הקדמה:
במסגרת לימודי בקורס דמויות ומיתוסים בגליל בעת החדשה, היה עלי לבחור בדמות גלילית ידועה.
היה לי ברור שאני בוחר במישהו שחקר את הטבע בגליל, עקב התענינותי בנושא. מרצי פרופ' חיים גורן, הציע לי את פרופ' גדעון מר. בתחילה לא הייתי בטוח שהוא הדמות שאני רוצה לחקור עליה, אך ככל שהעמקתי בעבודה, נהנתי מדמותו של פרופ' מר ואת הכרתו בצורה נפלאה, את התושבים והנוף בעמק החולה.
בתחילת עבודתי הייתי בטוח שאמצא חומר רב ועבודות קודמות על פרופ' מר, כך שעבודתי תהיה קלה יותר, אך לצערי לא מצאתי עבודות קודמות ולכן היה עלי לחטט רגלי בארכיונים רבים, דבר שהעשיר את הידע האישי שלי וגרם לענין רב בעבודתי.
את העבודה כתבתי בצורה כרונולוגית מילדותו של פרופ' מר ועד 1948,ץ הסיבות בהן בחרתי לסיים את העבודה ב1948 היו:
מחלת המלריה כמעט ונגמרה בשנים אלה בהחולה.
השינוי שחל באוכלוסיית החולה ב1948 (עזיבת האוכלוסיה הערבית את עמק החולה).
תודות:
לפרופ' חיים גורן על הנחיית העבודה.
לשני המרואיינים, הגב' פניה אמיר, ומר צבי רסקי.
לארכיונים: קיבוץ דן, קיבוץ דפנה, יסוד המעלה, המועצה האזורית הגליל נעליון, תל-חי, ההגנה בתל-אביב, הציוני בירושלים.
ותודה מיוחדת לשני הארכיונים בהם מצאתי את מירב החומר :
ארכיון קיבוץ עמיר ולמרפאת הקיבוץ, בה מונצח פרופ' מר.
ולארכיון ראש-פנה ובית מר הצמוד אליו, המנציח בצורה מכובדת את פרופ' מר.

מבוא :
פרופ' גדעון מר הוא מהחוקרים החשובים ביותר בחקר מחלת המלריה בתקופתנו. פרופ' מר גדל בליטא להורים רופאים כך שזרע המחקר והעזרה לזולת נטעו עוד בילדותו.
פרופ' מר עולה לארץ ערב מלחמת העולם הראשונה. הוא מתגייס תחת פיקודם של הבריטים לגודדי נהגי הפרדות ונילחם יחד עם מפקדו יוסף טרומפלדור. כאשר המלחמה נגמרת מתחיל פרופ' מר לעסוק בחקר המלריה בישראל. הוא לומד רפואה באירופה וחוזר לארץ, ישר לתחנה לחקר המלריה בראש-פינה בשנת 1929.
פרופ' מר מתחיל לחקור את המלריה בעמק- החולה, העמק באותה תקופה רחוק מאוד ממרכזי הישובים הגדולים בארץ והדרכים אליו מעטות .
פרופ' מר מוצא שהמצב בהחולה קשה מאוד. רבים חולים וחלקם מתים מהמחלה. המודעות בקרב האוכלוסיה הערבית היושבת בהחולה קטנה מאוד ועל מר לרכוש את אמונם של התושבים, לאט, לאטהוא מצליח לרכוש את הערצתם של התושבים והם בתמורה עוזרים לו.
את נסיונו הרב שרכש במחקריו סביב ביצת החולה, מנצלים המוסדות הציוניים לטפול במחלה ורק באישורו מתחילה ההתישבות החדשה ב1939 בעמק החולה .
מר עושה הכל שהתושבים החדשים לא ימותו מהמלריה. הוא קושר קשרי עם הישובים היהודים ובמיוחד עם קיבוץ עמיר שם הוא קושר יחסים מיוחדים. כאשר פורצת מלחמת העולם השניה, נחשב מר לחוקר מלריה מהשורה הראשונה בעולם ולכן הבריטים מגייסים אותו לפקד על עשרות רופאים וחוקרים של המלריה. מהמלחמה מביא איתו מר את קוטל החרקים DDT קוטל זה עושה פלאים בהחולה ולמעשה בכך כמעט נגמרת מחלת המלריה בהחולה.
פרק א':
תולדות חייו של פרופסור מר עד הגעתו לתחנה בראש פינה ב-1929.
א.1 בית אבא
אביו של פרופסור גדעון מר,ד"ר אהרון מר,נולד ב-1861,בפוניבז'(ליטא)
בימי נעוריו למד בישיבה והיה נחשב ל"מתמיד".
אחר כך סיים לימודיו בגימנסיה בקובנה,המשיך באוניברסיטה במוסקבה וסיים בהצטיינות שתי פקולטות:מדעי הטבע והרפואה.ב-1890 התחיל לעבוד כרופא בעיירה פוסבול,ליד פוניבז.אותה שנה פרצה בליטא מגיפת החולירע.ד"ר מר נטש את משרתו והתנדב להלחם במחלה נוראה זו,סכן את נפשו ועסק בהצלת החולים.עם שוך המגיפה,חזר לעבודתו בפוסבול וחיש מהר כבש את הערצתם של כל תושבי הסביבה,יהודים כנוצרים,הודות לידיעותיו המפליאות ומסירותו ללא גבול לאיש הסובל.בחולים עניים היה מטפל ללא שכר ואף היה מחלק להם תרופות חינם.ביתו היה פתו ביום ובלילה לקריאת כל חולה,במיוחד העניים.
