בשנת 1882 הוקמו על ידי קבוצת יהודים יוצאי רומניה שתי מושבות חקלאיות בארץ ישראל, ראש פינה וזכרון יעקב. מושבה שלישית, ראשון לציון הוקמה על ידי קבוצת יהודים מרוסיה. הקמת מושבות אלה סימלה את ראשיתה של העלייה הראשונה אשר במסגרתה הוקמו מושבות חקלאיות רבות מגדרה בדרום ועד ליסוד המעלה בצפון. התעניינותי בקורותיה של מושבה זו נוצרה בעת שעסקתי במסגרת עבודה אחרת בהתיישבותם של עולי רומניה בראש פינה.[1] אני רוצה להודות לנדב קלר ולצוות של אתר השחזור של ראש פינה וכמו כן לארכיון ע"ש אברהם בלום ז"ל וחנה שופן עבור עזרתם במהלך העבודה. בנוסף לכך ראויה לציון העזרה של הארכיון המרכזי הציוני בירושלים. בעבודה זו ברצוני לעסוק במושבה הראשונה בגליל, ראש פינה. בכוונתי להתמקד בהתפתחותה הפיזית של המושבה בין השנים 1914-1882. יוסי בן ארצי בחן היבטים שונים של הגיאוגרפיה היישובית במושבות הגליל ותוך כדי בחינתו, הוא הגיע לשתי מטרות: האחת, לשחזר את הגיאוגרפיה היישובית של מושבות אלה בתקופת 1882-1914; והשנייה, להצביע על הגורמים אשר הביאו לקיפאון של מושבות אלה ולירידת מעמדן בהתיישבות הארץ-ישראלית. על מנת לבחון את טענתו של בן ארצי שהמושבה ראש פינה הגיע לקיפאון והסתגרות, אתאר להלן את תהליכי קבלת ההחלטות אשר הובילו לבניית מגורי התושבים והתשתיות השונות בפועל, אעסוק בשחזור המושבה ראש פינה בין השנים הנדונים ובהתפתחות תשתיתה של אם המושבות בגליל.

את נושאים אלה ניתן לברר רק לאחר שנצייר את הרקע ההיסטורי של יסוד ראש פינה בשנים הנדונות כאן. ה"מושבה על רוח נבואה"[2] קמה באותו מקום שננטש על ידי צעירי צפת שהתייאשו בהפרחת אדמת נפתלי. גיא אוני שהייתה לראש פינה בשנת תרמ"ב התחילה כניסיון התיישבותי יהודי שניסה להתקיים על תבואות האדמה כבר לפני 1878. בעיתון החבצלת, גל 6, כ"ח בחשוון תר"ם כותב ר' אליעזר רוקח , "זה שש שנים שאני עובד בכל כוחי להוצאת רעיון עבודת האדמה." כחלוץ ההתיישבות בארץ ישראל, אליעזר רוקח מדבר כאן על ההתיישבות היהודית בגיא אוני ובפקיעין והעלה את הסוגיה הזו בשנת תרל"ה ( 1875 ) לפני מונטיפיורי במאמץ לגייס כספים.[3] ראוי לציין אם כך שהתיישבות העברית בגליל התחילה בתרל"ד או תרל"ה, שלוש שנים לפני יסוד פתח-תקווה.

מקור חשוב המספר על העלייה לקרקע של אנשי העלייה הראשונה אשר הגיעו מרומניה הם זיכרונותיו של משה דוד שו"ב.[4] אשר תפקד כציר של "חברת יישוב ארץ ישראל על ידי עבודת האדמה" במוינשט, רומניה, נשלח דוד שו"ב לתור את הארץ. מונע על ידי רעיון יישוב ארץ ישראל, דמותו של שו"ב לא רק מלאה חיבה אמיתית לארץ הקודש אלא מייצגת היטב את רוח המנהיגות בין הציונים של העלייה הראשונה.

בניסיון להבין את קבלת ההחלטות בנוגע לבנייה ולתשתית המושבה קל לחרוג מרוח החלוציות ומהקרבת המתנחלים של אותם הימים. יוסי בן-ארצי במחקרו "מושבות הגליל העליון בשנים 1914-1882, מסכם כי בעיית המימון היא הבעיה העיקרית שאנו מוכרחים לדון בה בניסיוננו להבין את התפתחות הבנייה והשירותים הציבוריים של המושבה. למרות הסוגיה הכספית שלמראית עין היא בהחלט נקודת ההתחלה החשובה ביותר לניתוח הנושא, האידיאולוגיה, האמונה החלוצית והחוזק הרוחני הם לדעתי הגורמים העיקריים המספקים את הבסיס לבניית היישוב ולא בראש ובראשונה ההון.

בהגעתו לאדמת הכפר ג'עוני מוצא שם דוד שו"ב שלושה בתים כבתי הפלחים הערבים: "בשנים מהם ישבו בתי המשפחות של שני אחים עניים, שלא עבדו את אדמתם אלא התפרנסו מהלקט שלקטו, בין הלוקטים הערביים, בשדות הפלחים הערביים השכנים, כמנהג הארץ, ולפעמים נתנו להם הפלחים מברכת גרנם מתוך רחמנות; העניות שררה בשני הבתים האלה ממשלה בלתי מוגבלת, ובבית השלישי גר ערבי שעבד חלק מהאדמה."[5]

מיקום המושבה ורכישת הקרקע היו קשורים לפי בן-ארצי לשני גורמים גיאוגרפיים עיקריים: הקרבה למוקד העירוני (צפת) ולריכוזי האוכלוסייה היהודית והקרבה לעורקי תעבורה ראשיים-דרכים ומסילות. אך על פי זיכרונותיו של משה דוד שו"ב שני גורמים אלה היו משניים, ובראש ובראשונה הוחלט על מיקום זה בשל שלושת המעיינות אשר נבעו בקרבת מקום. מעינות אלה נבעו למעלה מן הכפר בגובה של שלוש מאות מטר. אותם המעיינות נחשבו כמקור השקיה לגנות ופרדסים שבנחל. דוד שו"ב לא ידע אז על הסכסוכים שיעלו בעתיד מעל פני המים על זכות השימוש במעיינות בין התושבים היהודים ואנשי הכפר ג'עוני והבדווים באזור. באותה מידה הייתה הקרבה לאדמת המישור אל-חט[6], שהשתרע מהירדן במזרח, ועד מי מרום בצפון ועד לכנרת בדרום. כמו כן האוויר המרענן על ההר והנוף של החרמון באופק, השפיעו על הבחירה במיקום זה להתיישבות, כפי שעולה מדבריו של דוד שו"ב. לגבי הדרכים והמסילות, דווקא נוצרת תמונה הרבה יותר קודרת מאשר זו שצייר בן-ארצי כגורם לבחירת המקום, כפי שניתן לראות מדבריו הבאים של שו"ב: "חוסר חיבור הדרכים על ידי הכבישים עם ערי החוף קשי הנסיעה ברכיבה על סוסים וחמורים, והאבנים על חלק מאדמתה, הטעונות סקול – אבל אמרתי בלבי, שחסרונות כאלה יכולים להימנות במשך הזמן בידי אדם."[7]

הקרבה לצפת, שבתיאורו של שו"ב היא בערך שעה של הליכת רגל, בהחלט הייתה תועלת, אך יש רמזים ב"זיכרונות לבית דוד" שלמרות הקשר עם המוקד העירוני, היה רצון עז לצאת מרשותה של צפת ולזכות במעמד עצמאי.[8]

