סיפורי המתיישבים הראשונים במושבה גיא אוני שהפכה מאוחר יותר לראש פינה, מפארים את ספרי ההיסטוריה על המחלוקות, הקשיים ותהפוכות הגורל. מן החיפוש בפרוטוקולים ודפי נייר מצהיבים ניתן אמנם לדלות עובדות ועדויות על ימי ראשית ואחרית, אך לא פחות מכך ניתן ללמוד זאת מהכתובות החקוקות באבני המצבות שבבית העלמין. כך, חלקה מעל חלקה, קבוצה לצד קבוצה, מספר בית הקברות של ראש פינה את סיפורי ההתיישבות, המלחמה ודברי ימיה של המושבה
יוסף פרידמן, היה בן למשפחת סוחרים אמידה מטבריה, אך כבר בצעירותו נטש את המורשת המשפחתית ועשה דרכו צפונה במטרה לשלב את הידע שלו במסחר עם עבודת החקלאות. הייתה זו תקופת הסתיו של שנת תרל"ח ופרידמן עשה דרכו עד שיפוליו המזרחיים של הר כנען. כאן נטע גן אתרוגים והחליט להתפרנס משיווק הפירות היקרים הללו. הוא זכה בפי שכניו הערבים לכינוי יוסוף אפנדי, ואף פיתח מין אתרוג שנשא את שמו. כיום, ממרומי הגדה הדרומית של נחל ראש פינה, משקיפים קברי משפחת פרידמן לדורותיה אל עברו האחר של הוואדי, מקום שם הקים האב, יוסף, את ביתו, לא רחוק מגן האתרוגים.
קברו של פרידמן מצוי בחלק הגבוה של בית העלמין בראש פינה. זוהי חלקתם של מייסדי המושבה ומכאן והלאה נפרסות במדרון חלקות הקבר של הדורות הבאים כמעט עד לערוצו של הנחל.
העובר בין המצבות הדוממות יכול לשמוע את סיפורי המקום גם באין מילים. שמות, תאריכים וכתובות זיכרון המעידים על ראשית ימי המושבה ובוניה. אנשים שידעו לשלב מעשה של כיבוש אדמה עם מאבק למען ביטחון היישוב, דורות של אנשי עמל, חלוצים, לוחמים, מתיישבים ואנשי ספר, שלקחו אתם את סיפוריהם אלי קבר.
פרידמן, קלר, רוקח וכל השאר
פרידמן לא היה בודד בנקודת התיישבות זו של הגליל באותן שנים קשות. יחד אתו הגיעו לאזור הכפר הערבי ג'עוני, 16 משפחות מתיישבים נוספות ובראשם אליעזר רוקח, נכדו של ישראל ב"ק מראשוני המתיישבים בגליל העליון בעת החדשה ומחלוצי הדפוס בארץ. ב"ק ניסה להקים יישוב עברי במרומי הר מירון שנודע אז בשם ג'רמק, אך נחל כישלון ובמרוצת השנים נטש את המקום. בתוך חבורת החלוצים היו גם בני משפחתו, בהם הנכד אליעזר שהחליט לשחזר את מעשה סבו ולקח עמו מספר מתיישבים מההתנחלות בג'רמק כדי להקים יישוב בסמוך לג'עוני.
הם ירדו בשביל המוליך מצפת דרך הר כנען עד לפתחת הוואדי המשקיף לעבר עמק החולה והקימו שם את המושבה הראשונה בארץ ישראל. רק אחר כך, כחודשיים מאוחר יותר, עלו מתיישבי פתח תקווה לאדמות מלבס והכריזו על עצמם כמקימי "אם המושבות", מנסים למחוק מפרקי ההיסטוריה את מעשה ההתיישבות בגליל, ופותחים פרק של וויכוח מתמשך על תואר הראשוניות בתולדות המושבות העבריות.