ב-1892 בא בברית הנישואין עם חנה(אנה),לבית ברמן,שהייתה ידועה כמחוננת בשכלה ובשל תרבותה הגבוהה ויופייה הרב.במאי 1894 נולד להם הבן גדעון.מצבה החומרי של משפחת מר היה קשה,כי האב הקדיש את רוב זמנו לריפוי חולים עניים.האם החליטה לרכוש לה מקצוע ונסעה עם הילד גדעון לוורשה(פולין) ללמוד בבית הספר לרפואת שיניים.כשחזרה הביתה עסקה במקצועה החדש.
ב-1903 נולדה הבת טינה וד"ר מר עבר מפוסבול לעיר המחוז פוניבז' ועבד כרופא פרטי.שמו הלך לפניו.הבריות-יהודים,ליטאים,פולנים,רוסים-התייחסו אליו כלאיש קודש(החולים היו אומרים:"כשד"ר מר ניגש למיטתי,אני כבר מרגיש את עצמי בריא") והיללו את "חוש הדיאגנוזה" המופלא שלו.
הוא נמנה עם גדולי הרופאים בליטא,לטביה ואסטוניה,והחולים שנהרו אליו היו מבלים בפוניבז' במשך שבועות בצפייה לתורם.הקליניקה הפרטית של ד"ר מר הפכה מרכז רפואי מודרני.הוא קבע לעצמו כלל בל יעבור-לנסוע כל שנה לחודש ימים לחו"ל להשתלמות.רואי לציין שאיש זה,שיכול היה להרוויח הון,תמיד סבל מחסרון כיס ואת הוצאות הדרך לחו"ל היה נאלץ ללוות.
הוא הנהיג שיטת תשלום מיוחדת במינה בעד ריפוי:העני יתקבל בחינם ובעל היכולת ישלם "לפי יכולתו" למעשה,היו רבים מערימים על "התשלום הפרוגרסיבי" שהרי הד"ר היה רחוק מעולם הכסף כרחוק מזרח ממערב.
לשם הגשת עזרה יעילה לאלה שאין ידם משגת לשלם,יסדו ד"ר מר ורעייתו חנה,בית חולים לעניים,ברשות הקהילה היהודית.ד"ר מר עבד בבית החולים חצי יום,ללא שכר,ואשתו היתה מנהלת המשק,כמובן בהתנדבות.היה זה מעל כוחו החומרי של ועד הקהילה להחזיק בית חולים,ולכן היו ד"ר מר ואשתו עוד מוסיפים מכספם לקניית ציוד וכו'.חולים בעלי אמצעים היו שואפים להתקבל לבית החולים כדי לזכות בטיפול ע"י מנהלו ואילו יעודו של המוסד לריפוי עניים נשמר באמצעות "נומרוס קלאזוס"-בשיעור 10% ממספר המיטות שנקבע לעשירים.
נוסף על עבודתם בשדה הרפואה,הקדישו ד"ר מר ואשתו זמן לפעילות תרבותית.הם היו ידועים כ"מפיצי ההשכלה" בין ההמונים.מסביב למשפחת מר התרכזו מתנגדי שלטו הדיכוי הצארי,הבית שמש כבית מחסה לנרדפים ושואפי החירות.
הערצת ההמונים לאביו של פרופסור מר עלתה על כל המשוער.עד בחייו נהפך לאגדה חיה.מדברי ש.גורביץ:בנסיעותיי ברכבת הייתי מקשיב לשיחות של אנשים בלתי מוכרים-איכרי ליטא פשוטים-שהיו מספרים זה לזה מעשיות ואגדות על ד"ר מר.
כשד"ר א.מר נפטר (26/9/1930) וצריך היה,עד לעריכת ההלוויה,לחכות יומיים לבואה של בתו מחו"ל,היתה העיר פוניבז',שרוב אוכלוסייתה היו לא יהודים,סגורה ומסוגרת.יומיים שבתה העבודה.החנויות,הבנקים,המוסדות הממשלתיים והעירוניים,בתי המשפט-הכל היה סגור ורק פנסי החשמל דלקו ביום ובלילה לאות אבל.משהגיעה הבת,נערכה ההלוויה והעיר חזרה לחיים.
לזכרו של ד"ר א'.מר נקרא רחוב בעיר פוניבז' על שמו:"רחוב ד"ר מר" ונקבע שלט רשמי בקרן הרחוב.שנים רבות עמד השלט על תילו והאנטישמים לא העזו לגעת בו.
א.2-הבן גדעון מר:
הבן,גדעון מר ספג רבות מאווירת העזרה לזולת שחווה בבית הוריו.
כבר מגיל צעיר היתה זו איורה של שאיפה למדע,של עבודה ללא ליאות,מתוך אהבה לכל אדם באשר הוא אדם,במיוחד לאיש הסובל והנדכא.
בגיל תשע נכנס גדעון מר לבית הספר הריאלי בפוניבז'.את הלימודים קלט ללא בעיות מיוחדות ואת זמנו הפנוי היה מקדיש לקריאה בספרים.הוא רכש חברים רבים שנקשרו אליו.גדעון היה מבלה זמן רב במעבדה של אביו והיה ברור מאליו שיקדיש את חייו לעבודת הרפואה,כשני הוריו.
