נושא עבודת סוף הסמסטר:

עקרות ההשפעה

או עקרות הבית?
הגליל בתקופת היישוב

מגישת העבודה: אילה דקל – שטיינר

מבוא

ראשוני מקימי המושבה ראש-פינה, היו אנשי קהילת מוינשט שברומניה. הרכב האוכלוסייה היה כמעט הומוגני בכל הקשור לאמונה באל – הם שמרו על המסורת, הקימו בית כנסת ומקווה, התפללו על בסיס יומי וחינכו את ילדיהם לאורח חיים דתי. לאחר הקמת בתי המושבה, נחלקה האוכלוסייה, כמעט באופן שווה וכתוצאה מיכולת כלכלית לכל משפחה, בין איכרים ללא איכרים. האיכרים עסקו בעיקר בחקלאות; בגידול שדות חיטה ובהמשך גם בכרמי ענבים ובענף הטבק, ואילו "הלא איכרים" – עסקו במגוון עסקנות זעירה למיניה. מראיון שערכתי עם דבורה ואביב קלר, צאצאים למשפחה ממקימי המושבה, אמר אביב את המשפט הבא: "האישה היהודייה החקלאית, היה לה אמנם שם של חקלאית, אבל היא לא הייתה חקלאית ממש." (קלר; 2006). משפט זה עורר את סקרנותי לחקור את עיסוקיהן של נשות איכרי המושבה בתקופת היישוב ולעמוד על טיב עיסוקיהן והשפעתן על המושבה כולה. לפיכך, במחקר זה אעמוד על אופי חיי המושבה ראש-פינה בכלל, ועל חיי נשות האיכרים בה בפרט. מתוך כך, נגזרת שאלת המחקר הבאה:האם ובאיזה אופן השפיעו חיי היומיום של נשות איכרי ראש-פינה בתקופת היישוב, על ניתוקן ממוקדי ההשפעה וההכרעה ביישוב ומקיום כוח נשי מאוחד ובעל השפעה במושבה?

השערת המחקר, העולה משאלה זו, היא כי חיי היומיום הסיזיפיים והמפרכים של נשות איכרי ראש-פינה בתקופת היישוב, מנעו מהן לקיים כוח נשי מאוחד ובעל השפעה במושבה ובשל כך נותקו ממוקד ההשפעה וההכרעה ביישוב. במחקר אשתמש במקורות היסטוריים, ספר יובל המושבה ראש-פינה וראיונות שקיימתי עם "זקני המושבה" בנושא.

פרק א' – רקע היסטורי: " בין האגודות הראשונות של "חובבי ציון" ברומניה בלטה "חברת יישוב ארץ ישראל על ידי עבודת אדמה" מהעיר מוינשט שבחבל מולדבה" (גורן, 1996; 214).

מזכיר האגודה, משה דוד שו"ב, נשלח מטעמה בשנת 1881, לחיפוש אחר אדמה שתתאים להתיישבות הקהילה בארץ ישראל. במסגרת חיפושיו בארץ, נשאו חן בעיניו אדמות הכפר ג'עוני והוא החליט לרוכשן עבור הקהילה. שיקוליו בבחירת המקום נבעו מן הקרבה לצפת, תערובת הקרקע המישורית לגידול חיטה עם קרקע הררית, הנוף והאקלים הנוח, וכן שלושת המעיינות שנבעו מן הנחל (שם; 214).

על פי דבריו של צבי רסקי, ראש המועצה המקומית ראש-פינה לשעבר, מאחר וביקורו של שו"ב היה דווקא בשנת חורף קשה, הוא הוסיף לנימוקיו כי "אם לא נספיק לחיות מחקלאות אז יש לנו נהר…"(רסקי, 2006)." ביום 24 ביולי 1882, יום אחד לפני תענית תשעה באב, קנה שו"ב בשביל אגודתו שני שלישים מאדמות ג'עוני. את השליש הנותר קנו מספר משפחות אחרות שהגיעו אז מרוסיה" (רהט, 1983; 46).