לשש מתוך חמש המושבות העבריות שקמו בגליל היה עוד גורם עיקרי: קנית האדמה מידי בעלים יהודים. זמינות הקרקע שהועמדה למכירה ומצב המשפטי בעת האימפריה העות'מאנית היו נתונים שבוודאי יוחסה להם חשיבות עליונה. בן ארצי טוען כי "זאת הייתה טעות מרה, שעיכבה את התפתחות המושבה למשך ארבע שנים ויותר, עד העברתה לחסות הברון," והשפיעה לרעה להתפתחות המושבה.[9] לעומת זאת לא נוכל להתעלם מניסיונות של צירי אגודות יישוב ארץ ישראל להגיע להסכם רשמי עם הממשל התורכי. למעשה, משה דוד שו"ב מפתיע אותנו בכישוריו הדיפלומטיים אשר בולטים במיוחד לנוכח כישלונו של הרצל בקושטא, בפגישתו עם הסולטאן. בניגוד להרצל שו"ב הצליח להשיג חסד רב אצל פקידים העות'מאניים. שו"ב מזהיר את הציונות המודרנית מרעיון הבוסר לבקש מהסולטאן מדינה יהודית בארץ ישראל. בניגוד לטענה של בן-ארצי, שו"ב מנסה להתקרב לפקידים העות'מאניים שוב ושוב למען קניית האדמה במסגרת הממשלה התורכית. בנסיעתם של שלושת הצירים ממוינשט לארץ ישראל, הם נפגשים עם המושל של ארץ דוברוג'א[10] שמספר להם על האפשרות לתחילת מלחמה עתידית בבלקן ושבקשתם עבור חלקה בארץ ישראל לא תמצא אוזן קשבת אצל הסולטאן. עם זאת, הפחה מציע להם אדמה בארץ דוברוג'א.[11] אך מטרתם של הצירים היא ברורה וחד משמעית: חיבת ציון וארץ ישראל. בדרכו לארץ ישראל בפעם השנייה,נפגש שו"ב עם הקונסול בתוגרמא.[12] דוד שו"ב מבקש מהקונסול לקבל אותו בתור נתין תוגרמא כי היה להתיישב בארץ ישראל כנתין אוסטריה, ואז קיבל החלוץ תעודת מסע עות'מאנית.[13] בהגעתו של הציר לקושטא, שו"ב מתייעץ עם החכם באשי, הרב משה הלוי וגם עם השר אליאס פחה אפנדי, רופא הסולטאן. האפנדי ייעץ ליהודים שלא יבקשו אדמה מהסולטאן אלא שיקנו את האדמה בכספם בעצמם.[14] ממפגש זה נוצר הרושם, שהסירוב לפנות לממשלה העות'מאנית נובע מהצעתם של הפקידים היהודים שקרובים לסולטאן עצמו. לפיכך, טענתו של בן-ארצי, שהחלטת המתיישבים לקנות את האדמה מהיהודים היא טעות- היא עצמה מוטעית. נכון שכוונתם של היהודים הייתה קשורה לתקווה ולהבנה שנוהל זה יפתור להם כל מיני בעיות לוגיסטיות עם הרשות העות'מאנית, ונכון שבסופו של דבר כל מתיישבי ראש פינה היו צריכים לקבל נתינות עות'מאנית ושהבעיות הקשורות לתביעת הקושאנים הרשמיים היו גם כבדות, בכל זאת ברירה אחרת לא הייתה ליהודים ובקניית האדמה והם פעלו על פי מיטב הכרתם ולפי הצעתם של הפקידים העות'מאניים היהודים העליונים.

הנסיבות ההיסטוריות באותה תקופה מצביעות על המציאות הקשה שבה התיישבו עולי רומניה בראש פינה. ביום ט' באייר תרמ"ב (28.4.1882) פרסם הקונסול הכללי התורכי כי אסור ליהודים להשתקע בארץ ישראל. הודעה זו הייתה הגזרה הרשמית הראשונה מסוג זה של מדיניות תורכיה בענייני עליה.[15] שלושה חודשים לאחר מכן התפרסם שוב איסור לעליה יהודית לארץ ישראל, הפעם על ידי יוליוס רייטץ- הקונסול הגרמני בירושלים. 'התייחסות מיוחדת' נתבקשה על ידי מושל ארץ ישראל מקושטא וכך נאסרה הכניסה של היהודים יוצאי רוסיה לארץ.[16] בשנת 1887 הוחמרו ההגבלות על העלייה היהודית לארץ. לממשלת תורכיה היה יחס עוין כלפי רכישת קרקעות ובניין בתים במושבות החדשות כפי שנראה להלן. ומוחמד רע'אוף פחה, אחד ממושלי ירושלים, לא הסתפק רק באיסור על העלייה היהודית, אלא גם דרש מהקונסוליות לשתף פעולה בגירוש נתיניהן הנשארים בארץ שלא כחוק. למזלם של היהודים שהיו נתינים של המעצמות האירופאיות, הדרישה נתקלה בהתנגדות קשה אצל כמעט כל הקונסוליות.[17] ביוני 1891 הוכרז מחדש האיסור על עליית היהודים. חמש מאות נכבדים ערבים מירושלים ויפו שיגרו עצומה לממשלה, ותבעו בה להפסיק את העלייה ואת מכירת הקרקעות ליהודים.[18] בשנה זו רואים כבר את הפעולה הראשונה המאורגנת של הערבים נגד התנחלות היהודים בארץ ישראל. ההגבלות על העלייה לא היו רק ליוצאי רוסיה ורומניה אלא גם לנתינים האוסטרו-הונגרים. ב-26 בנובמבר, 1892, אפילו לנתינים העות'מאניים אוסרת הממשלה התורכית את זכות רכישת הקרקעות וגם את העברתן מיהודי ליהודי.[19] במילים הבאות מגדיר הקונסול הגרמני את מצב המתיישבים בארץ ישראל בשנת 1897:

גידולה של האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל על ידי עלית יהודים זרים, בייחוד בעשור האחרון, לא זו בלבד שלא נתעודד מלכתחילה על ידי הממשלה התורכית אלא גם עוכב ככל האפשר על ידי איסורים שהוטלו על עליה ועל רכישת נדל"ן. אף-על-פי ששטחים ניכרים פנויים עדיין להתיישבות, ואף-על-פי שהכנסות הממשלה גדלו במידה ניכרת על ידי הכנסות המסים מן המושבות היהודיות שנוסדו לפני זמן רב , הועמדו מכשולים בפני יסוד מושבות חדשות, כגון האיסור החמור על רכישת אדמות מירי.[20] הקמתן של מושבות חדשות היא למעשה בלתי אפשרית.[21]

החששות מפני השאיפות הלאומיות היהודיות הלכו וגדלו יותר ויותר בתקופה הנידונה כאן. בין השנים 1882 ו-1914 בריטניה כבשה את מצרים, צרפת השתלטה על טוניסיה, ממשלת תורכיה ביקשה את תמיכת גרמניה נגד החזית הדרומית והתמודדה עם מלחמה נגד רוסיה וגם עם התנועות הלאומיות לא רק בבלקן אלא גם בתוך האימפריה עצמה. בשנים האחרונות של השולטאן עבד אל חמיד התחזקו ה"תורכיים הצעירים" שקמו כתוצאה מעריצות השלטון הנחלש של האימפריה העות'מאנית. הבטחות ליברליות כמו שוויון הזכויות המלא לכל אזרחי האימפריה התגלו כאמתלה לרכז את הנתינים העות'מאניים ולחזק את כוח השולטאן הנחלש. ההתעלמות מן החוקה, הפגיעה בקפיטולציות, חשדנות כלפי כל נטייה לאומית, והמשבר הכספי היו לא רק סימני התמוטטות של האימפריה העות'מאנית, אלא גרמו למציאות קשה של שחיתות והתעללות בארץ ישראל. אנשי העלייה הראשונה תוארו על ידי ההיסטוריונים החדשים כאלמנטים מסתננים של קולוניאליזם המערבי.[22] לאמתו של דבר, צריך להבין את סיפור הקמתה של ראש פינה ואת התפתחותה בהקשר לתנאים הגיאו-פוליטיים בארץ, ומתוך ראיית החלוצים היהודים כקורבנות ובמקביל כמתגברים על הקשיים הרבים שהציבה בפניהם התקופה הסוערת.
הרקע הגיאוגרפי-היסטורי משלים את ציור התפתחות הבנייה ושל השירותים הציבוריים בראש פינה. ציור זה נחלק עכשיו לשלושה פרקי זמן: א) 1882-1883 – תקופת ה"בונים הראשונים" של ראש פינה, ניסיון ללא חסות; ב) 1900-1884 – ראש פינה תחת חסות הברון; ג) 1900-1914 – ראש פינה תחת חסות יק"א.