למרות האווירה המתבוללת והליברלית ששררה בחוג משפחתו,סרב גדעון מר להמיר את דתו כדי לזכות בלימודים אונברסיטאים במקום מגוריו ולכן יצא ב-1913 ללמוד רפואה באוניברסיטת היידלברג בגרמניה.
באוניברסיטת הידלברג –
"הייתי גוי גמור" נזכר פרופסור מר "וטבעי הדבר שהלכתי אצל גויים" וכמובן נכנסתי ל"קורפורציה" גרמנית אך שם גילו שאני יהודי וגרשו אותי מהקורפורציה "הגזענית",דבר שניתן לי כלרבים כמוני את הדחיפה למצוא את הדרך לעמי.
גדעון מר הצטרף לארגון הסטודנטים הציוניים.שם הארגון היה "החבר".
מתוך ארגון זה יוצאים בשנת 1913,6 סטודנטים לארץ ישראל לבדוק את המצב בארץ,גדעון מר לא יוצא עימם.
לאחר מספר חודשים הם חוזרים ומספרים על רשמיהם מהארץ.
הם מספרים על ההתנפלות שערכו אנשי כפר זרנוגה על המושבה רחובות,ספרו על מחסור בפועלים ובכוחות צעירים בכלל,ועל חוסר ישע והגנה בפני פורעים ערביים.היה ויכוח כמובן בין הסטודנטים באם צריך לצאת לארץ עכשיו או כשיסיימו את לימודיהם.
גדעון מר חיווה את דעתו באוזני חבריו:""מחובתו של כל ציוני לעלות לארץ ישראל לעשות בידיו הוא לכיבוש הארץ".הוא הציע לחבריו להפסיק את הלימודים ולעלות ארצה.הוא אמר להם "כציונים מקומנו בארץ ישראל ולא בגלות"
חבריו היו מתונים יותר,חלקו על דעתו וטענו,כי יש לסיים את הלימודים באוניברסיטה וכך תהיה התועלת שיביאו לארץ ישראל גדולה יותר.
דעה זו לא התקבלה על דעתו של גדעון מר ובתחילת 1914,לאחר שסיים רק שנה וחצי מלימודיו,עזב את אוניברסיטת היידלברג ועלה לארץ ישראל.
הוא עשה זאת ללא ידיעת הוריו,כי ידע שיתנגדו לצעדו זה.
גדעון מר בארץ ישראל:
גדעון מר עולה לארץ באפריל 1914 והוא בן 20,הוא מגיע לארץ בעליה השניה ובארץ עדיין שולטים העותמאנים.
הוא מגיע לארץ בחוסר כל ללא ניירות ובלי דרכון,ומוצא עבודה בשמירה בפרדסי במושבה רחובות עד שפורצת מלחמת העולם הראשונה.האם חנה מר המודאגת מגיעה לארץ ישראל מליטא על מנת להחזיר את בנה הביתה.
גדעון מר עמד על דעתו שכיבוש הארץ חשוב יותר מקריירה פרטית.הוא מסרב להצעות אימו כולל תמיכה חומרית,ומוסיף להתקיים על שכרו הדל כשומר בפרדס.האם חוזרת בדרך לא דרך מארץ ישראל לרוסיה ואביו של גדעון מגויס לצבא הרוסי לטובת המלחמה.
א.3-מלחמת העולם הראשונה,גדוד נהגי הפרדות,יוסף טרומפלדור
גדעון מר נמצא כבר חצי שנה בארץ,כשנפתחת מלחמת העולם הראשונה.
הממשלה התורכית מכריזה שעל האזרחים המחזיקים בנתינות זרה,להתעמן אם ברצונם להישאר בישראל.
גדעון מר נענה לקריאה ההתעמנות ואפילו נרשם ל "סהר האדום" התורכי,
שמפצירה בו לעשות כן וכבר לבש את הבגדים עם הפסים האדומים,אך בטיילו יום אחד ברחובה של יפו,נעצר על ידי משמר תורכי שזיהה אות כנתין רוסי.
לא הועילו לו למר כל מחאותיו הקלושות,בקושי התחמק מידיהם ומיד הזדרז
לעלות על אוניה איטלקית שעגנה בנמל יפו והפליגה לנמל אלכסנדריה במצרים.
גדוד נהגי הפרדות:
לא נדון כאן במעללי גדוד נהגי הפרדות במלחמת העולם הראשונה,אלא בשני היבטים הקשורים לפרופסור מר:הראשון הוא התגייסותם של גדעון מר וחיילים יהודים נוספים תחת פיקודם של הבריטים.
אנו נראה בעבודה זו שהבריטים לא שוכחים לגדעון מר את תרומתו במלחמה ומקדמים אותו גם בעבודה וגם בסולם הדרגות לאורך כל תקופת המנדט הבריטי.ההיבט השני הוא היחסים בין גדעון מר ליוסף טרומפלדור ב-ארבע תקופות:
בהקמת הגדוד
בגליפולי
אחרי המלחמה.
אחרי מותו של טרומפלדור.
בהקמת הגדוד באלכסנדריה (מצרים) ממנה טרומפלדור את גדעון מר לשלישו.