תושבי קהילת מוינשט התרגשו מאוד מן ההודעה שהעביר אליהם שו"ב אודות קניית האדמות, והחלו מיד בהכנות לעלייה. הם יצאו לדרכם ב-15 באוגוסט 1882, וסמוך לערב ראש השנה תרמ"ג הגיעו לצפת, שכרו להם בתים למגורים ולאחר מספר ימים יצאו הגברים לג'עוני. הם קבעו לעצמם וועד למושבה, קבעו חוקים ותקנות, וכן קראו למושבה בשמה – "ראש-פינה", על שם הפסוק מספר תהילים. עבודת האדמה הייתה קשה, ולא אחת נשברו חלק מן האנשים ונטשו את המקום.

הנשים והילדים סייעו לגברים בעבודת השדה והבניין, ובדצמבר 1882 נחרש התלם הראשון באדמת ראש-פינה. הימים היו קשים לראשוני המתיישבים והם נאלצו להסתייע בתרומות מן החוץ, לאחר שהשקיעו את כל הונם בבניית המושבה. ואכן, נשלחו כספים אל המתיישבים אך לא היה די בכך. ישועתם הגיעה, לבסוף, מן הברון רוטשילד, שלקח תחת אחריותו את המושבה ושלח שליחים לסייע בתחומי החקלאות. נציגו הרשמי של הברון בראש-פינה היה יהושע אוסובצקי, שרכש אדמות רבות וסייע גם להשגת היתרי בנייה לבניית בתי המושבה. המושבה החלה להתפתח, עד כי בשנת 1897 נאמר עליה כי היא היותר גדולה במושבות הגליל (שם; 50-46).

" עד שלהי המאה ה-19, תמך הברון רוטשליד במושבות החדשות ובכלל זה בראש-פינה. אך בשנה האחרונה של המאה גברו חששותיו שמא יש בשיטת התמיכה שהנהיג כדי לעקור מלב המתיישבים כל רצון לעצמאות כלכלית. גם אכזבתו מאורחות חייה ונוהגיה הנלוזים של הפקידות שניהלה את המושבות תרמה להחלטתו להציע לחברת יק"א, מיסודו של הברון מוריס הירש, את ניהול מושבותיו בארץ ישראל." (שם; 51). ואכן, כך היה. החל מינואר 1900 עברו לרשות יק"א המושבות שהיו עד כה תחת חסות הברון רוטשילד (שם; 51).

" בשנת 1904, הורע מצבם הכלכלי של המתיישבים ובשנה שלאחר מכן התברר שעבודת האדמה אינה מפרנסת את בעליה." (רהט, 1983; 163).

משלוחי היצוא לאירופה לא צלחו ולא נמצאו קונים גם ליתר תחומי הייצור במושבה (משי, יין וצימוקים). ולמרות זאת, המשיכו האיכרים לעבד את אדמתם ולטפח את מקניהם, תוך חשש כבד מן המלחמה שבדרך (מלחמת העולם הראשונה), ומפני הבאות. צעירים רבים ותושבים שאינם איכרים נשטו את המושבה עד לפרוץ המלחמה (שם; 164).

חרף מצוקות המלחמה, הסתגלו בני המושבה במהירות למצב החדש, והחלו להיעשות פעילויות תרבות ענפות במושבה. בבית הספר לימדו מוסיקה, הוקמה מקהלה והועלו הצגות תיאטרון, קמה אגודת נוער מקומית בשם "ראש פינה הצעירה", שיזמה טיולים, ערבי ספרות ושירה ונשפים. עם זאת, ככל שנמשכה המלחמה נפגעו התושבים מצד החיילים התורכים, הגרמנים והשלטונות התורכיים – החל בפשיטות וגניבות, דרך הפקעת בתים והחרמת רכוש פרטי וציוד חקלאי, וכלה בכריתת הכרמים לטובת הסקת הרכבת התורכית. נוסף על כך, נזקי טבע פקדו את המושבה – התקפת ארבה ומחלות ליבולים. עם סיום המלחמה, והמעבר לשלטון המנדט הבריטי, קיננו בלב תושבי המושבה תקוות חדשות לעתיד טוב יותר (רהט, 1983; 226-225).