1882-1883 – תקופת ה"בונים הראשונים" של ראש פינה, ניסיון ללא חסות:

תכנון הבניינים והתשתיות בתחילת דרכיה של המושבה מומש ומתחיל להתממש רק בתקופה הזו למרות שציינתי שההשקעה תשתיתית הייתה קיימת במידה מסוימת כבר בתקופה המוקדמת יותר בגיא אוני.[23] הצעד הארגוני הראשון שננקט אחרי קניית אדמות ג'עוני על ידי 'חברת ארץ ישראל על ידי עבודת אדמה' ברומניה היה הקמת הועד ויצירת ספר התקנות שידאגו לעיצוב המושבה הראשונה בגליל העליון על יסוד חברותי-שיתופי.[24]

על התקופה הראשונה של ראש פינה משה דוד שו"ב מעיר: "ואם אמנם הדבר לא הצליח כל כך, הנה אחת הסיבות לכך הייתה, שהרעיון עוד לא חדר ללבב האנשים, ועוד סיבות רבות, הידועות לאלה הבקיאים בתולדות היישוב, גרמו לאי הצלחת הרעיון."[25] הערתו הבולטת של שו"ב כאן שהסיבה הראשונה לכישלון הרעיון הראויה לציון היא חוסר דבקותם האידיאולוגית של המתנחלים. קשיי השגת רישיונות לבנייה והשגת המימון הם סבות משניות שעיכבו את עמידת העצמאית של המושבה.[26] "הקולוניסטים ממויינעשטי ברומעניען, שנתישבו אצל צפת, מודיעים כי קבלו הרשות מן הממשלה לבנות בתים, וכבר בנו שלושה עשר בתי אבן על אחוזתם בגיא אוני, והממשלה תשים עיניה לטובה עליהם ביחוד", כך הודיע עיתון המגיד ביום ג' בשבט, תרמ"ג, 11.1.1883.[27] הבתים האלו נבנו בצורה פשוטה מאוד. החומרים הנחוצים היו אבנים, עפר, חול, סיד ועץ שהעולים הביעו איתם מרומניה. שני בנינים היו כבר במקום הצמוד לג'עוני. המיקום של הבתים היה מעובד לפרטיו. שוב רואים כאן סיבות גיאוגרפיות לתכנון. הכוונה המקורית הייתה להקים ישוב בעל מאפיינים אירופאים, קרי: בתים עם חצרות גדולות, גנים מסביב ומרווח בניהם אך כפי שמסביר דוד שו"ב, "הוחלט לבנות גם את יתר הבתים בקרבת שני הבתים הנ"ל, אף כי המקום היה צר, ולא הספיק לבנות בהרחבה."[28] חמשת הסיבות לבניית בתי המגורים בקרבת הכפר הערבי כפי שנזכר אצל שו"ב, שהובילו לכך שאופיו של הישוב בפועל היה שונה מתוכניותיהם המקוריות של המייסדים הן: א. תחושת ביטחון שלפי תושבי עיר צפת תהיה יותר חזקה בקירוב לג'עוני, "כי לא יהיו בטוחים מהתנפלות, אם ירחקו את הבניינים הרחק מהכפר"; ב. קרבה לשלושת המעיינות היוצאים בנחל למעלה מן הכפר; ג. הגבלה כספית[29]; ד. בניית הבתים הייתה אמורה להיות זמנית ואחרי תקופה של היכרות טובה יותר של המקום הייתה כוונה לבנות בתים חדשים; ה. לפי החוק התורכי קשה היה לקבל רישיון לבנייה על אדמות מירי, במקום שלא היו בנינים מקודם. כאמור שיקולים אלה הובילו לכך שהישוב לא נבנה כישוב בעל מאפיינים אירופאים. מנחם בן אריה, אחד מראשוני ראש פינה, מוסר לנו תמונה מפורטת של פניה המושבה החדשה בראשית ימיה:

את הבתים הראשונים במושבה, הם בתי הרחוב העליון שליד בית הכנסת, הרחוב הצמוד לכפר הערבי, בנה ר' שאול ציפריס[30] ז"ל מצפת שקבל על עצמו לבנות את הרחב הראשון של ראש פינה… ברחוב הראשונים נבנו אז אחת עשרה דירות מחוברות זו לזו מטיט וטין כדוגמת בקתות הערבים ה"חושות" הרעועות ויתר המשפחות התגוררו בבתי הכפר ג'עוני שהיו שייכים ליהודים מצפת, הם מקימי היישוב "גיא אוני"…[31]

מנחם בן אריה מוסיף ומספר על בניית הבתים שבנו אותם דבוקים זה לזה. רק קיר אחד הבדיל בין בית לבית. הסיבה לכך הייתה חיסכון הכסף לשם בניית קירות. קיר אחד שימש במשותף לשתי בתים. סיבה אחרת שנזכרת אצל שו"ב כפי שאצל בן אריה היא שקרבת הבתים אחד לשני תגן על התושבים מהתנפלויות של שבטי הבדווים הנודדים. בנוסף בתקופה הראשונה, לפני חסות הברון רוטשילד, לא הייתה רשת צינורות מים מסודרת ומרחק המעיינות היה יכול לגרום אובדן גדול למתיישבים. הערבים היו מנצלים את קרבתם היתרה לשלשת המעיינות. כך ירדו בחורף התושבים דרך השביל מאחורי בית הכנסת אל הנחל ושאבו משם מים. בקיץ עלו האיכרים עם הבהמות על ההר למעיינות עצמם ושאבו משם.

בשל צפיפות זו אהרון קלר, אחד מתושבי צפת שהמשיכו את חזונם ושהותם בראש פינה אשר מעיד על אותה תמונה צפופה של בתים, החליט בשונה מהאחרים ללכת יחדיו עם שכנו ר' פינשטין ולבנות את ביתם במורד ההר, במקום בודד ומרוחק יותר, כי "לא יתכן שאיכר יבנה ביתו ללא חלקת שדה מסביב."[32] אמנם תכננו התושבים לבנות גם בית מרחץ ובית כנסת באותו המקום שבו ראו הערבים שרידים של "כניס אל יהודי" עתיק,[33] אך הכספים לא היו מספיק לשאיפות כאלו. ניתן למצאו בתקופה זו מספר של מברקים לכל מיני יעדים שאליהם מכוונות ציפיות המתיישבים שנלחמים בצרות רבות. נושא משותף חוזר לעצמו בעדויות אלו: הרעב והמצוקה הקודרת של ה"קולוניסטים". התושבים פונים במצב זה למשרד מקווה ישראל ביפו, או לנדיבים כמו אלברט גולדשמיד.[34] גם סר לורנס אוליפנט, גוי סקוטי – בן למשפחה נכבדה, סופר, מדינאי שהוגה לרעיון להחזיר ליהודים את מולדתם, ארץ ישראל, התרשם מיסוד המושבה וניסה לעזור. אך כל הסכומים הקטנים לא שמו קיץ למחסור המכריע של התושבים. קידום התשתיות הוקפא בשנתיים הראשונות של המושבה. "העיקר הגדול", כותב גרינבערג מחובבי ציון, רומניה, "יחסר להם כעת, והוא הכסף, כי אוצרם כבר נתרוקן, ועוד צריכים הם לעזרה ולתמיכה לא פחות מן סך עשרת אלפים פראנק, אשר בלתי זה ח"ו לא יגיעו למטרתם."[35] מטרתם בשלב זה היא לא נשגבת מידי. המטרה הדחופה ביותר היא ההישרדות. בנוסף לרעב נעצרת הבנייה של הבתים בהתחלה זו. פקודה מקושטא לעצור את כניסת היהודים לארץ ישראל מגיעה יחד עם הצו להפסיק כל בנייה בקרב היהודים. המשפחות חיו בבתים בלי כל מרווח בניהם, שני חדרים, רפת, וחצר קטנה. הנוף הכפרי-מסורתי האירופי שיוסי בן ארצי גילה במחקר של המושבה העברית מתחיל להתפתח בראש פינה רק אחרי יוזמת הברון בסוף 1883. הבתים עדיין אינם "עדות פיסית למורכבות יחסי הגומלין בין האדם ובין הסובב אותו".[36]

המצב המייאש הוביל לכך שחלק ממייסדי המושבה היו צריכים להתארח בצפת עד שתימצא פתרון. למען השגת רישיונות לבנייה דוד שו"ב נוסע לדמשק לפגישה עם הוואלי, מושל האזור הסורי – ארץ-ישראלי. בשובו לראש פינה מקבלים תושבי ראש פינה לא רק את האישור החוקי לבנייה אלא גם את נתינות העות'מאנית על עצמם. אף על פי כן, פעולה זו לא מביאה איתה שירותים חדשים למושבה. גם ההתנפלויות של הבדווים המקומיים לא מפסיקות עם התאזרחותם של היהודים. המצוקה ממשיכה להעניק על תושבי המושבה. גם אין רופאים בתקופה ראשונה זו שנמצאים קבוע בראש פינה. המלריה, הקדחת, הצהובה, והגדרת מטופלות בידי זקנות שריפאו בכל מיני סוגי רפואות פרימיטיביות.