רוקח, פרידמן וחבריהם התיישבו בשולי הכפר הערבי וקראו למקום גיא אוני. במשך ארבע שנים נאבקו בקשיי מזג האוויר והקרקע הסלעית, כשהם חסרי ידע בעבודת האדמה וקצרים במזומנים. בשנת 1882 נותרו במקום רק שלוש משפחות ונראה היה כאילו המקום נשכח מזכר. בין הנשארים היה גם יוסף פרידמן ואתו משפחות קלר ושוורץ.
חלוץ ההתיישבות מול ראשון החלוצים
מספר חודשים מאוחר יותר, ביוני 1882 הגיע למקום ר' משה דוד שוב. הוא נדד בארץ כשליח של קהילת יהודי מוינשט שברומניה במטרה למצוא מקום להקמת יישוב חקלאי עבור קבוצת חלוצים שהתכוונה לעלות לארץ. תחילה ניסה את מזלו באזור השרון, אך בבואו מאוחר יותר לגיא אוני, התרשם עמוקות מהנופים וממזג האוויר שהזכירו לו את עירו ברומניה. הוא מיהר לשגר אגרת אל בני הקהילה במוינשט וסיפר על המים הזורמים בנחל, על השלג הנשקף מראש החרמון ועל האדמה הטובה לחקלאות.
המכתב עשה את שלו והקבוצה הכינה עצמה לעלייה. כל כך משכנעים היו דבריו של שוב, עד שנחל ראש פינה נדמה להם כנהר שבמקומותיהם והם החליטו לשלוח את חברם, עקיבא דרכסלר לקורס בוני סירות. אפילו עצים מיערות רומניה הוכנו למשלוח לארץ כדי שאפשר יהיה לבנות את הספינות.
בבואם לארץ ישראל קידם את פניהם קיץ יבש ולוהט. אכזבתם הייתה רבה, אך לא שינתה את תוכניותיהם. הם קראו למקום ראש פינה בהשראת הפסוק מספר תהילים: "אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה", הקימו את בתי האבן סמוכים זה לזה לאורך הרכס שמצפון לנחל והכריזו על עצמם כמייסדי המושבה . מבחינתם, הניסיון שנעשה ארבע שנים קודם לכן כאילו לא היה קיים כלל ואלמלא המצבות המשמרות את סיפורי העבר, היו ודאי מצליחים למחוק את מעשי קודמיהם מדברי ימי ההתיישבות בארץ.
הדברים הללו מתגלים לעינינו גם ממרחק עשרות השנים שחלפו באמצעות הכתובות שעל המצבות. כך לדוגמה הכתובת על קברו של דוד שוב שבפאתי חלקת הקבוצה הרומנית שכאילו מתריסה ואומרת, כי זהו המקום בו נקבר "ראשון החלוצים של הישוב החקלאי בגליל העליון מיסד המושבות ראש פינה ומשמר הירדן". ומנגד זועקת מצבתו של אהרון ירמיהו קלר את עלבונה: "חלוץ ההתיישבות וגואל אדמת המושבה לפני בא המתיישבים מרומניה".
דוברובין בחלקת הקברים האילמים
בתווך בין שני הקברים עומדת מצבתו של יואב דוברובין שנפטר בגיל 104 שנים והיה בוודאי עד לוויכוח בין שתי הקבוצות. דוברובין לא השתייך למתיישבים של ראש פינה. הוא היה בן למשפחת גרים "סובוטניקים" שהגיעו מסיביר לארץ ישראל בשנת 1909 וייסדו אחוזה חקלאית ליד יסוד המעלה. ביצות החולה והמלריה קטלו רבים מבני משפחתו אבל הוא האריך ימים. כשקרבו שנותיו לגיל 100 החליט בעצת רופאו להתרחק מאזור הביצה ולעבור לראש פינה. אחוזת דוברובין שהפכה למסעדה מצליחה ולמוזיאון קטן המשמר את סיפורי אותם ימים, והמצבה הנטועה במדרון נחל ראש פינה, הם שני פרקים של בטון ואבן המספרים את סיפורה המופלא של משפחת הגרים הזו.
