשאר עיוור.

מקל ההליכה שהיה דרך קבע בידו שימש לו כעיניו, מקל ההליכה המעוקל, 'מקל סבא' קראנו לו, נתון בכף ידו הימנית, נוטה קדימה כדי מטר אחד מגופו, מונח על המדרכה, השביל או הדרך, המקל הופך בידיו למכשיר מדידה, המודד ואומד את רוחב הדרך עליה הוא הולך, המקל כמו מתגלגל בפקודה לרוחב המדרכה, מפנה כל מכשול מדרכו של אליהו.

אליהו 'היכיר' את כל סימטאות צפת וראש-פנה, צפת העיר השכנה, בה נולד למשפחה בעלת שורשים עמוקים בעיר, מאותן משפחות המגלגלות מספר דורות מאות שנים אחורנית, יש אומרים שלפני כמה מאות שנים היגיעה המשפחה ממרוקו שבצפון אפריקה. ומדוע זה ירד אל המושבה, הצעירה דאז? איש אינו יודע. האם הפרנסה המצויה בכפר הקטן? או אולי בני משפחה אחרים שנאחזו בחיי המושבה השכנה?

לשם מחייתו עסק בפרנסות רבות, חלוקת עיתוני בוקר, "הבוקר" וחלוקת בלוקי קרח. בכל מטבח מתקדם, שכן בכבוד רב, מקרר, בעל תא קרח עליון. פעמיים בשבוע, היינו מניחים חצי בלוק קרח, עטוף בשק יוטה, (להארכת חייו), לקירור המזון. אחד התפקידים החביבים על הילדים היה להביא הביתה את חצי בלוק הקרח. לנשיאת הבלוק, שימש קולב מלקחיים, מין מכשיר מיוחד, שני קצוות ברזל משוננים הנתקעים משני צידי הבלוק לנשיאה קלה יותר,(יש לשער שרעיון המכשיר נלקח מאותם מטפסי הרי הקרח הנועצים ברזלים חדים בנעליהם), אליהו היה נועץ את חודי המלקחיים במומחיות וממשיך ונותן הוראות לנשיאת הקרח בקלות הביתה.

-החליקו את הבלוק עד הגיעכם הביתה.

-ואלה העולים למעלה, מה יהיה עליהם? – ה-ח' וה-ע' יצאו מפיו במבטא עמוק מתנגן מגרונו, כמו גם האותיות החליקו כאותם בלוקי קרח.

-העולים למעלה, יחכו מעט, וחמורי הטוב יישא את הבלוקים בשקיים.

אחת ההנאות הייתה, כשאליהו היה מגיש לנו שברי קרח שנפלו בעת הבקעת הבלוק, ממש לקקן קייצי.

את יומו היה מתחיל עם הנץ השחר, יוצא לתפילת שחרית, בביהכ"ס "הקטן", בית כנסת צנוע ודל שנבנה בראשיתו כאחד המבנים למשרתי הברון. בית קטן זה שינה ייעודו והפך לקדוש, כאשר מספר המשפחות הספרדיות גדל בישוב ולא היו מורגלים בניב האשכנזי המוזר ולא יכלו להתחבר לאחיהם. יהודים ספרדיים שנהגו להתפלל לאורך שני עשורים בבית הכנסת היחיד והמפואר שנבנה מכספי הברון רוטשילד… תפילת שחרית ומשם לעמל יומו.