תביעה מן מוכרי אדמת ראש פינה הגיע באותם ימים ממשרד חובבי ציון בגלץ שדרשה קושנים רשמיים. שוב, סכומים משמעותיים של כסף הובילו את התושבים לגבול יכולתם. חזון החיים המשותפים במושבה על בסיס עבודת אדמה היה תלוי בעזרה בלתי פוסקת מגורמים חיצוניים. היוזמות הקבועות של הועד להגיע ללבבות הנדיבים ולהשיג את תמיכתם של אנשים נכבדים כמו קולונל גולדשמיד, ויניציאנו, הברון הירש לא נענו באהדה.[37] המצב הנואש מוביל לנקודת התחלה חדשה של תקווה וציפיות מבוססות על הסכם שייד-ראש פינה ברביעי בנובמבר 1883. עם ההסכם הזה מתחילה תקופה חדשה באם המושבות בגליל.

1883-1900: ראש פינה תחת חסות הברון רוטשילד:

הברון בנימין אדמונד רוטשילד הידוע בכינויו "הנדיב", החל לסייע למושבות היהודיות החדשות בארץ ישראל בשנת 1883. עד לסופה של המאה התשע עשרה הברון הזרים כספים רבים למושבות, במסגרת זו אדמותיהם של המתיישבים, הציוד שלהם, הבהמות, התכניות לעיבוד אדמה, הפעולות המשקיות השונות, פיתוח התשתיות והשירותים הציבוריים, כל אלה הועברו לאחריות פקידיו של הברון. לדעתו של מרדכי אליאב, "נוצר משטר חסות שלא היה שונה בהרבה ממשטר החלוקה: הפקידים נהגו כמו מממני(?)הכוללים ושלטו ביד רמה."[38] בנוסף הברון רכש קרקעות רבות למטרת התיישבות, וכאשר החליט להפסיק את תמיכתו במפעל ההתיישבות בארץ ישראל בשנת 1900, הוא היה כבר לבעל הקרקעות הגדול ביותר בארץ ורכושו כלל כמאתיים אלף דונם אדמה. כיום ישנם היסטוריונים אשר טוענים כי בתקופה זו ההתיישבות היהודית הפכה לבעלת מאפיינים קולוניאליסטים, והמעצמה מאחוריה הייתה למעשה "הנדיב הידוע".[39]

בעיני תושבי ראש פינה ההסכם בין אליהו שייד נציגו של הברון ומרדכי כ"ץ על העברת המושבה לחסותו של הברון בשנת 1883 נחשב להצלחה. משה דוד שו"ב היה אז במצרים במסע חדש של חיפוש אחרי תמיכה. כאשר ההודעה מגיעה אליו, שמחתו של החלוץ היא ללא גבול. המצב הקטלני של רעב ומצוקה הוחלף והמנהל החדש מוגדר על ידי שו"ב כ"תשועה גדולה".[40] בתקופה שמיד לאחר חתימת ההסכם, הועד המקומי דווח על פעילותו לאדון וורמזר בחיפה אשר תפקד כנציב הברון באזור הגליל, עד להגעתו של הפקיד הצרפתי שנקבע כאחראי החדש על ענייני המושבה. אחת מפעולותיו הראשונות של הברון עוד בטרם מונה פקיד אחראי לראש פינה הייתה שליחתו של גנן צרפתי בשם דיגור על מנת שידריך את האיכרים בעבודתם החקלאית. בנוסף תקציב של 5000 פראנק , בערך, ניתן לכל משפחה, ובהתאם להון שהוכתב על ידי הפקידים תכננו האיכרים עכשיו את עבודתם החקלאית. יצחק אושרי הפך לפקיד הראשי של ראש פינה בין יולי 1884 ועד יוני 1885.[41] בתקופתו מטעם הפקידות העליונה מגיעים מהנדסים למושבה ונבנים בניינים חדשים. כדי לשכן את מנגנון הפקידים בונים נציגיו של הברון באמצע שנות השמונים בניין שנקרא בית הפקידות. מכאן ואילך נקבעות ההחלטות בבית הזה. הפקידים, היועצים והמדריכים החקלאיים משתמשים בבית הזה כמרכז אדמיניסטרטיבי. אך עם המינהל החדש מתחילה לא רק תקופה של בנייה והתפתחות התשתיות בראש פינה, אלא גם תקופה של שעבוד וצייתנות, של כניעות והתרפסות. הפקיד הראשון נזכר בעיקר בשל האכזריות שלו ולא בגלל שום פעולות פרודוקטיביות במושבה, ועריצות הפקיד הזה מתוארת במפורט בזיכרונותיו של משה דוד שו"ב. הפקיד הראשי במושבות הוא זה שמקבל את ההחלטות המרכזיות בתקופה זו. מסביבו נוצרת אוירה מסוימת שמשפיעה על אורך החיים של המתיישבים. אך השלטון הרודני של הפקיד איננו מהווה סיבה מספיקת להחלפתו. דברי האדון וורמזר, מייצג הברון בחיפה, מראים את רוח ההנהגה החדשה: "אף אמנם יודע אני היטב שאתכם הצדק אבל מכיוון שיש לנו פרינציפ, מטעמים אדמיניסטרטיביים, לשמור על המשמעת, לא נוכל לתת לאיכרים שינצחו את המנהל."[42]

מינהל הפקידים היה מסודר בצורה הדרגתית. רן אהרנסון מציג את היררכיה הזו, ומציג את ארבעת הדרגים של פקידי הברון.[43] מאמרו של אהרנסון, "היקף ואופי הגל הראשון של ההתיישבות היהודית החדשה בארץ ישראל (1882-1890)" נותן תמונה גיאו-פוליטית ברורה והשוואתית של הנהלת המושבות. לענייננו, חשוב להזכיר רק שתהליך קבלת ההחלטות התחיל בפריס אצל הברון רוטשילד יחד עם אליהו שייד, הממונה הראשי מטעם הברון על ההתיישבות. לאחר מכן היוו ביירות ומקווה ישראל את מרכזי מנהל הארציים. ההתכתבויות של מנהלי המושבות ובקשות המימון נשלחו בעיקר לביירות ויפו, למפקחים הסוכנים. מנהלים המרכזיים היו ראש פינה, זכרון יעקב וראשון לציון. מתחתם של המרכזים האדמיניסטרטיביים של שלשת המושבות אלו היו עוד מנהלים מקומיים, במקרה של ראש פינה: יסוד המעלה ומטולה. בתוך ההיררכיה של מושבות הברון אין יישוב חדש ראשי, שבעיני החוקר אהרנסון גורם ליצירה חסרת שלמות של הברון. "הניידות שהייתה קיימת בין המושבות, ושהתבטאה בתנועה מתמדת של אנשים, חפצים וכלים, מידע והשפעה, לא יצאה ממוקד ארצי אחד ולא נעה בצורה מסודרת מגרעין מוגדר לשוליים. מנקודת מבט זאת ניתן לזהות תרומה שלילית של הברון ופקידיו לעיצוב מערכת יישובית עצמאית בשנות השמונים ומחסום נוסף בדרך ליצירה חברה מאורגנת חדשה."[44]

כאשר אהרנסון מדבר על מחסום מצד הפקידות והברון ליצירת חברה מאורגנת כדאי לשאול את עצמנו האם פירוש היסטוריוגראפי במבט רטרוספקטיבי על העניין הנ"ל בהחלט לגיטימי. ברור ששיטת הפקידים הייתה פגומה. שו"ב בעצמו מעיר לגבי מצב המושבה בתקופתו של המנהל החדש יעקב בן שמעון, "בראותי את השיטה שהוחל בה בראשית היישוב, שיטה אשר יותר משתועיל תזיק להתפתחות המושבה, וגם מהיותי בעל משפחה קטנה … – נוכחתי לדעת, כי אין לי לקוות להשגת מטרתי, להיות איכר המתפרנס מעבודת האדמה, מבלי היות תלוי תמיד בתמיכה…"[45] אך אנו צריכים לזכור שלא היה למתיישבים החדשים מושג מגובש כלשהו לגבי אופייה של החברה אשר ברצונם ליצור. נכון שהרעיון הכללי היה קיים בתוך ועד המושבה אך תהליך בניית התשתיות ותהליך קבלת ההחלטות היה בתהליך של התפתחות מתמדת, שללא עזרת הברון על כל ליקוייה של אדמיניסטרצית הפקידים, כלל לא היה מתגשם. טענה כנגד התפתחות זו מצביעה על ציפייה מגובשת מראש מצד ההיסטוריון לגבי מה שצריך היה לקום. תפיסה זאת היא לא ריאליסטית. (חשיבה יפה!!)