הכתובת על מצבתו של יואב דוברובין בולטת עוד יותר אל מול הקברים הסובבים אותו. ככלל, כל הקברים באותה חלקה צנועים למדי וצורתם מעידה על הדלות הגדולה שהייתה נחלת חלקם של המתיישבים הראשונים. אך בעוד שעל קברי המייסדים ניתן למצוא כתובות שברוח, קיימות אחרות שאין עליהן כל כתובת. אלה הם קברי הילדים הרכים שרבים מהם נפחו נפשם בקשיים, במחלות ובתלאות של שנות ההתיישבות הראשונות.
חלק גדול מקברים אלה אינו נושא אפילו את שם הרך הנפטר והכול כנראה כדי להגן על רוחם של החלוצים. יתכן, שהרצון למנוע שבר נפשי ועינויי נפש כתוצאה ממספרם הגדול של קברי הילדים הביא אותם להתכחש לעוצמתה של מכת הגורל.
מבט מקבר מר אל בית הפקידות
מעל חלקת הקברים של בני משפחת פרידמן, בפינה הדרומית מערבית של בית העלמין מצוי קברם של בני הזוג פרופ' גדעון וזינה מר. מכאן ניתן לראות את בתי המושבה מקצה לקצה כשבמרכז מתנוסס לתפארת בית הפקידות. בסמוך ניצב הבית שבו הוקמה בשנת 1929 מעבדתו של חוקר המלריה הראשון בארץ ישראל. כיום משמש המקום מרכז מבקרים המספר את סיפורי העבר ומשחזר את ימיה של המושבה.
המוות שהכה באיכרי עמק החולה עורר בקרב השלטונות הבריטיים את הצורך במציאת פתרונות למכת המלריה. הם הציעו לגדעון מר, שהיה אז קצין רפואה בצבא הוד מלכותה, להתמקם באחד משני בתי הפקידות ולהקים בו מעבדה לחקר המלריה. עבודתו סייעה להדברת המלריה בביצות חולה ותוצאותיה התפרסמו בעולם כולו.
בית הפקידות שבו שכנה המעבדה הוקם בשנת 1883 על ידי הברון אדמונד דה רוטשילד. הוא ביקר במקום כשנה לאחר יסוד המושבה מחדש והחליט להעניק לה את חסותו. לשם כך רכש שטח אדמה והקים עליו מבני ציבור ובתים לפקידים. אלה נשלחו לארץ מצרפת כדי לשמש בניהול המקום. היו ביניהם מנהלים, פקידים ואגרונומים, שידעו חיי מותרות באירופה של אותם שנים ונאלצו לפתע להתמודד עם קשיי ההתיישבות החדשה בארץ ישראל. על המדרון בסמוך לבית הפקידות הוקם גן מפואר שנועד לשמש את משפחות הפקידים בלבד ונאסר על האיכרים לבוא בתוכו. שבילי הגן עוצבו בהשראת גני ורסאי על ידי המתכנן ג'יל דה הא בצורת מנורת קנים שבבסיסה מזרקה, במרכזה המדרגות ומהן יוצאים שבילי הליכה המסמלים את הקנים.
המותרות שמהן נהנו הפקידים, לעומת העוני שאפיין את חיי החלוצים יצרו קיטוב בלתי פוסק בין הפקידות למתיישבים.
אחד מאנשי הקבוצה הרומנית, יהושע בן אריה, שידע צרפתית, החליט לכתוב תלונה על המצב בשמם של האיכרים. הוא שיגר את האיגרת לברון רוטשילד וסיפר על התנהגותו המתנשאת של הפקיד הבכיר, יצחק אושרי. בתהפוכות הדרך מצאה האיגרת את דרכה חזרה לראש פינה והונחה על שולחנו של אושרי עצמו. תוכן הדברים עורר את רוגזו של הפקיד, אשר בתגובה אסר על בן אריה לבנות את ביתו בשורת הבתים של האיכרים. הוא נאלץ להקים בית בתחתית הערוץ ורק כחלוף השנים זכה לחזור ולהיות ככל המתיישבים. ליד ביתו גילה הבוטנאי, אהרון אהרונסון בשנת 1906 את "אם החיטה" דבר שהיה בבחינת תגלית עולמית. בן אריה עצמו נבחר מאוחר יותר למוכתר המושבה ואף כתב בעיתונים העבריים של תקופתו.