עם תחילתו של שלטון המנדט הבריטי חזרו איכרי ראש-פינה לעבד את אדמתם. "גם החיים הציבוריים והתרבותיים, שנידלדלו בשנות המלחמה, ניעורו מחדש. במושבה הוקמו גופים ציבוריים חדשים ("מכביה", "צעירי הגליל העליון"), ונתהדקו הקשרים עם היישובים העבריים שבסביבה." (רהט, 1983; 251). בשנת 1920, הצטרפו למושבה חברי קבוצת תל-חי ופועלים עבריים מן היישובים הסמוכים שעסקו בשיקום המושבה, אך עדיין המצב הכלכלי נשאר קשה נוכח נזקי המלחמה והחלטת חברת פיק"א-יק"א (1923), לצמצם את תקציב ההשתתפות בהוצאות המושבה. באותה העת, קם ענף חקלאי חדש בראש-פינה – הטבק. בשנות ה-20, החלו להגיע לראש-פינה אישים חשובים מן הארץ והעולם, שהשתאו לאור שיתוף הפעולה הפורה עם ערביי הסביבה, כשגולת הכותרת הייתה הקניית השכלה עברית לאוכלוסיות שני המגזרים. בסוף שנות ה-20, התערערו יחסים אלו נוכח מאורעות תרפ"ט (1929), מהם נפגעו בעיקר יהודי צפת, אך תושבי המושבה חששו לגורלם אף הם.

עם סיום המאורעות, הוחלט במושבה על קליטת פועלים יהודים, ובשנת 1930 הגיעה פלוגת בית"ר הראשונה, שמנתה עשרה חברים, אשר חולרו בין האיכרים בהתאם לגודל המשק והיכולת הכלכלית. חברי הפלוגה עסקו, בעיקר, בענפי הטבק, הזית והשמן, ובשעות הערב – בפעילות תרבותית-לאומית. כמו כן, סייעו חברי הפלוגה להברחות עולים בלתי לגאליים דרך ראש-פינה, וחלק מבנות הפלוגה אף נישאו לבני המקום. מבחינה חקלאית וכלכלית, סבלו איכרי המושבה מן הבצורת הקשה בשנים 1934-1930 ומן האבטלה, שכן צעירים רבים עזבו את המושבה ולא הגיעו מתיישבים חדשים. ממשלת המנדט הטילה מיסים כבדים והאיכרים נאלצו לחיות חיי דוחק ועליבות. בתקופת מאורעות 1939-1936, נחלקה השמירה הביטחונית על המושבה בין חברי פלוגת בית"ר ליחידת "ההגנה" הראשונה שהוקמה בראש-פינה. כמו כן, באפריל 1938, התחולל מאורע הדמים שיזמו שלמה בן יוסף וחבריו בתקיפת אוטובוס ערבי בכביש העולה לצפת. המאורע הסעיר את המושבה, את כלל היישוב ואת יהדות העולם.

עם סיום המאורעות, פרצה מלחמת העולם השנייה, אך בשונה מקודמתה, לא חשו בה תושבי המושבה, למעט תכונה ערה של כוחות צבאיים בסביבה הקרובה. עם סיום המלחמה, נטלו תושבי המושבה חלק במאבק כנגד השלטון הבריטי, דרך מבצע ההתנחלות בביריה ופעולות נוספות במלחמת העצמאות (שם; 253-251)." במהלך המלחמה והבריחה הערבית הגדולה, שבעקבותיה נמלטו גם תושבי ג'עוני, ביום הכרזת המדינה – 15 במאי 1948 – מצאה ראש-פינה את עצמה ללא שכניה שעמם חיו 66 שנים. המושבה הותיקה, כמוה כשאר היישובים העבריים בארץ, נכנסה לעידן חדש, שבישר פיתוח והרחבה ללא תקדים בתולדותיה." (שם; 253).

פרק ב' – נשות איכרי המושבה ראש-פינה. במרבית הכתבים ההיסטוריים העוסקים בחיי המושבה בתקופת היישוב, וכן ממספר ראיונות עם תושבי המושבה שחיו בתקופה זו, עולה כי לנשות איכרי ראש-פינה היה תפקיד מוגדר וברור בחייהן, והוא ניהול משק הבית וגידול הילדים. אביב קלר, שסבו היה ממקימי המושבה, טוען כי "הנשים עבדו בעיקר בבית… גם במשק הבית עצמו, זאת אומרת, ברפת, בלול ובכל הדברים האלה גם כן עבדו… והיו ילדים, הילדות כבר גדולות, טיפלו בבית: עשו כביסה, עשו כל מיני עבודות." (קלר; 2006).