מדוע ממנה טרומפלדור את מר לשלישו? אולי כי הייתה להם שפה משותפת,
אולי כי מר נחשב לאדם משכיל ואולי בגלל ממדיו של מר שהיה גדול וגבוה מהממוצע.
בגליפולי (תורכיה) בזמן הקרבות מתמנה מר למפקד פלוגה אך יחסיו עם טרומפלדור מתערערים וטרומפלדור מכנה את מר "טיפש צורח כפרחח ומקלל".
אחרי המלחמה,כאשר הגדוד חוזר לארץ ומר משתחרר,הוא מוצא עבודה בתחנה האנטי מלרית במוסררה שבירושלים.
יום אחד בא אליו מפקדו לשעבר טרומפלדור ואמר לו: בוא איתי לרוסיה לבנות כוח יהודי צבאי,אך מר מסרב וטרומפלדור יוצא לבד לרוסיה,האם מר רומז בכך שאינו רוצה להיות לוחם בטרומפלדור?
טרומפלדור חוזר לארץ ונהרג בתל – חי,והופך למיתוס עם המשפט הידוע "טוב למות בעד ארצנו" ומה מר חושב על מותו של טרומפלדור? " תל חי שימשה סיום טוב לחייו הסוערים. לא היו לו מקום כאן מה יכול היה להיות? לכל היותר- קצין המשטרה. המוות היה טוב בשבילו" .
למרות הדברים האלה מעריץ פרופ' מר את טרומפלדור והוא כותב "חייליו אהבוהו והעריצוהו כי הקצין טרומפלדור ידע לא רק לצוות,הוא גם שימש דוגמא חיה"
בהזדמנות אחרת באחת המסיבות בקיבוץ עמיר,אומר מר:
"משניים למדתי מיוסף טרומפלדור שזכיתי לשמש כשלישו בגליפולי ומהשומר הצעיר."
א.4 – התקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה:
בשנת 1918 עם תום המלחמה,חוזר מר לארץ ,הוא מחפש עבודה,ונתקל במשרה פנויה בתחנה האנטי מלרית ע"ש נתן שטראוס במוסררה בירושלים שהייתה קיימת עוד מימי התורכים בהנהלתו של הדר' גולדברג.
המשרה הפנויה הייתה של משרת שוטף רצפות ועוד עבודות שחורות אחרות. מר לוקח את העבודה הזו ובכך מתחיל הרומן שלו עם המלריה.
התחנה האנטי מלרית כללה סיפריה גדולה ומר מתחיל ללמוד מהספרים,בלילה היה ישן על אחד השולחנות הגדולים במעבדה.
לאחר זמן מתקדם מר בעבודתו ומקבל תפקיד של לבורנט (עובד מעבדה).
מר נשלח להיות מפקח אנטי מלרי בחדרה וגן שמואל ושם הוא חוטף בעצמו את מחלת המלריה,מעבירים אותו לבית החולים הדסה בירושלים עד שהוא מבריא.
ב- 1920 מר מצטרף לניסוי להתווית שיטות פיקוח אנטי מלרי בראשותו ובהנהלתו של דר' ישראל קליגלר,מר מקבל תפקיד כפקח במושבות כנרת ומנחמיה.
ב-1921 מר מתמנה למפקח ראשי מטעם " ועד הצירים" וממשל המנדט הבריטי במכון לחקר המלריה.
במאי 1923 הוא מבקר את הוריו בפוניבז (ליטא) שם,הוא מתאהב בבת המקום זינה לבית ר' זלמן רבינוביץ' מפוניבז ובא איתה בברית הנישואין.
מפוניבז ממשיך מר עם רעייתו לאיטליה והוא לומד באוניברסיטת נפולי רפואה, ומלאריולוגיה ברומא.
בשנים 1927-1928, הוא משתלם במחלות טרופיות באמסטרדם (הולנד) ובפריס (צרפת).
כשאר הוא בן 35,לאחר 5 שנות לימודים באירופה,חוזר מר לארץ וב-1929 מתמנה למנהל התחנה לחקר המלריה בראש פנה.
פרק ב-המלריה בעמק החולה טרם הגעתו של פרופסור גדעון מר:
בפרק זה נתמקד בשני נושאים:
א.המלריה בארץ
ב.מי היא האוכלוסיה אשר סובלת מהמלריה,בעמק החולה בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת.
ב.1 מחלת המלריה והיתוש אנופלס
המלריה(mal aria malaria-אויר רע)
המלריה היא קדחת הביצות.
מלריה היא אחת המחלות הנפוצות ביותר ונחשבת עדין כאחת מבעיות הבריאות הקשות לפתרון.
ב-1943 מתו ממחלה זו כ-3 מיליון בני אדם.ובתחילת שנות ה-70 מתו כמיליון בני אדם בכל שנה.
המחלה-
המחלה היא מחלה זיהומית שנגרמת ע"י נוכחות יצור חד תאי,טפיל מסוג פלמודיום,בתוך תאי דם אדומים.המחלה מועברת על ידי היתושה אנופלס,ונפוצה באזורים טרופיים וסב-טרופיים.היתוש מוצץ את הטפיל מדמו של אדם נגוע במחלה.הטפיל מתרבה בקיבתו של היתוש וחודר לבלוטות הרוק שלו.
