הדוד השחור עמד פעור פה על מבנה האבנים עגול, מתחתיו רחשה אש המעכלת גזרי עץ יבשים. פנים הדוד היה מולבן, פעם בשנה נשלח הדוד אל "המלבין", חוזר חגיגי לקראת העבודה השנתית המחכה לו. מי הכביסה מבעבעים, בועות הסבון מוכנות לקבל לתוכן את הכביסה הלבנה, סבון הכביסה – קוביה גדולה- תוצרת "שמן", מונח על מצע עץ מיוחד, מסגרת עץ ובה קווי שתי. השרפרף הקטן, ביינקעלא, מרופד בכרית בעלת שקע, מוכן לבואה של הכובסת.
אחת לחודש ערימת הכביסה היתה ממויינת על פי סדר וצבע, המצעים הלבנים בערימה אחת, ה"לבנים" (תחתונים וגופיות) בערימה השנייה, "הצבעוניים", בערימה שלישית ובגדי העבודה בערימה רביעית. ליד הדוד הראשי דוד נוסף, "כחול כביסה". הכביסה הלבנה היתה נטבלת ב"כחול" להלבנה נוספת ועוד דוד ל"עמילן", סדיני הכותנה נטבלו בעמילן ולאחר הייבוש יהיו מוכנים לגיהוץ יוצאים מתחת למגהץ הפחמים האימתני כחדשים.
בתוך הדוד הלוהט ניצב מוט עץ ארוך כעין מערוך, בעזרתו אפשר היה להוציא את הכביסה הלוהטת אל שאר הדוודים.
כל "מהדורת כביסה" הובלה אל החצר האחורית של הבית, בחצר הפנימית הזו, שהיתה מגודרת בקירות אבן בזלת, חיו בשלווה תרנגולות, פרות ועוד בעלי חיים ששימשו את כלכלת הבית. בחצר, היו מתוחים חבלי הכביסה והחבל אינו חבל, אלא חוט מתכת עבה. לרוחב החצר היו מתוחים מספר "חבלים" נשענים על מוטות עץ גבוהים, קצה המוט היה בצורת "מוקלעת", רוגטקה, בקצה השורה תלוייה שקית בד, בה נמצאים "מקלות הכביסה", האטבים עשויים עץ. לפני תליית הכביסה, אמא נקתה את החבלים בסמרטוט לח שלא יהא עליהם שמץ של אבק.
גם בקדמת הבית היו מספר חבלי כביסה, כשחבלי הכביסה בחצר היו מלאים בכבסים התלויים, אמא נהגה לתלות את הסדינים המבהיקים בקדמת הבית, כך יראו השכנות וכל עוברי הרחוב שאמא "באלעבוסטא" והכביסה מבהיקה מרוב לובן.
"יום כביסה הוא יום של אור" רצה הפרסומת ברדיו אך עבור אמי היה זה "יום שחור" עם הנץ החמה היתה ניצבת להכנת כל מערכת הכביסה, מחכה לכובסת.
5:30 בבוקר, יוכבד הכובסת מגיעה, כובד משקלה וקומתה הנמוכה, גורמים לה להליכה מעט משונה, מנענעת גופה אנה ואנה, ידיה תלויות לצידי גופה עב הבשר.
לכל משפחה יש יום חודשי לכביסה, כולם מחכים ליוכבד, אך לא אל כולם ששה לעבוד, יוכבד בחרה לעצמה את עקרות הבית על פי ייחסן וטוב ליבן.
ביתה של יוכבד היה תמיד מסוייד, צח כשלג, המדרגה שהובילה אל ביתה היתה צבועה בלבן ומסגרתה כחולה. הבית היה חדר אחד גדול קמור, בנוי כיסודות לבית שמעליו, כי כך בנו בראש פינה, כל בית נבנה מעל מרתף, מערה, או סתם מבנה קמור. החדר היה מחולק למטבח, חדש שינה ופינת אוכל, ממש סוויטה של היום.
ביתה של יוכבד היה בכניסה לרחוב "תל אביב", ליד הוועיקשטייל (הנפחייה) של ברוך ויינשטיין. מול ביתה, במרתף שכן, התגוררה שיפרה, אשה בודדה סמרטוטנית, עליה אספר בסיפור אחר. גם יוכבד התגוררה לבד, אך מסביבה משפחתה הענפה ואנשי המושבה שאהבה ואהבו אותה.
יוכבד נהגה לשבת בפתח הבית, הדלת פתוחה, מעל המשקוף וילון תחרה מבהיק בלובנו, השרפרף הנמוך עליה נהגה לשבת קבל את מבנה עכוזה הרחב, כוס תה ריחנית ומהבילה בידה וכל העובר בשביל מוזמן להצטרף אליה לכוס תה חמה וריחנית.
יוכבד היגיעה מצפת צאצאה למשפחה "הרבה דורות, אולי חמישה, שישה דורות", נהגה לומר בריש מתגלגלת ובהגיית חית גרונית, "בת דורות רבים מעיר הקודש צפת, השכנה.
יום הכביסה היה יום מיוחד במינו, כל אורחות הבית היו סביבו. באותו יום היה תפריט קבוע, מג'דרה, או מקרונים עם גבינה צפתית מגורדת. אמא הסבירה שזהו אוכל מהיר וקל בבישול ובעיכול.
ריח שבבי הסבון המבעבעים הגיעו אל תוך הבית, סימן לבואה של הכובסת. ישובה על השרפרף הנמוך, עכוזה הרחב מונח על הכרית בעלת השקע, גולש לצידי הכסא, "קרש הכביסה" מונח בין שתי יריכיה והשפשוף מתחיל. סדר הכביסה היה ברור וידוע, הסדינים היו ראשונים, ובמי הסבון האלה בזה אחר זה שאר הכבסים, חיסכון במים ובסבון.
השעה 9:00 רחש העבודה מפסיק באחת, יוכבד בהפסקת אוכל. גם כאן התפריט קבוע, חביתה זהובה חמה, לחם שחור, עגבניה טבולה בשמן זית ומלח גס וכוס תה.
יום הכביסה נמשך עד 1:00 בצהריים, וכך עד שעות הערב הכביסה היתה תלוייה על החבלים המיועדים לה. בימי הקיץ הכביסה התייבשה במהירות ואז החלה מלאכת הקיפול תוך כדי מיון, כביסה לגיהוץ וכביסה לקיפול. בימי החורף נמשכה מלאכת הייבוש לאורך מספר ימים כשחלק מהכביסה תלוי בבית מול התנור הגבוה הנועד לחימום.
יום הכביסה הסתיים, אמא נותנת ליוכבד שכר יום עבודה, כמחצית הלירה, זו עוטפת את הכסף במטפחת, קושרת היטב בקשר מיוחד, מכניסה אל בין שדיה הגדולים. הידיים פנויות לקבל אוכל שנותר בבית, גם יוכבד כשכנתה, שיפרה, אהבה את הקיגל של אמא.
מנענעת את גופה אנה ואנה, יום העבודה המעייף הוסיף כובד למשקלה, פוסעת על השביל, יוצאת אל ביתה, מחר מחכה לה עוד יום כביסה.
רות מייסטר
אוגוסט 2004
