מפגש עם גאולה ולבנונה מראש פינה מעלה סיפורי גבורה של דור אחר: מבריחי מעפילים על הגב, הקרבה, וכבוד שלא נסחר בכסף רן פרחי 7/5/2008
דיבורה חד ועיניה בורקות. כך היא גאולה מלמן בדברה על דודה יוסף (יוסקה) זרחיה, הקורבן הראשון בגליל. יכולתה לגולל בעברית רהוטה של צברית מראש-פינה את עלילות הגבורה של דודה מעלים באוב תמונות ציוניות של דור אחר, מחויב, צנוע, הנותן בלי רצון לקחת.
האחות השכולה לבנונה, שלא רק שמה מסמל דור ראשונים, אלא העברית שבפיה והצניעות לא מעלים שמץ פקפוק, כאשר היא אומרת, שמשפחתם זרחיה מעולם לא עזבה את הארץ והייתה כאן מאז ומעולם.
גאולה ולבנונה אך הגיבור של הסיפור נוכח בתמונות ובסיפורים. זהו יוסף (יוסקה) זרחיה (1926-48), אחיה של לבנונה ואסתר אבן-חן היה, כאמור, הקורבן הראשון בגליל, כשנפל בשמונה בינואר 1948.
"הוא אהב את הארץ ובעיקר לעזור לאנשים. לא היה אירוע לאומי חשוב אז, שהוא לא היה נוכח בו", אומרת אחותו לבנונה. סיפור נפילתו מתאר נכונות להקרבה, תוך הרצון לשמור על קירבה למשפחה.
"הוא היה פלמחניק, ששרת בנגב הנצור, בביר עסלוג' ובנגבה", מתארת גאולה אחייניתו. "מאחר והוא לא ביקר את המשפחה יותר מחצי שנה, הוא קיבל חופשה מיוחדת של מספר ימים לבוא לבקר את המשפחה"
.
"לא מעוניינת להתפרנס מדם בני"
"הוא הגיע ביום חמישי וכבר ביום שישי בבוקר התקבלה הודעה בראש פינה, שצריך להגיש עזרה לקיבוץ להבות הבשן ולמושב כפר סאלד. זאת משום שהכנופיות הערביות מסביב מתקיפות אותם.
מייד התארגנו חבר'ה מראש פינה ובהם דודי, ונסעו בטנדר פתוח לבוא לעזרתם". "הם עברו את חלסה (לימים קרית שמונה) והגיעו לכפר, שהיה נקרא אז חסאס, בדרך לכפר סאלד ולהבות הבשן. כשהם הגיעו לכפר נפתחה עליהם אש תופת. יוסקה נפגע מיידית ומת במקום, והשאר נפצעו ופונו לראש פינה.
הוא נקבר בבית העלמין הישן של ראש פינה". גאולה מדגישה כי אימו שולמית זרחיה סירבה, בזמנו, לקבל את קצבת האלמנות מצה"ל, ואמרה "אני לא מעוניינת להתפרנס מדם בני". רק לאחר למעלה מעשר שנים היא הסכימה לקבל את הקצבה בעקבות מצב כלכלי קשה במשפחה.
יוסקה נשא מעפילים מסוריה על גבו אולם סיפור הגבורה הציוני ליווה את יוסקה מנערותו. "הוא היה מעורב בהברחות יהודים מדמשק ולבנון" מתארת גאולה, הסוקרת גם את חלקה הצנוע במשימה הציונית. "המשטרה הבריטית הייתה ממוקמת בראש פינה, ואי אפשר היה להעביר את המעפילים ככה סתם דרכם, לכן היו לוקחים אותנו, בני 12 ו-13 ומושיבים אותנו לפיקניק ושירה בציבור ליד משטרת ראש פינה.