כאשר היתוש עוקץ אדם אחרר,הוא מחדיר את הטפיל לדמו.הטפיל נודד לכבד ומתרבה שם.אחרי תקופת דגירה הטפיל חוזר לזרם הדם וחודר לתאי הדם האדומים.התרבותו גורמת להרס התאים ולשחרור טפילים נוספים.
זמן הדגירה מרגע ההדבקה עד התקפת החום הראשונה,נמשך בין 8-14 יום.
המחלה מתבטאת בעיקר בהתקפות מחזוריות של חום,אנמיה ותשישות כללית,הטחול גדל ולעיתים גם הכבד,קיימת התרבות של מקרופגים ולימוציטים.
התקפה נמשכת מ"ס שעות וכוללת שלושה שלבים:
1.שלב ללא חום מלווה צמרמורת2.שלב מלווה חום גבוה3.שלב של ירידת החום והזעה.ההתקפות מופיעות כל 48 שעות או 72 שעות,לפי סוג המלריה.
במקרים חמורים של מלריה,הטפילים מתרכזים בנימי הדם במוח וגורמים לאבדן הכרה,אצל נשים הרות יתכנו דימומים בשיליה הגורמים להפלות.
המחלה גורמת לעיתים למוות אם אין מטפלים בה בזמן.
חלק מסוגי המלריה הם כרוניים וחוזרים לאחר שנים רבות.
היתוש אשר מעביר את המחלה,אנופלס-Anopheles
התפוצה של אנופלס משתרעת כמעט בכל העולם-אך רוב המינים נמצאים בארצות טרופיות וסוב טרופיות.
סוג האנופלס שיך למשפחת היתושים,בישראל נמצאו כ-15 מינים שונים של אנופלס,אך רק 6 מינים ידועים כבעלי כושר העברה של מחלת המלריה.
נקבת היתוש נוהגת למצוץ דם מבעלי חיים ובני אדן וכך היא מעבירה את המחלה מאחד לשני.
הנקבה זקוקה לדם לצורך הבשלתן של ביציה,כך ארוחת דם מקדימה איפה הטלה.נקבה מטילה כ-3-4 פעמים במשך חייה,הביצים מוטלות על פני המים כביצים בודדות,מספר הביצים נע בין 40 ל-100.זחל האנופלס צמוד לרב אל פני המים בסוף התהליך הזחל מתגלם.
ב.2-המלריה בארץ ישראל בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים:
כאשר הבריטים כובשים את ארץ שיראל מהעות'מנים ב-1917-1918,הם פותחים בפעולות מנע נמרצות במוקדים המסוכנים ביותר של המלריה.
הם מעסיקים אלפי פועלים ערבים במילוי שלוליות מים באדמה,בניקוי צמחיה בביצות,בריסוסי נפט על פני המים העומדים.
הם מקימים תחנות מיוחדות לאבחון מחלת המלריה,מחלקים תרופות לצרכי מנע וריפוי,מתקינים רשתות הגנה,ומשתמשים בנוזלים דוחי יתושים וכו'.
השלטונות הבריטים האזרחיים,המשיכו את המלחמה במלריה במלא המרץ.
הם ראו בכך משימה ראשונה במעלה.
הפעולות האנטי מלריות התנהלו בכל המשורים האפשריים:
א.ההנדסי והסניטרי:יבוש ביצות,ניקוז,ריסוס וכו' .
ב.המעבדתי:בדיקת דגימות דם מכל הארץ.
ג.הטיפולי:כינין חולק באופן שיטתי לכל האוכלוסיה.
הארץ חולקה לארבעה אזורים אדמיניסטרטיביים:יפו,ירושלים,חיפה,השומרון והגליל,כשבכול אזור עומר קצין רפואה.
השרות האנטי מלרי הורכב מ-50 תת מפקחים וכ-650 פועלים קבועים וארעים.
תפקידם העיקרי היה לבקר בבתים ולבדוק אם יש חביות וכלים אחרים אשר עומדים עם מים בחצרות,לרשום את כל הבארות המים ובורות השופכין,לסמנם במספרים סידורים ולרססם אחת לשבועיים בתמיסת שמן המכילה נפט וחומרים נוספים להשמדת זחלי וגלמי היתושים.
הישוב היהודי לא סמך רק על הפעולה הממשלתית והמשיך את מאבקו נגד המלריה באמצעות מוסדותיו הבריאותיים,שחלקם נוסדו עד לפני מלחמת העולם הראשונה.
בראש המאבק במחלת המלריה העמידה "הדסה" את הבקטריולוג הנודע ד"ר ישראל קליגלר,את עוזרו הרפואי ד"ר יצחק ויצמן ושלושה מפקחים:צבי סליטרניק במושבה מגדל,גדעון מר במושבות כינרת ומנחמיה,ואו ואהל ביבנאל.
ננקטו שיטות פיקוח שונות כמו חלוקת כינין,ריסוס שמנים,הורקת מי הבריכות,ואגמים מלאכותיים אחת לשבוע.
הסדרת אפיקי מים וניקוי צמחייה,ניקוז ועוד.
נגד היתושים הבוגרים השתמשו באדי גופרית ועיתים אפילו באדי ציאן קלי המסוכנים מאד.
המבצע האנטי מלרי של "הדסה" היה מוצלח מאד,אך הוא נערך רק בישובים מסוימים,בהם ירדה התחלואה ב-80%-90%.