למרות המצב הפגום זה, כאשר הברון מגיע לביקור במושבה מחכים לו כאן בהתלהבות ובכבוד ללא גבול. קרוב לודאי שלקבלת פנים זו הייתה השפעה לא קטנה על הפילאנטרופ, כפי שסבור שו"ב "עד ביקורו זה, הראשון, הייתה כל פעולת הברון בא"י רק פילנטרופיה, תמיכה בדרך 'צדקה' במתי-מעט היהודים המסכנים שהתיישבו בא"י. אך מיום ביקורו זה נעשה ברון חובב ציון אמתי נלהב, והחל לתת את כספו ביד רחבה לפתוח היישוב ולהרחבתו."[46] שו"ב מדבר כאן על תקופה חדשה שמגיעה למושבה ולגליל בכלל עם הגעתו של הפקיד החדש, יהושע אוסוביצקי, אשר תקופתו מתאפיינת בפיתוח מהיר של המושבה. בבואו למושבה חושב הפקיד החדש על הרמת מצב ראש פינה "בחומר וברוח". הוא מרחיב את גבולה, נותן את כל מרצו לטובת היישוב והמושבות בגליל, ויודע כיצד להלהיב את ליבו של הנדיב הידוע למען בניין הארץ. ניבנו בנייני מגורים חדשים, והתשתיות והשירותים הציבוריים שופרו. אנו לומדים מעדויות שונות על הרחבת הבתים, על שיפור בית הכנסת, על תרומה נוספת לבית הספר, על רכישה חדשה של אדמות מסביב ראש פינה בשנים אלו, ועל הקצבת סכום גדול לנטיעת כרמים, עצי תות וזיתים. כמו כן נוצרת גם פרנסה חדשה באזור.[47]

את התפתחות השירותים הציבוריים והתשתית בכלל רואים בהתבטאויות בתוך יומנו של אליהו שייד שמספר על השנים של המושבה תחת חסותו של הברון: "בינתיים בראש פינה בלי משים בית ספר, בית מרחקת, בית הרופא, בתים של עשרים איכרים, כ"א עם אורוותו וחצרו לחוד. בסמוך לאחר מכן בא בית החרושת למשי על אגפיו וכן בית המגורים של מנהלו, רוזן, נכדו של איכר מזכרון יעקב, אשר השתלם בבתי ספר מיוחדים לכך… . אותו רובע כלל בתוכו גם מחסן שלפקעות (קוקנים). מגורי העובדים במטוויה ומחסן בו התקינו צימוקים מענבי מלאגה. כן השתנה תוך שנתיים מראה המקום מן הקצה אל הקצה."[48]

צורת הבתים כבר מקבלת מראה אחר. לפי צו הברון נבנה לכל משפחה מהאיכרים בית בן ארבעה חדרים ומטבח. בשנת תרמ"ח לכל בתי המושבה נבנים גגות מצופים בריקועי פחים, ורצפות אבן. כדאי להוסיף שהיו פועלים רבים ערבים, בנאים ערבים ויהודים שעבדו יחד. כל בניין היה נבנה על ידי קבוצה שדאגה גם לאספקת חומרי הבניין. כפי שנזכר לפני הבנייה הייתה אסורה לפי החוק התורכי. מותר היה לבנות רפתות וגם זאת עם "בקשיש". לפעמים צריך היה לשלם לפשה כדי להתעלם מן הבנייה. עבודת האדמה התרחבה בתקופה זו. הגיעו פועלים נוספים מצפת. על סוף שנות השמונים של המאה הי"ט, אומר מרדכי פרידמן ששנים אלה היו תקופת הזוהר בכלכלת ראש פינה. הכרמים של המושבה התקיימו כ-20 שנה עד ערב מלחמת העולם הראשונה כשהתפשטה מגפה בגפנים והובילה על קיצם של כרמי ראש פינה. לגבי מצב הרוחני באותן השנים, כותב יהושע בן אריה שהמצב היה טוב מאוד. ההתכתבויות בין הפקידים למפקחים בתקופה, והדו"חות הכספיות[49], בדומה למכתבים בין הפקידים למהנדסים מעלים את אותן סוגיות בעיתיות שצוינו כבר, קרי: הקשיים הפוליטיים מול הממשלה התורכית, הגבלות כספיות שכמובן פוגמות בסיפוק צרכיהם של התושבים. אך בעיקר אותם מסמכים מעידים על התפתחות הבנייה, על סלילת הדרכים ועל ההקצבה המדויקת בכל חודש וכל שנה במשך חסות הברון. ולמרות כל זאת, הקולות נגד רשות הפקידות לא מפסיקים.[50]

דוגמא לתלונותיהם של איכרי ראש פינה ניתן למצוא בעיתון המליץ מ-29.7.1899: "תקוות חינו אכרי ראש פינה לצאת מרשות פקידים ולאכול משלחן גבוה באה. שבע-עשרה שנה עברו מאז נוסדה המושבה ויבואו לחסות בצל הנדיב הידוע, ובקהל אכרים לא יכלו להמנות עד כה. פקיד הלך ופקיד בא, גנן הלך וגנן בא וכל פקיד, כל גנן בבואו לכהן הרס את אשר בנה הראשון לפניו, שינה את סדרי העבודה ומעמד המושבה, הציע הצעות חדשות. איש לא שאל את דעת האכרים המנוסים, עליהם לא היה לדעת מאומה זולתי תמיכתם, דבר חודש בחדשו, בהכנעה, בגילוי הראש ובהורדת העינים."[51] זמן קצר לאחר מכן התפרסמה הידיעה לפיה העביר הברון רוטשילד את טיפול במושבותיו לידי חברת יק"א.[52]

1900-1914 – ראש פינה תחת חסות יק"א:

כבר בשנת תרנ"ה (1895) התפשטה השמועה, כי בכוונת הנדיב למסור את נחלתיו בארץ ישראל לידיים אחרות. עוד יותר ברור התבטא הברון בביקורו השלישי בשנת תרנ"ט, ואז כבר החליט הנדיב הידוע למסור את ההנהלה לידי יק"א. בשנת 1899 פונה הברון במכתב רשמי לחברת יק"א ומבקש שתקבל תחת חסותה את מפעלו במושבות הארץ-ישראליות. העברת המושבות לרשות יק"א לא הביאה איתה את סוף התעניינות הברון בארץ. בהצעת הברון מ-ח' בכסלו, תר"ס, כותב רוטשילד שישתתף בעתיד בוועדות יק"א, בתהליך קבלת ההחלטות, וגם כן, יבטיח את איזון תקציב המושבות:

…הריני מתחייב, בשמי ובשם יורשי, לכסות את הגירעון השנתי, במשך שש שנים, עד לגבול של מיליון וחמש מאות אלף פראנק לשנה. – כלומר אני מתחייב, ומחייב את יורשי, עד לסכום כולל של תשעה מיליון לכיסוי הגירעון של שש השנים הראשונות. הנני משוכנע שגירעון זה יפחת בהדרגה, כדי לפנות מקום לרווחים בעתיד הקרוב ביותר. במקרה של צורך לארגן מחדש מושבות קיימות מסוימות, ולקנות למטרה זו אדמות חדשות, אני מתחייב בשמי ובשם יורשי לשלם למטרה זו ליק"א סכום של שני מיליון.[53]

דן גלעדי במאמרו "מפעלו של הברון רוטשילד בתקופת העלייה הראשונה", מגיע למסקנה חשובה שהברון לא משך את ידו מהמפעל אותו התחיל כ-18 שנים לפני. "להיפך, הוא המשיך לממן אותו במילוא הקיפו. לאמתו של דבר, חברת יק"א קיבלה את המושבות עם 'נדוניה' נכבדה מאוד, והיא לא השקיע בשלב זה אף פרוטה משלה. כנראה שזו הייתה הסיבה בגללה הסכימה החברה לקבל על אחריותה את המשך הפעולה."[54]