כשהחבר'ה נתנו לנו סימן התחלנו לרקוד והם היו מעבירים את השיירה". דודה יוסקה היה ,לפי התיאורים והתמונות, בחור חסון וחזק. "הוא היה מעביר את הילדים ואלו שלא יכלו ללכת על גבו, ומשם דרך השדות היה מוביל אותם לסבתי שולמית זרחיה". בביתה של אימו נחו העולים על גבי שמיכות כשלוש שעות, עד לפנות בוקר.
"בסביבות השעה ארבע הייתה באה המשאית מכוסה בברזנט, ואז היו מעמיסים אותם על המשאית ומפזרים אותם בקיבוצים. אפילו אם המשטרה הבריטית הייתה מגיעה, לא היה נותר אף אחד" מסכמת גאולה. מסתבר ששולמית זרחיה השתתפה במשימה זו מספר רב של פעמים. יצוין כי גם נשים ומבוגרים הועלו ארצה ולא רק ילדים ובני נוער.
המרגל הראשון בסוריה
להעפלה היבשתית הזו יש עוד נקודה משפחתית. אחיה של גאולה, עקיבא פיינשטיין, ישב בסוריה. "המרגל הראשון שלנו בסוריה" מציינת גאולה בגאווה. "הוא היה מארגן שם את היהודים, ומעביר אותם עד הגבול, ושם היו מחכים החבר'ה שלנו, הראש-פינאים, שהיו לוקחים אותם ומעבירים אותם דרך לא דרך". סמוך להכרזה על הקמת המדינה נתפס פיינשטיין על-ידי הסורים. "אך הם לא ידעו שהוא ריגל" מציינת גאולה, הנזכרת כיצד אביה של אשתו של פיינשטיין שיחד את הסוהרים הסורים והצליח להוציאו משם. "אם היה נעצר כעבור יומיים, הוא לא היה יוצא משם, וסופו היה כשל אלי כהן".
ובחזרה ליוסקה "הוא היה ספורטאי חסון ויפה תואר, והייתה לו הצלחה אצל הבנות", מחייכת גאולה, כשהיא מתארת צדדים אחרים של יוסקה, שהיה מחויב לאידיאל הציוני כבר מגיל 10. "הוא גויס להגנה בגיל 10 ולקח חלק בהגנה. הוא היה צופה בעל ראייה טובה מאד, שהשגיח וצפה. הוא היה מתריע כאשר התקרבו חשודים למושבה.
בגיל 16 התגייס יוסקה לנוטרים, ובכך הצליח לפרנס את משפחתו. לבנונה נותרה לבדה, לאחר שאיבדה את אחותה, שנפטרה ממחלה בגיל 22, ואת אחיה השני, שנהרג בתאונה, כאשר הוביל מים לשטח זריעת טבק במושבה. הוא היה בן 19. ואז ניחת עליה אובדן אחיה יוסקה. בסיכום השיחה המרתקת הזו עם האחיינית של יוסקה, גאולה, והאחות לבנונה, מאד מובן החיבור של שתי ילידות הארץ הללו לארץ הזו. יצוין כי ללבנונה וליוסקה ז"ל ישנה אחות, עליזה רודין לבית זרחיה, המתגוררת כיום בירושלים.
עליזה, הזוכרת את אירועי התקופה בפרטי פרטים, נטלה אף היא חלק חשוב במאמץ הלאומי. היא הייתה אחות רחמנייה בזמן מלחמת העצמאות, וטיפלה בפצועי הפלמ"ח ששבו מפעולות בגליל. בעלה, צבי רודין, היה מפקד משטרת צפת בזמן המנדט. "המשפחה של סבא שלי, זרחיה, אף פעם לא עזבה את הארץ" מצהירה גאולה בגאון. "הם מהיישוב חצבייה, שהיום הוא שטח סורי. זאת כיוון שבזמנו הצרפתים נתנו לסורים את חצבייה, אך הוא תמיד היה חלק מארץ ישראל". רן פרחי 7/5/2008