אליהו גר בבית אבן, דומה במראהו לשאר בתי המושבה, אך היה שונה ב'לבושו העליון', גג הבית לא חופה ברעפים אדומות, רעפי מרסיי, אלא במלבני פח גליים, שהישוו לו מראה דל, חי לבדו, משרת את עצמו, עורך את קניותיו במכולת המושבה, אך לא טוב האדם היות לבדו והביאו אליו בדרך השידוך, אשה, הרבה לא ידעו על עברה, אך עם ביקור אחד מבניה הבנו שהייתה בעלת משפחה, אולי מעט נחמה לאליהו שלא הביא ילדים לעולם. שפתה, ערבית מרוקאית משובשת, ועת נשאה דיבורה היה זה דיבור, צייצני מלווה בצחוק רם, כמו הבינה שאלה העומדים מולה לשיחה אינם מבינים את לשונה. עם בואה של האשה, חנה שמה, החל חצר הבית לשנות צורה. אט אט רקמה חנה כמו במעשה תחרה את גדר החצר. הייתה זו מסובבת שבילי המושבה ואוספת זרדים, אותם הניחה על עורפה, קומתה הקטנה הייתה שחה ושפופה עוד יותר תחת משא הזרדים.כל מקל וזרד הפכו להיות חלק מגדר הבית, כבמעשה אומן שזרה מקל במקל, ענף יבש ביתד ואט אט צמחה לה הגדר הסבוכה, הגנה וגבול לחיות הטרף הקטנות המבקשות להיכנס פנימה ולטרוף את מעט התרנגולות שגידלה למען תהא ביצה טרייה מידי יום ביומו. כל עובר אורח הוזמן להיכנס ולשתות כוס תה מהביל מעורב בניחוחות נענע. הדלת הצרה והארוכה, המחולקת לשניים עשוייה עץ ישן נפערה אל חדר גדול מרוצף בלטות לבנות, ממורקות וכמו עלה מתוכן שולחן עץ עטוף שעוונית עבה , שני כסאות בעלי משענת עגולה, ספסל קשה וצר מרופד במזרון בעל פסים כחולים ופינת מטבח. בחדר שררה אפלולית, אור קלוש חדר דרך החלונות הארוכים והצרים, קרני שמש ניסו להיכנס דרך ענפי האיקליפטוס העבים שצמחו ליד הבית.

עם כניסתה של חנה לחייו של אליהו, חש זה, הקלה וידע שעם בואו מעמל יומו מחכה לו תבשיל חם לארוחת הצהריים. אך חל שינוי בדרך דיבורו, החל לדבר בקול רם, בציווי, כמו שמיעתו לקויה ולא עיניו.

ימי המקרר הסתיימו ועמם 'ימי הקרח', פרנסת חלוקת הקרח התחלפה במכירת עיתוני בוקר ועיתוני ערב. רחבת הקרח פינתה מקומה לערימת עיתונים, המראה השתנה, הריחות השתנו, האוויר הקר שאפף את רחבת הקרח התחלף בריח חריף של הדיו השחורה הטבועה בתוך האותיות הכהות.

בזריזות ידיים, שלף דפים פנימיים אל דפי השער, אצבע וקמיצה משולבות בין הדפים, כל דף בלע את זה שבחיקו, חבילות חבילות הניח בתוך תיק העור הגדול, השחור, דמוי המעטפת שהיה מונח בצורה אלכסונית על שכמו ובתוכו היו מונחים דרך כבוד עיתוני "הבוקר". עיתוני "הבוקר" שהיגיעו למושבה מהעיר הגדולה תל אביב, בטקסי שסבב את ישובי הגליל. זה דילג על הקיבוצים שבלעו לתוכם את עיתון "דבר". מאוחר יותר, עיתוני ערב. העיתונים היו מסודרים אחד בחיקו של השני, ובעת הוצאת עיתון אחד למכירה, ידע אליהו כיצד להוציאו בלי לשנות את הסדר, עם ידיעת מספר העיתונים שנותרו באמתחתו. בימי חום ושרב, ימי קור וסופה, סובב בכל סימטאות המושבה להביא את חדשות היום לכל משפחה ומשפחה.בדרכו, עת נפגש עם אנשים, ברכם לשלום עם תוספת השם, הוכחה לכך, שהוא 'רואה' כל אחד ואחת.

-מה שלומך? מזמן לא ראיתי אותך. נהג לקדם בברכת שלום, אנשים שלא פגש זה זמן והלה תוהה בינו לבינו, ראה אותי?? – כן, הוא 'ראה' את כולם, שמע כל רחש, היכיר כל קול…

…אך אותה משאית צבאית שנסעה לאחור לא ראתה אותו ופגעה בו בעת שהלך לערוך קניות במכולת הקטנה שכה היכירה, קיווינו שהפגיעה תהייה קלה, אך תכונותיו של אליהו העיוור לא עמדו לו בפעם הזו והוא עזב אותנו, הלך לעולמו… אליהו העיוור, ראה הכל, אך לא ראה את מותו שבא לו פתאום…

ינואר 2005

רות מייסטר