צבי רסקי, ראש המועצה המקומית ראש-פינה לשעבר, סיפר אף הוא כי "האיכרות, כל אחת בביתה, הייתה עקרת בית, אבל גם עוזרת לבעלה במשק. במה זה התבטא? – חלק חלבו גם את הפרות… היא הייתה דואגת גם לתת אוכל לעופות, והיו אוספים את הביצים… וגם מכרו ביצים… דבר נוסף היה עבודות הבית. זה העסיק את האימא, את האיכרה, הייתי אומר, שני שלישים מהיממה." (רסקי; 2006). אביב קלר אף הוסיף וציין כי "היו כאלה שהיו חרוצות ועסקו בגידול (ירקות – אד"ש)… מי שהייתה חרוצה, אז הייתה לה גינה והיא הייתה דואגת, ואפילו שהיא לא עבדה ממש בעידור וכל זה, אבל היא דאגה שיזרעו וישתלו." (קלר; 2006).

למשפחות איכרים, בעלי יכולת כלכלית מספקת, הייתה גם עוזרת ערבייה שסייעה בעבודות הבית. אביב קלר מספר כי "הנשים שלהם עבדו. למשל האישה, האימא המבוגרת, היא דאגה לחלוב את הפרות, היא דאגה לכל הדברים האלה. היו ילדים שעזרו לה, והבנות, היותר גדולות, טיפלו בילדים. הן טיפלו בילדים, ממש גידלו את הילדים. היו מטיילות איתם כל הזמן על הידיים… היו ערביות מיוחדות שהיו כובסות, והיו נלחמים על התור אצל מי היא תבוא היום, ואם זה היה עונת מסיק הזיתים – אז בכלל אין לך על מה לדבר. הן הו הולכות ללקט את הזיתים שנשארו… שיהיה להן מה לאכול." (קלר; 2006). ודבורה, אשתו של אביב, הוסיפה כי "לא לכל אחד היה כסף להביא ערבייה הביתה, הפרנסה הייתה דלה, הכל היה בצנע, היו תנאים כאלה שלא היו." (שם; 2006).

צבי רסקי טען על סוגיית העוזרת הערבייה בבתי האיכרים כי "לא כל משפחה איפשרה לעצמה להחזיק עוזרת. היתר, עבדו עם בעליהן בשדות… הן יותר היו עוזרות לבעליהן בעבודות השדה… והערביות דאגו בביתן גם לשטוף, או כביסה… ולניקיון, ולבישול ולמאכל הילדים ולטיפול בילדים." (רסקי; 2006). חיי היומיום של אשת איכר בראש-פינה בתקופת היישוב היו, כאמור, סיזיפיים ומפרכים. אביב קלר, מספר על סמך זיכרונותיו מבית אימו וסבתו, כי המכשור היה עתיק ימים, האם הייתה משכימת קום וכבר בשלוש לפנות בוקר הייתה מעמידה את הקומקום על הכיריים הקטנים ויוצאת לחלוב את הפרה על מנת "שיהיה להם כוס קפה עם חלב ועם עוגיות שהיא הייתה עושה בעצמה. ובזה היה מתחיל סדר היום שלה." (קלר; 2006). לאחר צאת הגברים לעבודה בשדה, הייתה האיכרה עומדת בתור אצל השוחט, החל מארבע לפנות בוקר, על מנת לקבל חתיכת בשר או עצם. פעולות הכשרת הבשר היו ארוכות וממושכות, וכך גם תהליך הבישול, כך ש"בכדי לאכול אוכל מבושל היית צריכה לחכות יום שלם… ואז אכלת ארוחת-ערב בלילה." (שם; 2006).

סבתו של אביב, שכבר הייתה אם לילדה מגיל שש עשרה, הייתה עולה עם שני פחים וכד על הראש (כשהילדה קשורה על גופה באחת החצאיות שלבשה), עד למעיין בכדי להביא מים לרחוץ את הילדה, לבשל, לכבס ולנקות. מאוחר יותר, בתקופה בה דבורה ואביב קלר כבר היו נשואים, "כל רחוב היה מקבל חצי שעה מים ואז היה הולך ישר למלא את הבריכה… היינו מקבלים מים, היינו ממלאים את הקערות, סירים, מה שרק היה לך. היינו רוחצים את הילדים, ואז כיבסנו את הבגדים, אחר כך שטפנו את הרצפה. אנחנו ניצלנו את המים עד תום." (שם; 2006).