למרות שלמראית עין תמיכתו של הברון המשיכה, האיכרים לא קיבלו בשמחה רבה את ההנהגה החדשה. לא רק דוד שו"ב מעיד ששיטת הפקידים החדשים לא הייתה ישרה[55], אלא גם מנחם רהט מצביע על חוסר ההגינות ועל לאי-צדק של הפקידים הממשיכים לרומם את מי שהם חפצים ביקרו ולפקח בקפידה על כל השאר. בנוסף לכך מטילים על האיכרים תשלום של רבע מן היבולים "על חשבון החובות הישנים".[56] המצב הכלכלי לא משתפר בתקופה זו והמנהיגות החדשה לא תרמה הרבה לפיתוח המקום. הצפירה, עיתון של אותם ימים, מסביר שלא היו שינויים משמעותיים שהשפיעו בצורה בולטת על תשתית המושבה עם המעבר בין הפקידים ה"רוטשילדים" לפקידים של יק"א.[57] אך לעומת זאת בתקופה זו נראו סימנים להתפתחות התעשייה בראש פינה. הוקם בית החרושת "מעשה המשי" בראש פינה שייך לגרעיני ההתפתחות במושבה. יצירת היין בית הכנת הצימוקים נחשבים כפוטנציאל להרחבת הכלכלה. אך, כבר בשנת 1904 מתדרדר המצב הכלכלי. לצערם הגדול של האיכרים מתברר שעבודת האדמה לא יכולה לפרנס את הבעלים שלה. משלוח היבולים לאירופה לא מכסה את דמי המשלוח וגם לא נמצאים מספיק קונים למשי, ליין ולצימוקים של ראש פינה. שלוש שנים מאוחר יותר סופגת החקלאות בראש פינה מכה קשה. מטעי השקדים לא פוריים, היקב נסגר ומחלות מתפשטות בכרם. אפילו נטיעת עצי זית לא מביאה יבול ראוי לציון. ב-1913 נבחר ועד חקלאי שבו שבעה איכרים יחד עם שני נציגים של יק"א מנסים למצוא פתרונות למשבר. התקרבות מלחמת העולם הראשונה, צמצום מעורבותה של יק"א בטיפול המושבה בזמן זה, גורם למספר צעירים לעזוב את הארץ.

לעומת תמונה קודרת זו, יש קרני אור במצב התשתיתי של המושבה: התרבות והבריאות. קודם כל צריך לזכור שבאותן שנים המלאריה גרמה לקורבנות רבים בארץ ישראל. ידוע כי המלאריה מדבקת על ידי יתושים ושהגורמים העיקרים להתפתחותם של היתושים הם מים עומדים ורפש. העמידה הגיאוגרפית של ראש פינה, הגובה שלה, הקור בחורף, ומים הזורמים, כל אלה השפיעו על העובדה שבכל שנים אלו כמעט ולא נגע מחלה זו במושבה. אולי גם מסיבה זו בחר פרופסור גדעון מר להקים בשנת 1929 את המעבדה לחקר המלאריה, דווקא בראש פינה.

בתקופה בית הספר של ראש פינה תורם לתרבות המושבה בצורה עמוקה. רמת החינוך במושבה היא עד כדי כך גבוהה שחיים קלווריסקי, ראש מושבות הגליל, טוען כי רמתו הגבוהה של בית הספר בראש פינה היא גם חסרונו: "טובו הוא חסרונו. הילדים היוצאים מתוכו, למרות מה שהם עוסקים בו קצת אפילו בעבודת האדמה, ש להם השכלה רחבה יותר מידי – יותר ממה שנצרך לאיכר פשוט. ולפיכך אינם יכולים עוד להסתפק במועט, לעבוד עבודה פשוטה וגסה, לחיות חיי איכר, והם כולם שואפים לפאריס או לאוסטרליה."[58] אם קוראים את מכתבו של המנהל וולקומיץ אל נציג יק"א ביפו, מר פרנק, מקבלים רושם אחר לגמרי. נכון שמצוינת ההצלחה של בית הספר, אך ההתכתבות מלאה בבקשות שונות אשר מטרתן לשפר את המצב החינוכי. מהמכתבים עולה הצורך ליסוד גן ילדים נוסף, והצורך לרכישתו של חומר לימודי נוסף. וולקומיץ מבקש בנוסף את הארכת הלימודים לתלמידים עד גיל ההתבגרות. בראש פינה בשנים 1908-1907 חובת הלימודים חלה רק על תלמידי בית הספר היסודי. השאלה הנוצרת כאן היא לגבי מידת הנכונות של ראש המושבה ושל הפקידים להשקיע למען התפתחות השירותים הציבוריים ושל ראש פינה כולה.[59]

אף על פי כן, עד 1914 מתפתחים החיים התרבותיים באם המושבות בגליל. נוסף לבית הספר פעלו שני "חדרים". הצגות תיאטרון לא מעטות הופיעו בראש פינה. יחד עם זה הייתה קיימת מקהלה ואורגנו ערבי מחולות. חיים קלר מדבר ממש על "אינטליגנציה" במושבה. אליה השתייכו המורים, הרופא ד"ר מלכין, הרוקח רדובנסקי, אנשי הפקידות, קלווריסקי וסגל, המהנדסים שטרקמט ונוישטאט, ובין האיכרים היו המשכילים ר' יהושע קלר, ר' שמואל הורוויץ ועוד. למרות הקשיים הרבים אשר אפיינו את החיים במושבה הנלחמת מידי פעם על הישרדותה, בולטת שמחת התושבים:"החגים הלאומיים היו מלאי תוכן וספוגי רגשות לאומיים מן הימים ההם של שבת עם ישראל על אדמתו. הם קוננו את קינת מגילת איכה, נטעו בעליזות את נטיעות ט"ו בשבט כדי להפריח שממות ארצנו, שמחו בשמחת אגדת הפסח ובאמירת 'לשנה הבאה בירושלים!'"[60]

סיכום:

הכוח החלוצי של המתיישבים במושבה שתהפוך שנים אחר כך למקום קסום, שרד בשנים הקשים בין 1882 ועד 1914. ראינו שבתקופה הזו נוסד מערך יישובי מסוים, מושפע מההתפתחויות הפוליטיות, גיאוגרפיות והיסטוריות של התקופה. ראש פינה קיבלה נוף מסוים, שב-1901 הוגדר על ידי אורח מסוים בצורה הבאה: "מראה החיצון אינו יפה ביותר, אין בה בניינם גדולים ויפים. רחובותיה אינם ישרים ומסודרים, הרחוב הגדול איננו מפולש… רחוב אחד הוא במעלה ההר והשני במורדו, לעומת זאת יש בה בית כנסת יפה, בית מרחץ טוב… גם יש לה בית ספר גדול ומרווח."[61] אותה מושבה הייתה קסומה בעיניים אחרות.[62] ראינו במהלך עבודה זו את הגורמים הגיאוגרפיים-מרחביים, ההיסטוריים-פוליטיים, והכלכליים-חקלאיים שיצרו את תשתית ראש פינה בין השנים הנדונות כאן, לטובה ולרעה. למרות שמסקנותיו של יוסי בן ארצי מדברות על "הקיפאון וההסתגרות של המושבה [ראש פינה] בגליל העליון", אני רואה במחקר שלי התמתחות מתמידה בקרב קשיים, חוסר תמיכה, באמצע הסכסוכים והמציאות המורכבת של העידן הנדון כאן. הרושם שלי ששאלת המחקר שניסיתי לענות עליה לגבי הגורמים שעמדו מאחורי תהליכי קבלת ההחלטות, ותכנון וביצוע של התשתיות, לא רק נותנת הבנה ועוזרת לשחזר את התפתחות השטח הבנוי והשירותים הציבוריים של ראש פינה, בין השנים 1882-1914, אלא גם משאירה חוקר העלייה הראשונה עם רושם של "רוח נבואה" כפי שד"ר הרוזן אמר, ושל הגשמה ציונית מעוררת השראה.

[1] עבודתי הקודמת בנושא ראש פינה עסקה בעיקר ברקע ההיסטורי של המושבה. זו הייתה עבודה שבדקה את השאלה האם ציונות הייתה סוג של קולוניאליזם, וביססתי עת עבודתי על מאמרו של אבי בראלי, "לשכוח את אירופה" בתוך תשובה לעמית פוסט-ציוני, ידיעות אחרנות: תל-אביב: 2003.

[2] הרוזן י., חזון ההתנחלות בגליל: תולדות המושבות ראש פינה, יסוד המעלה, משמר הירדן, עין זיתים, מחנים, מטולה, ירושלים 1971, עמ' 86.

[3] הרוזן י. "חזון ההתיישבות בגליל", עמ' 47.