בשנת 1922 נוסד המכון לחקר המלריה,שמטרותיו היו,עריכת מחקר אפידמיולוגי,לימוד צורת החיים של יתושי האנופלס השונים,טווחי מעופם ופיתוח שיטות פיקוח אנטימלרי חסכוניות ויעילות.
בתחום האפידמיולוגיה,הוכח מעל לכל ספק שבין הערבים הרבים הנגועים במחלה באופן קבוע לא היו התפרצויות של מגפות גדולות,לעומתם בקרב היהודים שרבם המכריע היו עולים מארצות חופשיות ממלריה,היו התפרצויות של המחלה.כמו כן התברר שהבדווים הנודדים,הם בין מפיצי המחלה.
ב.3-המלריה באגם החולה:
המלריה בגליל בשנות השלושים של המאה העשרים.
מי גר באזור אגם החולה?גם מימי המשטר המנדטורי אין לנו הרבה ידיעות מהימנות על המתיישבים הערבים באזור החולה.
גם המפקד שהיה ב-1922,לא הקיף את אזור החולה משום שהיה עדין נתון לשלטון צרפתי.המפקד הראשון והאחרון,נערך בשנת 1931 ולפי מפקד זה,יש לנו את הנתונים הבאים:בעמר החולה גרו כ-10,267ערבים.עיקר ההגירה לחולה היה בשנים 1922,1931,עם העברת השלטון ליד האנגלים וההסדרים שבאו בעקבותיה,דיכוי הבדווים,קביעת שטחי קרקע וזכויות מים.
המהגרים נמשכו לאזור החולה בגלל שפע המים,הקלות היחסית של עבודת האדמה והאפשרות להקים בית ללא הוצאות משם שהיו בנוי ממחצלות.
מיהם אותם מתיישבים?
אותם אנשים אשר גרים מסביב לאגם החולה נקראים העורנה.
לפי גרסת זקני העורנה:"מסורת היא בידינו כי לפני 200 שנה,קם איש גיבור חייל בנגב "בחר לט" ויהי ל"אמיר אל סיף"
ויתקבצו אליו כל איש מציק וכל איש מר נפש וכל אשר לו נושה,ויהי עליהם לשר.
ויעל האמיר בראש צבאו צפונה לאורך בקעת הירדן,ויקרא שמו בקרב מחנהו "שלטון אל עור" ומדי עלותו נלחם בתושבי המקום ויורישם ויושב תחתם את אנשיו הם ה"עורנה" תושבי העור עד הים הזה".העורנה של שנות השלושים של המאה העשרים,הם ערב רב והם באו משכם,אום אל פחם,ג'נין,החורן,הגולן וסוריה וחומץ,מלבדם יש כאן גם בדווים טהורים מחגאז,יש גם קורדים אלג'ירים וצוענים.
אותם מתיישבים גרים בעיקר בצפונה של החולה,בכפרים קטנים וגדולים.
רשימת האוכלוסין באגם החולה לפי כפרים:
1 אל חלצה 1369 נפש
2 אצ-צליחיה 1281 נפש
3 אנ-נעמה 858 נפש
4 קיטיה 824 נפש
5 מלאחה 654 נפש
6 זוק-תחתני 626 נפש
7 אל עבסיה 609 נפש
8 אז-זויה 590 נפש
9 ערב שמליה 551 נפש
10 דורה 552 נפש
11 אל-עלמניה(זביד) 432 נפש
12 חצאץ 386 נפש
13 ג'חולה 357 נפש
14 דפנה 319 נפש
15 אל-ביוזיה 318 נפש
16 אל-חסיניה(תליל) 274 נפש
17 מנצורת אל-חולה 267 נפש
18 קראד ענאמה 265 נפש
19 קראד בקארה 245 נפש
20 אל-מפתכירה 231 נפש
21 אבל אל-קמח 229 נפש
22 כיאם אל וליד 181 נפש
23 לזזה 176 נפש
24 כירבית סמן 175 נפש
25 יסוד המעלה 162 נפש
26 ערב אל-כעוש 157 נפש
27 ערב אל-חמדון 609 נפש
28 כן אד-דויר 137נפש
29 שוכה 136 נפש
30 ערבה 124 נפש
31 אילת השחר 103 נפש
32 מדחיל 100 נפש
33 דרבשיה 100 נפש
34 ערב עזזיאת 98 נפש
35 משמר הירדן 95 נפש
36 ערב ציאדה 92 נפש
37 אל-מנצורה 89 נפש
38 אס-סנבריה 83 נפש
39 אל-מנשיה 72 נפש
40 ביסמון 50 נפש
סה"כ-13,515 נפש
*רב המספרים לקוחים מן המפקד הממשלתי 1931
עבודתם של העורנה היא בבניית מחצלות מסוגים שונים,בנית אוכפים,כסאות,שולחנות ומיטות,קירות ותקרות לסוכות,מטאטאים-כל זה הם עושים מצמח הגמא הצומח בביצת החולה.הם עוסקים גם בחקלאות של ירקות,עצי פרי,דורה,תירס,חיטה,שעורה,לוביה ואורז.
העורנה גם מגדלים בעלי חיים כמו הג'מוסים איתם הם גם חורשים,מעט בקר צאן,גמלים סוסים וחמורים.