דבורה קלר, אף אמרה לסיכום כי "תנאים לא היו תנאים, הכל לוקח זמן. לבשל, לכבס, לגהץ, כל דבר לוקח המון זמן… הנשים היו עסוקות בבית שלהן, בגידול הילדים… גידלו ילדים, תפרו בעצמן, והיה קשה מאוד. הן היו חרוצות, היו קמות השכם בבוקר." (שם; 2006), ואביב הוסיף – "חיממת מים בחוץ, על מדורה והרתחת את הכביסה… הן היו, מהבוקר השכם עד הלילה, עסוקות. לא היה להן זמן להרהר אפילו על נפלאות העולם." (שם; 2006).

צבי רסקי מספר על אימו כי הייתה מאוד מסורה לילדים. "אצלה, ילדים זה היה יותא מאשר גורים של לביאה. חס וחלילה שמישהו יפגע בילדים. והאיכרה עבדה אז קשה, קשה מאוד… אני לא אשכח גם את שמחת חג השמחה (חג שמחת תורה – אד"ש). חג השמחה היה ברש-פינה לא כפי שכיום. היינו עולים בלילה, עושים הקפות, רוקדים ושרים… ביום – כשגומרים את ההקפות היינו עוברים בית-בית, משוורץ, הבית הראשון הקרוב לבית הכנסת, ועד גיטל. כל עקרת בית הייתה מכינה לנו את הטוב שבמאכליה… תמיד הכינה הכל האיכרה, שמרבית התושבים היו כאלה, דאגה לכל הכיבוד ולכל המאכלים ובאמת עבדה קשה." (רסקי; 2006). על הגברים, באותה העת המושבה, מספרים דבורה ואביב קלר כי "היו כאלה שעבדו והיו כאלה שהתבטלו, היו בטלנים. הם היו חקלאים, אז רוב העבודה הייתה בקיץ. בחורף – תיקנו מכשירים, תיקנו מה שאפשר היה, שיחקו בקלפים, עישנו נרגילה וסיפרו סיפורים. זה היה הבילוי…" (קלר; 2006).

לקראת השבת, היו עולים הגברים למקווה, רוחצים את גופם מתלאות השבוע ורובצים להנאתם בחדר הסאונה עד קרוב לכניסת השבת. אחר כך היו חוזרים לביתם וכל המשפחה הייתה עולה לבית הכנסת, כשעם סיום התפילה הולכים לביתם לארוחת השבת, שכללה קידוש וכל יתר מרכיבי הדת (שם; 2006). אוכלוסיית המושבה נחלקה, לרוב, בחלוקה פחות או יותר שווה בין משפחות איכרים למשפחות שאינן משפחות איכרים. בסוף שנות ה-20, ראש-פינה מנתה כשמונים משפחות ומתוכן ארבעים היו משפחות איכרים (א.ח. בוסתנאי, 1929; 278). לרובם היו משפחות ערביות, מן הכפר ג'עוני, שסייעו בעבודות הבית והשדה. רסקי טוען כי "אם ראש-פינה מנתה חמש מאות, אז הכפר מנה אלף וחמש מאות איש. בראש-פינההיו שבעים משפחות, אז במצב הטוב היו שלושים וחמש – ארבעים." (רסקי; 2006). נשות האיכרים קיימו, אמנם, קשר עם נשות יישובי הסביבה, אך הקשר היה רופף למדי, ובעיקרו על בסיס משפחתי או כאשר היו תושבי הסביבה יורדים דרומה (או חוזרים ממרכז הארץ לביתם), והיו עוברים בסביבה (קלר; 2006). עם זאת, קיימו הנשים מספר פעילויות חברתיות-ציבוריות, בעיקר על בסיס מקומי. בזמן מלחמת העולם הראשונה, כותב מנחם רהט, כי "הייתה זו שעתן היפה של נשות המושבה. הן הפעילו את אגודת הנשים, שהקימו עוד קודם לכן, לאספקת תבשילים למשפחות שסבלו חרפת רעב, וגם עד לצפת – שסבלה אף היא בשנות המלחמה – הגיעו. מן המטבח, שהוקם בבית אחת המשפחות, סופקו לנצרכים מנות מזון… מטבח זה סיפק מזון גם לקבוצת מורים מן הגימנסיה הרצליה בתל-אביב, שהוגלו יחד עם שאר תושבי העיר העברית הראשונה והגיעו כפליטים לראש-פינה." (רהט, 1983; 225).