[4] ראוי לציין בקצרה את פעילותו הנלהבת של החלוץ הארץ ישראלי, משה דוד שו"ב (שוחט ובודק), שכוחותיו המלאים הושקעו ביישוב החדש של סוף המאה הי"ט בארץ ישראל. שו"ב נולד במוינשט, הגיע לידיעה רבה בתלמוד, למד שחיטה, חכר טחנות. תשוקתו לארץ הקודש הובילה אותו ליסוד אגודה להכנת ההתיישבות בארץ, פנה במכתבים רבים למנהיגים הציונים, לרבנים, למרכזי חברת כי"ח, ללא הצלחה. תר בארץ, היה לו תפקיד מרכזי ביסוד המושבה ראש פינה ובהנהלתה עד הגעתם של פקידי הברון רוטשילד. נתמנה למורה בבית ספר המושבה, הנהיג את שיטת ההוראה "עברית בעברית", יסד את אגודת נוער לתרבות לאומי "זרע אברהם". בתרנ"א ירד לנהל את המושבה משמר הירדן. הצטרף למייסדי לשכת בני ברית הגליל בצפון והיה לנשיאה. הפך להיות שליח באירופה לא רק עבור תמיכה כספית אלא גם עבור בית החולים שער ציון ביפו. אחר כך היה למנהל המושבה עין זיתים. יצא לגרמניה לתשעה חודשים כמנהל "תערוכת בני ישראל בארץ הקדושה". התיידד עם דוד וולפסון ותיאודור הרצל. היה למלווה ולמדריך של הרצל בביקורו בארץ. אחרי תקופת עין זיתים ניסה להתפרנס מעסק בצפת אך נכשל ויצא לאמריקה שבה שהה ארבע שנים. גם שם תיפקד שו"ב כשליח. בחזרתו לארץ ישראל עזר לאירגון "המזרחי" בגליל. היה למנהל בית היתומים "עזרת הגליל" בצפת והמשיך לנהוג את לשכת בני ברית. יסד את החברה "תחיית הגליל העליון". פרסם מספר בולט של מאמרים וספרים. נפטר בירושלים, ב-י"ט באדר בשנת תרצ"ח, והובא לקבורתו בראש פינה. [ תדהר ד. אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, תל-אביב 1947, עמ' 76-77. ] [5] שו"ב מ. ד., זכרונות לבית דוד, ירושלים תרצ"ז. עמ' סח.

[6] זהו אזור עמק החולה.

[7] שו"ב, עמ' עט.

[8] בסיפור התנגדותו של הב"ד בצפת לבוא להקציע מקום קבורה לזקן,אחד מעולי רומניה, שו"ב מציין כפי שיוזכר להלן: "אולי מפני שרצו כי המושבה תהיה תלויה בצפת, או אולי כי לא האמינו בקיום המושבה… וכך יצאנו מרשות העיר צפת." ( שו"ב, עמ' צה. )

[9] בן-ארצי, יוסי, "מושבות הגליל העליון בשנים 1882-1914 – היבטים גיאוגרפיים-יישוביים", ב: קליאוט נ., סופר א. ושמואלי א., ארצות הגליל, חיפה 1983, עמ' 406-408.

[10] דוברוג'א (Dobrogea) היא חלק הדרומי ביותר של רומניה של היום. בתקופת הלאומיות של מזרח אירופה, הפכה מחצית דוברוג'ה לשטח של רומניה והחצי השני לבולגריה. לפרטים ר' http://www.eliznik.org.uk/RomaniaHistory/wallachia-dobrogea-history.htm

[11] זכרונות לבית דוד, עמוד נו'

[12] תוגרמא נזכר בתורה בין צאצאי נח, גם בנבואות יחזקאל כז', יד. היו שניסו לזהות את המקום כבר במאה השלישית כ"גרמניקה". בדורות האחרונים כינו יהודים את תורכיה בשם תוגרמא, כפי שמובא במקורות שונים העוסקים בשלטון התורכים- תוגרמים בארץ ישראל. [ וילנאי ז. אנציקלופדיה לידיעת הארץ, כרך 8, ירושלים 1956, עמ 8050 ] [13] שו"ב, עמ' סא.

[14] השר אליאס פחה אפנדי ממליץ שלא יבקשו אדמה בחינם. גם אם הסולטאן ייתן ליהודים אדמת ג'יפטליק (אדמות או אחוזות שהיו שייכות לסולטאן התורכי) הוא ידרוש בוודאות חומש מתבואתם. האפנדי מונה שלש סיבות להתנגדותו לבקש אדמה מהסוטאן: א. חילול שם ישראל באי הצלחת המתיישבים, ועם זאת איבוד חסד הסולטאן; ב. הממשלה תבחר מקום אחר להתיישבות מאשר האדמה שהצירים רצו להתיישב בה; ג. לתת חומש מהתבואה לסולטאן יעלה למתנחלים הרבה יותר כסף מאשר קניית האדמה בעצמם. [ שו"ב, עמ' סג. ] [15] המליץ, 1882, גיליון 16, כ' אייר תרמ"ב; ב: אליאב מ., ספר העלייה הראשונה, כרך שני, ירושלים תשמ"ב, עמ' 25.

[16] "איסור העליה הראשונה", מקור: גנזך המדינה, ארכיון הקונסוליה הגרמנית (תיק 19/AIII), ב: אליאב, עמ' 28.

[17] מוחמד רע'אוף פחה- מותצרף של הליווא של ירושלים, "קונסוליות אינן מושיטות יד", ב: אליאב, עמ' 141. ר' גם תעודות מספר 69,82, 88.

[18] אליאב, עמ' 231.

[19] אליאב מ., ארץ ישראל ויישובה במאה הי"ט, 1777-1917, ירושלים 1978, עמ' 259.

[20] המשטר הקרקעי שהיה נהוג באימפריה העו'מאנית היו חמישה סוגי מקרקעין ובעלות על מרקעין: א. קרקעות מֻלךּ – קרקעות שזכויות האדנות והבעלות עליהן מצויות בידיים פרטיות; ב. קרקעות מַואת – קרקעות שוממות שהשתייכו למדינה ללא בעלות; ג. קרקעות מַתרוכָּה – קרקעות ברשות הרבים, כמו למשל הדרכים; ד. קרקעות וַ קף (הקדש) שהיו פטורים ממסים; ה. קרקעות מירי שהיוואת רוב האדמה החקלאית בארץ, שהאדנות עליהן הייתה בידי המדינה והבעלות בידי המחזיקים בהם. מי ששהה על קרקעות אלו היה מחויב לשלם מסים לממשלה התורכית.

[ אביצור ש. ושביט י. "פני הארץ ויישובה: אוכלוסייה, התיישבות וכלכלה", ב: בן-אריה י. וברטל י.,ההיסטוריה של ארץ ישראל: שלהי התקופה העות'מאנית (1799-1917), כרך שמיני, ירושלים 1983, עמ' 60.

[21] פאול פון-טישנדורף, "עלייה קרקעות ומושבות", ב: אליאב, ספר העלייה הראשונה, עמ' 308.

[22] לדוגמא ראה: גרשון שפיר, "קרקע, עבודה והסכסוך הישראלי פלסטיני 1914-1882", תיאוריה וביקורת 8 (1996), עמ' 254-247.

[23] כוח מניע ראשוני כאן היה אלעזר רוקח, נכדו של ישראל ב"ק שקנה מחצית הכפר הערבי ג'עוני לשם הבראת היישוב בארץ ישראל. רוקח הטיל במרץ את העברת הקיום מכסף החלוקה לחיים המבוססים על עבודת אדמה. מאמצים אלו לא התרחשו בלי התנגדות. חלק מחור התמיכה הכספית שגיא אוני הייתה זקוקה לה ושאליעזר רוקח ניסה לפתור בנסיעותיו לחו"ל, נבע ממעשי שונאיו שהאשימוהו ב"תעמולה נהיליסטית מהפכנית." [ תדהר, עמ 915-917.

[24] ר' נספח 1: תקנות עבור מושה"ק "ראש פינה" תובב"א.

[25] שו"ב, עמ' פא.

[26] כבר מלכתחילה יודעים אנו על חוסר המימון. שו"ב מודה שטעה בהערכתו בנוגע למינימום הנחוץ למשפחה בת חמש נפשות כשהציג את תכניתו ברומניה. אלפיים פרנק זהב התברר שהיו סכום קלוש מידיי. "יצא שאמנם לאחדים… היו מאלפים עד ארבעת אלפים פרנק, ורבים מהם פחות מאלפים פרנק. כי כל אחד חשב ומצא, שאם יש לכל אחד ואחד מחבריו אלפים ויותר, הלא יוכל גם הוא לנסוע עמהם, אף אם יחסר לו מעט מהסכום הדרוש. והיו כאלה שאמרו בלבם: אם לכלם יש כסף למדי, מה יזיק אם אחד כמוני יסתפח אליהם בלי כסף ויהיה עני אחד בניהם". (שו"ב, עמ' פ.) יסוד חברותי-שתופי נבנה בדרך כלל על ידי יוזמה לתת, ועיקרון בסיסי זה כנראה היה חסר כבר מלכתחילה בראש פינה.