ב.4- כיצד משפיעה המלריה על התושבים הערבים והיהודים:
בדפים הקודמים לא הזכרנו שקיימים מ"ס ישובים יהודיים באזור אגם החולה כמו יסוד המעלה,כפר גלעדי ואילת השחר,או יישובים מרוחקים יותר כמו מטולה וראש פינה,וישובים שקמו לתקופות קצרות כמו:תל-חי,משמר הירדן ומחניים.
כל היישובים האלה כמו היישובים הערבים,סובלים מהמלריה,מי פחות ומי יותר,כאשר המרחק מהאגם משחק תפקיד חשוב בכמות החולים.
תמותת הילדים מגיעה בכמה מהישובים ל-100% ולכן הגידול הדמוגרפי נבע מהגירה ממקומות אחרים.
אחוז התחלואה פחת ביחס ישיר למרחק מן הביצות,אך הוא גבוה גם בשטחים המרוחקים מן הביצה.שלוליות מים נמצאו מפוזרות בכל השטח,הן במקומות שבהם מסתיימת תעלת ההשקיה שאין לה ניקוז והן לאורך התעלות שבצידיהן פרצו המים ועמדו בשטח.
גורם נוסף להפצת הקדחת היה התזונה הגרועה וכתוצאה מכך הופיע אצל כל התושבים,חולשה גופנית שהפכה מהר לתשישות כוח גמורה ולחוסר כל רצון וכוח לעבודה.
התחלואה הממוצעת הגיעה ל60%-80% ואצל הילדים עד גיל 10
ל-60%-100%.
ב.5-כיצד התמודדו התושבים עם היתושים והמלריה:
אפשר לומר שהתושבים השלימו עם מצבם וכמעט ולא עושים כלום נגד היתושים. אך זה לא רק בגלל המתיישבים.אגם החולה באותם שנים מרוחק מאד(פיזית) מהאזורים המיושבים בארץ.הדרכים באזור החולה גרועות מאד ומועטות,ושני הגורמים שמטפלים באותם שנים במלריה וביתושים,הבריטים והיהודים,לא פועלים באזור זה משום שאין להם כמעט תושבים כמו באזורים שיש צבא בריטי או ריכוז גדול של יהודים,שם משקיעים יותר בהדברת המלריה.
השלמה זו עם מצבם,גורמת לתמותת תינוקות גבוהה ולאלה הנותרים בחיים,סובלים קשה,עד לגיל 10 ולאחר מכן סובלים לא מהמחלה אלא מתוצאותיה,כגון:סיבוכי טחול,כבד וכליות.מעטים מאד הם אלא מהעירוניים אשר הגיעו לגיל שקנה ושיבה.
באותה תקופה,אין רופא בהחולה,אפילו שקיימים באזור שני בתי חולים,בטבריה ובצפת.באותם שנים המרחק לאותם בתי חולים,היה שעות רבות אם לא ימים בהליכה או בחמור ולכן הטיפול במלריה הוא באמונות טפלות כמו:
1.מסיחים את דעתם של החולים עד אשר הם מתים.
2.לטחול המתנפח מחמת המלריה,יביאו שיפוד מלובן ויתנו על טחולו ויכונו,ואם לא יביא חציר בר ממין מיוחד ויניחו על טחולו עד שייבש ויאמר:כשם שייבש החציר כך ייבש הטחול
ב.6-התחנה לחקר המלריה בראש פינה טרם בואו של פרופסור מר:
בשנת 1927 ,ייסד פרופסור ישראל קליגלר,בראש פינה,תחנה לחקר המלריה מטעם המחלקה להיגיינה של האוניברסיטה העברית.
בשנים 1927-1928,נהל את התחנה הד"ר רודלף רייטלר,עוזרו של ד"ר קליגלר,עוד עבד בתחנה מר' ליבמן בתפקיד ביולוג.
הם עבדו עד סוף 1928 ועזבו את התחנה
בראשית 1929,מגיע לתחנה פרופסור גדעון מר וכל כך בפרק הבא.
לסיכום פרק זה-ביצת החולה נשארה עדין אזור נגוע במלריה.
בסוף שנות השלושים,בארץ כבר היו יישובים עירוניים וכפרים שהשתחררו מהמלריה וזה בעקבות:סגירה של בארות ומעבר לשאיבה במשאבות,ניקוז ביצות,לבשו בערבים מכנסיים וחולצה ארוכים,מרחו את הגוף בנוזלים דוחי יתושים,ובלילות ישנו תחת כילות ובלעו גלולות כינין מדי יום.
פרק ג'-פעילותו של מר בניהול התחנה בראש פנה,במיגור המלריה ועזרה לאוכלוסיה,עד ההתיישבות היהודית ב-1939
בפרק זה נסקור את פעילותו של פרופסור מר בעמק החולה ב-10 השנים הראשונות בראש פנה,עזרתו לאוכלוסיה הגרה בעמק ועל חלק מהמחקרים שפרופסור מר עשה בתחילת דרכו בתחנה.
ג.1-פרופסור מר מגיע לתחנה בראש פנה
בתחילת 1929,מגיע לראש פינה ומתחיל לנהל את התחנה לחקר המלריה,(תחת פיקוח של פרופסור קליגלר)
התחנה נמצאת במבנה ששימש בעבר את פיק"א ושימש להם כבית פקידות(הברון רוטשילד) הבית נבנה בסוף המאה התשע עשרה.