האגודה נקראה "פרויען פאריין" (אגודת הנשים הצדקניות), והעסקניות בו היו זיסל פרידמן, מלכה פישל'ס (רובינשטיין), מנצה בן אריה ונוספות. המטבח הציבורי הוקם בבית משפחת בן אריה , על פי הצעתה וביוזמתה של צנה דיזינגוף (אשת מאיר דיזינגוף – ראש העיר תל-אביב), ובשיתוף הגב' קלווריסקי וטובה גוטפריד-גורביץ. הן גייסו את בנות המושבה להכנת האוכל, וכל הפעילות נעשתה בהתנדבות. "המטבח קויים והוחזק עד כיבוש הארץ על ידי האנגלים, ולרבים היה זה ממש בבחינת הצלה." (גוטפריד-גורביץ, 1983; 228). בסוף שנות ה-30, המשיכה אחת המורות בבית הספר את פעילות הנשים הצדקניות. בזמן שנערכו הצגות מטעם בית הספר, בהם לקחו חלק גם בני יישובי הסביבה, היא גבתה כסף (שלושה גרוש), מכל משתתף מבני החוץ ובכסף זה רכשה ספרי עזר ללימוד הקריאה עבור ילדים עניים "שיד הוריהם לא השיגה לקנות ספרים אלה על אף מחירם הזעום." (וולנשטיין-וייג, 1983; 331).

דבורה קלר סיפרה כי פעילויות סוציאליות היו נהוגות גם בשנות ה-40: "רבקה גוטפריד הייתה פעילה מאוד, וגב' ברנשטיין הייתה פעילה והיו עושים גם עבודות קהילתיות. בואי נגיד – סוציאליות. למשל, היו כמה משפחות במצב כלכלי גרוע, כמו אחת שפרה, היא הייתה "שירדה מהפסים". והמשפחה הזו הגיעה ממצרים, אז היו מבשלים ומביאים להם אוכל הביתה בהתנדבות, פעם זו, פעם פה, פעם ההיא הייתה לוקחת…"(קלר; 2006). לקראת אמצע שנות ה-40 נכנסה פעילות ויצ"ו למושבה. צבי רסקי טוען כי היו נשים שהרצו במסגרת זו אך הפעילות הייתה שטחית וחלשה מאחר ונשים היו לרוב עייפות ולא הגיעו לכנסים (רסקי; 2006). דבורה קלר, לעומתו, זוכרת אימונים בנשק במסווה של פעילות ויצ"ו. "לימדו אותנו לפרק נשק, להכין נשק, להשתמש בנשק. כאן, בני הבכור היה עוד תינוק, אז היינו מעבירים אותו בערבים לחדר השני, וכאן (בסלון ביתם של דבורה ואביב קלר – אד"ש), היו מתאספות הנשים ולומדות ממש להשתמש בנשק. אז היה מאורעות והמצב הביטחוני היה גרוע ביותר, זה היה בסביבות 1943. וחוץ מזה, זה היה במסווה של פעילות ויצ"ו, כי אולי פתאום יבוא איזה אנגלי ויראה אור וישמע, אז כאילו זה פעילות של ויצ"ו. הכל היה בסתר, לא בגלוי." (קלר; 2006). צבי רסקי מספר מזיכרונותיו כי לפני הקמת המדינה, הוא וחבריו הכשירו נשים לאימון בנשק. "אז אני אימנתי את נשי ראש-פינה ירי ברובה, וגם היה לנו, כמו שהיה פלוגות שדה, אז היה לנו כיתות בנות. אני לא אשכח שפעם ירדתי עם מחלקה של בנות, לנו במנרה ובבוקר היינו צריכים להגיע לנבי-יושע ומשם לכביש הראשי. אז, איך שירדנו בסרקטנטינות של מנרה, היה שם מארב של הלגיון הערבי, זה היה חלק מכוחות הביטחון. וכל נערה החזיקה מקל ביד. הם חשבו, מי יודע, איזה גיבורות – צעקו עלינו עם איום המקלע שלהם; קודם כל לזרוק את המקלות במקום, עכשיו להתקדם עוד חמישים מטרים, עכשיו שכל אחד יוציא את תעודת הזהות שלו, ובדקו. זה היה הפעילויות של הנשים." (רסקי; 2006).