[27] ניב ד., ראש פינה בת מאה (תרמ"ב – תשמ"ב), , הוצאת המועצה המקומית ראש פימה בסיוע האגודה לשחזור מושבת הראשונים, תשמ"ג 1983 . עמ' 73.

[28] שו"ב, עמ' צא. ר' גם את נספח השני: תמונה של ראש פינה בשנה הראשונה שלה. PHG-60/ מס' מקורי 19688 , ב: הארכיון הציוני המרכזי, ירושלים.

[29] "כי לוא היינו בונים את הבתים הרחק מן הכפר בהרחבה, עפ"י תכנית אירופית, עם חצרות וגנים, היה עולה לנו כל בית בסכום גדול כזה, שאוצרנו הדל לא הרשה לנו אז." [ שו"ב, עמ' צא. ] [30] ר' שאול ציפריס היה אחד משלושת האנשים שנשלחו על ידי ועד חו"צ במוינשט לא"י למען רכוש אדמה

[31] "ספור תולדות ראש פינה וקורותיה" מאת מנחם בן אריה,ב: ארכיון ספרייה ע"ש אברהם בלום ז"ל,ראש פינה. מס' 1226.

[32] תיק משפחת קלר: מראשוני המעפילים לראש פינה. ב: ארכיון ספרייה ע"ש אברהם בלום ז"ל,ראש פינה.

[33] המגיד, ח' באדר תרמ"ג, ב: ניב, עמ' 75.

[34] ר' נספח ד': מכתב למקווה ישראל בצרפתית. J41/21 תאריך הזמנה 9/3/88 ב: ארכיון ספרייה ע"ש אברהם בלום ז"ל,ראש פינה.

[34] המגיד, ח' באדר תרמ"ג, ב: ניב, עמ' 75.

[35]ניב, עמ' 79.

[36] בן-ארצי י., המושבה העברית בנוף ארץ ישראל: 1882-1914., ירושלים תשמ"ח, עמ' 51.

[37] ר' תרגום מכתב התושבים למען הברון הירש. נספח ה'. ב: ארכיון ספרייה ע"ש אברהם בלום ז"ל,ראש פינה.

[38] אליאב, ארץ ישראל ויישובה במאה הי"ט, 1777-1917., עמ' 294.

[39] לפרטים לגבי ויכוח זה, ר' בראלי, אבי. "לשכוח את אירופה" ב: תשובה לעמית פוסט-ציוני, תל-אביב: 2003.

[40] שו"ב, עמ' קט-קי.

[41] לפי גרסה אחרת הוא נשאר פקיד עד אפריל 1886. כך מצוין ב: "רשימת פקידים". אהרנסון ר. "פקידי הבארון רוטשילד", קתדרה 74. (תשנ"ה), עמ' 162.

[42]שו"ב, עמ' קטו.

[43] ר' נספח ה' – לוח: מדרג מרחבי ותפקודי: המושבות ואנשי הברון. ב: בן-אריה י., בן-ארצי י. וגורן ח. מחקרים בגיאוגרפיה-היסטורית יישובית של ארץ ישראל., ירושלים תשמ"ח, עמ' 87.

[44] שם. עמ' 88.

[45] שו"ב, עמ' קיט. (אותיות נטויות שלי)

[46] שם., עמ' קלב.

[47] ראוי לציין שיהושע אוסוביצקי היה יהודי צעיר, יליד רוסיה, משכיל, חרוץ ובעל מרץ. ר' שו"ב, עמ' קלב.

[48] ניב, עמ' 130.

[49] ר' נספחים בצרפתית: דו"חות של השנים: 1891; 1893; 1895; 1898; 1899-1900; והתכתבויות: J15/6361; J15/5238; J15/6363; J15/6365; J15/6371; J15/6366;J15/5986. הארכיון הציוני המרכזי, ירושלים.

[50] העדויות שמעידות על שנים אלו ניתן למצוא ב: ניב, עמ' 101-149.

[51] הגלילי, המליץ, ד' אלול תרנ"ט, 29.7.1899. ב: ניב, עמ' 157.

[52] חברה התיישבות היהודית המכונה בשפה האנגלית Jewish Colonization Association נוסדה בלונדון בשנת 1891 על ידי הברון הירש על מנת "לסייע ולקדם את הגירתם של יהודים מכל חלקי אירופה ואסיה לחלקים אחרים בעולם. תהליך יישובם מחדש של מהגרים אלה כלל הקמת מושבות חדשות, המבוססות על חקלאות בחלקים שונים של צפון אמריקה ודרומה ובארצות אחרות. זו הייתה מטרתה הראשונה של החברה, אך עקב מיעוט המשאבים הכלכליים החליט ברון הירש להתמקד רק במפעל ההתיישבות באזור ארגנטינה. אחרי קשיים בארגנטינה, הפכה יק"א גם למוסד סעד . פעולות הארגון הורחבו לסיוע למתיישבים יהודים בארצות הברית, בקנדה ובברזיל; למימון הגירתם של יהודים מרוסיה לארה"ב; לחינוך מקצועי ומתן אשראי ליהודים במקומות שונים. פעילות מורחבת זו הייתה בניגוד למטרתו של הברון הירש, מייסד החברה, ולא התאימה לתקציבה של החברה. כתוצאה מכך לא הצליחה החברה להגיע להישגים אליהם היא שאפה. גם חובבי ציון ניסו למשוך את הברון הירש לפעול בארץ ישראל. אחרי התעסקות בארץ הגיע הברון למסקנה שהאדמה הארץ-ישראלית איננה פורייה ושהיא לא טובה להתיישבות. חוץ מזה השלטון העות'מאני היה עוין למפעל היהודי ההתיישבותי. רק אחרי מותו של הברון ב-1896 חל שינוי במדיניותו של יק"א כלפי ארץ ישראל. נקבע החלטה לסייע למושבות נס ציונה, משמר הירדן וחדרה. מתןך:
http://www.amalnet.k12.il/meida/masa/articles/jews0025.asp?bit=1&tat=2

[53] בארון אדמונד רוטשילד, "הצעה להעברת המושבות לרשות יק"א". ב: אליאב, ספר העלייה הראשונה, עמ' 332.

[54] דן גלעדי, "מפעלו של הברון רוטשילד בתקופת העלייה הראשונה", ב:כיוונים 15 (תשמ"ב) , עמ' 76.

[55] שו"ב ובנו החוזר מקושטא מנסים לחיות שוב מעבודת אדמה, אך מתאכזבים שוב משרירות הלב של הפקידות ומשעבודה, במיוחד הבן של מ' ד ' שו"ב: "כך אבד גם לו החשק לאכרות ויסע לפריז להמשיך את לימודיו…". גם שוב מתעייף אחרי ארבע שנים של חוב והתחרות במצב החדש. מייסד בשנים אלו טחנה בראש פינה אך אי-הצלחה של העסק מביא אותו לתקופה לאמריקה שבה הוא עוסק בתעמולה ציונית. ר' שו"ב, פרקים כ"ג וכ"ד.

[56] ניב, עמ' 163.

[57] השינויים שהחליטה החברה הם: א. להמעיט את מספר הפקידים ולעשות את ההנהגה פשוטה וסדורה יותר מהראשונה; ב. להמעיט כל מה שלא מביא שכר, למסור לקולוניסטים את עבודת הציבור; ג. להמעיט את ההוצאות לעבודת האדמה ובכלל כל ההוצאה למעשה; ד. להרחיב את ממכר תוצאות המושבות; ה. להנהיג ולהרחיב קולטורא מביאה פירות; ו. להגדיל חלקות האדמה למקצועות גדולים בכלכלת האחוזות. [ הצפירה, ג' אב, תרס"א – 19.7.1901, ב: ניב, עמ' 167. ] [58] שם., עמ' 163.

[59] צירפתי את מכתב המנהל בשפה הצרפתית כנספח לעבודה. S Wolkomitch, Rosch Pinah, 28/ VI/ 1908 אל Monsieur Franck , Bureau Central, Jaffa. / 3949 / 4 – 15 J , הארכיון המרכזי הציוני.

[60] חיים קלר, עדות ל-מ.ב.א. ב: ניב, עמ' 177.

[61] א.ש. הירשברג, בארץ המזרח, עמ' 87-89, תר"ע. ב : ניב, עמ' 169.

[62] ר' הגדרת ראש פינה בפרק אחרון של בר-יוסף י., עיר קסומה, תל-אביב 1979.