מבנות אוסוויצקי לקבר קלבריסקי
סימני הקיטוב המתמשך בין הפקידות למתיישבים ניכרים גם בבית הקברות. לא רחוק מחלקתם של המתיישבים הראשונים. מתחת לעצי ברוש עבותים ומצלים, מצוי קבר בעל מבנה מיוחד ושונה מכל האחרים. זהו קברם של בנות משפחת אוסוויצקי, פקיד הברון, שנודע בכל רחבי הגליל. שתי בנותיו שנפטרו ממחלה קבורות זו לצד זו בחלקת קבר מפוארת שמצביעה גם כיום על הפער הגדול בין מצבם הטוב של ילדי הפקידים דאז בהשוואה לזה של ילדי המתיישבים הקבורים בחלקות קבר דלות ואנונימיות.
אוסוויצקי היה ראשון הפקידים בראש פינה. הוא הגיע אליה בשנות ה-80 של המאה ה-19 והיה זה שקידם את פניו של הברון במהלך ביקורו במושבה בשנת 1887. הוא והפקיד שהחליפו, חיים קלבריסקי נחשבו לגדולים שברוכשי אדמות המושבה. פעילותם נעשתה מבית הפקידות שהשתרע בלב המושבה על שטח של 600 מ"ר. במשך קרוב ל-40 שנה המשיך הבית לשמש את ייעודו עד אשר העביר הברון את האחריות לפיתוח הישוב לידי הברון הירש והחברה שבבעלותו להתיישבות יהודית בפלשתינה (פיק"א).
במרחק צעדים ספורים מקבר בנות אוסוויצקי, נמצא גם קברו המפואר משהו של המורה חיים וילקומיץ. וילקומיץ, יליד ליטא, הגיע לראש פינה לאחר תקופה של עבודה חינוכית בזכרון יעקב ובמטולה. הוא הצטרף למורה הכריזמטי, יצחק אפשטיין, והשניים פעלו יחדיו להחדרת השפה העברית בקרב תלמידיהם כבסיס לכל מערכת הלימודים בבית הספר שהוקם על ידי הברון. עד אז התנהלו הלימודים ב"חדר" דתי והמעבר לשיטתו של וילקומיץ עורר ויכוחים רבים. הרב קוק, שהגיע באחד הימים לביקור במושבה, נשא דרשה בבית הכנסת ופנה אל שומעיו באידיש. וילקומיץ שהתרעם על כך, ליבה מיד את הוויכוח שנסב סביב השאלה: מי רשאי ללמד את בני ישראל. היו שתמכו בהמשך השיטה הישנה וקבעו שרק הרבנים מוסמכים להיות מורים, אך וילקומיץ לא נרתע והמשיך בדרכו ובהקניית השפה העברית דרך מקצועות הלימוד השונים. אפילו עבודת הגינה ושיעורי המוזיקה נלמדו בעברית. עד מהרה זכה בתמיכתו של הברון, שאף בנה עבור המורה ומנהל בית הספר מבנה מיוחד. מאוחר יותר מינה הברון את וילקומיץ להיות אחראי אזורי על החינוך במושבות. ביתו של וילקומיץ הניצב מול שרידי מלון שוורץ, משמש כיום אכסניה לגלריות אמנות שונות.
הברון שדאג במקביל לפיתוח ענפי תעסוקה חדשים, הביא לשם כך מומחים במקצועות שונים. אחת מאלה הייתה משפחת חצבני שהובאה במיוחד מהעיירה חצבייה כדי ללמד את אנשי ראש פינה את מלאכת גידול תולעי המשי והשתקעה במקום. במבנה המשמש כיום כבית העם של המושבה הוקמה מטוויה, ובסמוך לבתי המתיישבים ניטעו עצי תות שנועדו לשמש מזון לתולעים. תעשיית המשי בראש פינה לא האריכה ימים. רוב עצי התות נכרתו על ידי הצבא התורכי במלחמת העולם הראשונה, אך המעט שנותרו ברחוב המשוחזר, מחזירים את המבקרים אל סיפורי אותם ימים.