היו במושבה גם מוסדות רפואיים שטיפלו בנשים כגון, טיפת חלב ומרפאה. ועוד קודם לכן, הוקמו במסגרת פעילויות מורי בית הספר מקהלה ותזמורת, שהנשים לקחו בהן חלק (שם; 2006). אך עיקר היוזמה לפעילויות התרבות הגיע מצד מורי בית הספר, דרך חגיגות ומסיבות הילדים. היו גם פעולות מטעם פלוגת בית"ר, "אך אלו היו פוליטיות וחד-צדדיות" (זיידמן, 1983; 330). לטענת ד"ר זיידמן, האיכרים היו, למעשה, "שקועים מאוד בעבודתם כל השבוע ולכן היו זקוקים בשבתות למנוחה גופנית." (שם; 330). עוד מציין צבי רסקי, כי "בעבודה ציבורית בוועד המושבה, מה שנקרא היום המועצה, לא היו חברות נשים. זכויות בחירה היה להן, אבל להיבחר הן לא נבחרו. זאת אומרת, בתפקידים הציבוריים של ראש-פינה, הן לא לקחו חלק. מעניין שבמאורעות 36'-39', אז חלק מהנשים שהיו אמיצות, בחורות, השתתפו עם הבחורים בשמירה על המקום ובהגנה על המקום. אבל לא יותר מדי פעילות ציבורית." (רסקי; 2006). לסיכום, ניתן לומר כי מרבית עיסוקי הנשים במושבה היו סביב עבודות משק הבית ולא סביב עבודות ציבוריות-קהילתיות או תרבותיות. הגדיר זאת צבי רסקי כך – "אז, איכרה ידעה שהיא איכרה – וכך זה היה !" (שם; 2006).

סיכום ומסקנות מבחינת פעילות נשות האיכרים בראש-פינה ניתן להבחין בחלוקת עבודה, או חלוקת תפקידים, ברורה וכמעט דיכוטומית, בין שני המינים, כאשר ההבחנה המגדרית נובעת, בעיקרה, על רקע אופייה המסורתי-דתי של החברה שהתנהלה במושבה בתקופת היישוב.הנשים ניהלו בעיקר את משק הבית, ולפי העדויות שהובאו בעבודה, נראה כי לא היה בידיהן הזמן לביצוע התארגנות מכל סוג שהוא ועל כל בסיס כלשהו. הבסיס המשותף היחידי להתארגנות היה בסיס סוציאלי וגם הוא הופעל בעיקר בעיתות מצוקה או בתקופות קשות מבחינה ביטחונית (מלחמת העולם הראשונה, תקופות המאורעות ולאחריה עד קום המדינה).

נשות האיכרים במושבה לא נבחרו לוועד המושבה, למרות שניתנה בידיהן זכות הבחירה. חשוב לציין כי באף מקור לא צוין כי ניתנה בידיהן זכות ההתמודדות, אך מבין השיטין ניתן להבין כי לא היה בכך כל צורך, שכן חלוקת התפקידים הייתה ברורה מאליה בגין אותו אופי מסורתי ביישוב. נשות האיכרים היו עסוקות בחיי יומיום סיזיפיים וקשים, והחרוצות שבהן אף סייעו לבעליהן, בעיתות מצוקה, בשמירה על היישוב, מעבר לעבודתן בניהול משק הבית. באירועי התרבות, שיזמו בעיקר מורי בית הספר, כגון; מקהלה, תיאטרון או ערבי ספרות ושירה, השתתפו נשות האיכרים, אך חלקן ביוזמת הפעילות היה סביל יותר מאשר פעיל, ובעיקר יזמו זאת מורי בית הספר.

כחלק מאותן פעילויות שוטפות בניהול משק הבית, הוטלה על נשות איכרי המושבה גם משימת הכנת השבת (בה בעת שתושבי המושבה הגברים – איכרים ולא איכרים – נהנים מרחצה במקווה ובסאונה), והכנות לחגי ישראל השונים ובכללם החגיגה המיוחדת שנוהגה במושבה בשמחת תורה. הקשר עם נשות יישובי הסביבה היה רופף, ואפילו בתקופות בהן פעלה תנועת ויצ"ו ביישוב, לא צלחה ולא גברה הפעילות הציבורית. החברה הדתית-מסורתית, בה כל מין יודע ומכיר את תפקידו, ייעודו ומקומו, לא נדרשה להפעלת מרות על עיסוק נשי-ציבורי, כיוון שכזה לא היה ממילא.

נשות האיכרים היו עסוקות, מרבית שעות היממה, בתפקידיהן המסורתיים, וכך גם האיכרים עצמם. מעניין לציין, כי בחומר שנאסף לעבודה (אך לא התקשר לנושא במישרין), נראה כי גם יתר נשות המושבה (אלו שלא היו חלק ממשפחות האיכרים), לא פעלו נמרצות לקידום נושאי תרבות או השפעה ציבורית מאוגדת כלשהי במושבה – אם מסיבות של מחסור כלכלי ואם מעיסוק אינטנסיבי בתחומי הכנסתן האחרת. לסיכום, נראה כי השערת המחקר אוששה, וכאן חיי היומיום הסיזיפיים והמפרכים של נשות המושבה, על כלל עיסוקיהן (כנשות איכרים או כבעלות מקורות פרנסה אחרים), בתקופת היישוב, מנעו מהן לקיים כוח נשי מאוחד ובעל השפעה במושבה, ובשל כך, נותקו ממוקד ההשפעה וההכרעה ביישוב.

רשימה ביבליוגרפית : א.ח. בוסתנאי. (1929). נכון לאמצע תרפ"ט. בתוך ד' ניב (עורך). ראש פינה בת מאה (עמ' 279-278). ראש-פינה: המועצה המקומית ראש-פינה (1983). גוטפריד-גורביץ, ט'. (1983). מטבח לרעבי ראש-פינה וצפת. בתוך ד' ניב (עורך). ראש פינה בת מאה (עמ' 288). ראש-פינה: המועצה המקומית ראש-פינה. גורן, ח' (1996). ראש פינה – הראשית בגיא אוני בשנת 1878. בתוך ז' ענר (עורך). סיפורי מושבות (עמ' 217-213). ללא ציון מקום הוצאה: משרד הביטחון – ההוצאה לאור. וולנשטיין-וייג, א'. (1983). חשיבותן של הצגות. בתוך ד' ניב (עורך). ראש פינה בת מאה (עמ' 331). ראש-פינה: המועצה המקומית ראש-פינה. זיידמן, י'. (1983). תרבות וביטחון בסוף שנות השלושים. בתוך ד' ניב (עורך). ראש פינה בת מאה (עמ' 330). ראש-פינה: המועצה המקומית ראש-פינה. רהט, מ'. (1983). מבוא לשער שני. בתוך ד' ניב (עורך). ראש פינה בת מאה (עמ' 51-45). ראש-פינה: המועצה המקומית ראש-פינה. רהט, מ'. (1983). מבוא לשער שלישי. בתוך ד' ניב (עורך). ראש פינה בת מאה (עמ' 164-163). ראש-פינה: המועצה המקומית ראש-פינה. רהט, מ'. (1983). מבוא לשער רביעי. בתוך ד' ניב (עורך). ראש פינה בת מאה (עמ' 226-225). ראש-פינה: המועצה המקומית ראש-פינה. רהט, מ'. (1983). מבוא לשער חמישי. בתוך ד' ניב (עורך). ראש פינה בת מאה (עמ' 253-251). ראש-פינה: המועצה המקומית ראש-פינה.

ראיונות: קלר אביב ודבורה – 11 ביוני 2006.

רסקי צבי – 16 ביוני 2006.