תצפית אל חלקת בית"ר
מקברו המוגן בסבכת ברזל של המורה וילקומיץ, ניתן לראות את החלקות של הדורות הבאים. הבולטת בהן היא חלקתם של אנשי בית"ר ובמרכזה קברו של שלמה בן יוסף. בן יוסף נולד בשם שלום טבצ'ניק ועשה את ילדותו בפולין. לפני עלייתו לארץ עבר תקופת הכשרה ועם הגיעו לנמל חיפה הצטרף מיד לפלוגת בית"ר בראש פינה שמנתה 120 חברים והייתה הגדולה בפלוגות הארגון בארץ.
כשנה לאחר בואו, באפריל 1938, אירע רצח של יהודים במעלה הכביש המוביל מראש פינה לכפר ראמה. זוג צעירים שנסע במונית הותקף על ידי פורעים ערביים והאירוע עורר את זעמם של בן יוסף ושניים מחבריו. הם יצאו לפעולת תגמול נגד אוטובוס ערבי שנסע בכביש ובאחד מעיקולי הדרך זרקו עליו רימון שלא גרם לנזק ממשי. בן יוסף, אברהם עמיקם (שיין) ושלום ז'ורבין, מיהרו לסגת מהמקום ומצאו מסתור במערה שמתחת לבית פיק"א הנטוש. הצבא הבריטי ערך מצוד אחריהם בכוחות מוגברים והשלושה נלכדו במערה כשברשותם נשק. הם הובאו למשפט ונגזר עליהם דין מוות. הסנגורים הצליחו אמנם למנוע הוצאתם להורג של שניים מהם, אך גורלו של שלמה בן יוסף נחרץ והוא הוצא להורג בתלייה בכלא עכו, כראשון לשורה של עולי גרדום אחרים מקרב הארגון.
סיפורים משתלבים של חיים ומוות
תוצאות המאבקים ומלחמות ישראל ניכרים גם בחלקות האחרות. כל מצבה ועדותה, כל חלל וסיפורו. אפשר לראות שם את קבר האחים של פטר פביאן ועמיקם שמאי, שני חברי ילדות שנהרגו לאחר מלחמת ששת הימים בעלותם על מטען ליד אלמגור ונותרו יחד גם במותם. לא רחוק משם מצוי קברו של גלעד שמאי, אחיו של עמיקם, שנהרג שנתיים מאוחר יותר בעת שירותו הצבאי ליד קיבוץ דן.
הסיור בבית הקברות של ראש פינה מאפשר חשיפה גם לסיפורו של שמואל גוטפריד שהיה ככל הידוע נפגע פעולות האיבה הראשון בגליל ועל קברו נחרטה הכתובת: "נרצח בידי ערבי ביום ג' ד' ניסן תרצ"ו ע"י ביתו בראש פינה". ניתן לגלות בבית העלמין סיפורים על קשרי נישואין בין משפחות ועדויות על אירועים טרגיים, כמו סיפורה של בני משפחת בנימין, האב שלמה וילדיו, אדם, דנית ואילן, שנספו בתאונת דרכים בשנת 1988. על שמם נקרא מעלה המדרגות העולה מערוצו של נחל ראש פינה עד בית הכנסת של המושבה. אפשר לדלות כאן סיפורים מהעבר הלא רחוק כמו זה של הזמרת דרורה חבקין, שנודעה כאספנית שירי רחוב וצמחי תבלין ונפטרה לאחר מחלה קשה, ואפשר לעלות לאורך החלקות השונות כדי לצפות אל המושבה שמנגד כדי לנסות ולגשר על פני המרחק ההיסטורי שבין המצבות המספרות את דברי הימים לבין חיי הצאצאים הממשיכים את דרכי אבותיהם. ביקור באתר המשוחזר מאפשר מפגש מרתק עם סיפורי העבר באמצעות החיזיון האור קולי המוצג באתר שבו ישבו פעם פקידיו של הברון ובו פעלה גם מעבדתו של פרופ' מר.
תודה לנדב קלר
(מתוך מגזין ריקושט)