כאשר מר מגיע,הוא מוצא את אחמד איוב הטכנאי,אשר יהיה עוזרו עד מלחמת העצמאות.בנין הצחנה חציו הרוס וחציו במצב טוב,נמצאים שני חדרים,חדר מגורים והחדר השני משמש כמעבדה.במעבדה יש שלושה שולחנות,כמה כסאות,שני מיקרוסקופים ובקבוקים.
מר מתחיל לחקור את ביצות החולה,אך לשם כך הוא צריך ללכת כ-14 ק"מ כדי להגיע לביצות החולה ומה עם חזרה לראש פנה?כך שהמרחק היה קרוב ל30 ק"מ.
מר נעזר לפעמים בחמור או סוס,לפעמים תפס טרמפ בעגלות של האיכרים העושים את דרכם להחולה,אך בדרך כלל הוא הלך ברגל.
ג.2-פעולותיו של פרופסור מר בשנים הראשונות בתחנה בראש פנה:
מר חוקר את המלריה על כל ענפיה:
א.מחזור החיים של טפילי המלריה.
ב.אורך החיים של היתושים
ג.ריפוי המלריה ומצב החיסון
ד.הפיזיולוגיה של היתושים.
מר היה איש השטח ועבודת המחקר שלו היא מחוץ לכותלי התחנה,שם נמצאת בעיקר האוכלוסיה הכפרית הערבית שסובלת רבות מהקדחת.
פרופסור קליגלר אשר פתח את התחנה,קבע את העיקרון התכליתי:
"רק לא מחקר לשמו,אלא לעזור לאוכלוסיה ככל האפשר".
מר מתחיל לסייר באזור החולה,הוא מוצא ב-1929,שיש רופא אחד בלבד בכפר צלחיה.יום בשבוע היה מגיע רופא ממשלתי ובמקרים יוצאים מהכלל נהגו להזמין רופא מג'דידה.
אחד הרופאים מעבדי התחנה,היה מגיש גם עזרה רפואית כללית,שהייתה לוקחת חלק ניכר התקציב הדל של התחנה.
תושבי הכפרים אסירי התודה,היו מתלווים לעובדי התחנה בימים ובלילות,מעמידים לשרותם את עצמם,את סוסיהם ואת סירותיהם.
אחד המחקרים הראשונים,היה פירוק שמונה חושות(סוכות אשר בנויות ממחצלות)ליום אחד והקמתן מחדש כעבור 24 שעות.
פעולה זו בוצעה מרצון והבנה מלאה על ידי בעלי החושות עצמם.
בשנת 1930,מחליטה האוניברסיטה העברית,להגדיל את התקציב של התחנה משום שהוטל על פרופסור מר לשרת בצבא הבריטי,החונה בגליל העליון והתחתון.
למרות שיש לו שתי משרות בצבא הבריטי וניהול התחנה בראש פינה,הוא מקדיש את עיקר הזמן למחקר במעבדה.
לשם המחקר מר צריך לשכנע את הערבים שהטיפול הוא לטובתם.
חלק מהערבים תמה:על מה ולמה מגיע להם?
החתרנים שבהם הסבירו את הסיבה בכוונות היהודים לרכוש נפשות.
כדי להגדיל את אמינותו כינס הד"ר מר בביתו בראש פנה,את נכבדי הכפרים ואמר להם:"בריאותכם כשלעצמה אינה מענינו,אנו חוקרים אמצעים חדשים למלחמה בקדחת,ואגב כך בעקיפין תפיקו מזה תועלת.
וכמובן בבואנו למקום תמיד נמלא חובה אנושית פשוטה של הגשת עזרה".
לבסוף הסביר את פרטי המחקר בשפה הפשוטה.
המצב השתנה מיד והמתיחות פגה.כך הצליחו להחדיר בקרב האוכלוסיה הערבית את השמירה על הבריאות,את הבנת המחלה והרצון לריפוי,את השימוש בכילות וברשתות.
עם הזמן,הלכה והתחזקה אמונתם של הערבים בפרופסור מר,הם קראו לו "חכים המלריה",כך שהיה קל להם יותר לבטא את המילה מלריה.הם האמינו שהוא קוסם ממש.
התחנה בכפר מלאחה:
זמן קצר לאחר הגעתו ב-1929,לתחנה בראש פנה,מקים פרופסור מר,יחד עם אחמד איוב הטכנאי,את התחנה בכפר מלאחה,התחנה משמשת כמעבדת שדה.
הכפר מלאחה נמצא בצד המערבי של ביצת החולה.התחנה בנויה ממחצלאות,בכניסה לתחנה הוצב שלט בשפה העברית,אנגלית וערבית.על שלט התחנה היה כתוב:"תחנה לחקר המלריה של האוניברסיטה העברית:"
התחנה שמשה את כל הכפרים הערבים באזור ושמשה גם כמרפאה.
בשנת 1932,מתחיל דוקטור מר בהדרכת רופאים חדשים.הרופאים הראשונים שמגיעים,הם מהעלייה הגרמנית ובהמשך מגיעים רופאים גם ממדינות אחרות.
לא רק בזכות הרופאים אשר מגיעים להשתלמות,מר מחובר לעולם.בביתו של פרופסור מר מתקינים טלפון וזהו הטלפון הראשון שמגיע לראש פנה ולאזור.לא מצאתי מתי התקינו את הטלפון,אך עד היום נשאר בבית מר הנישה בה היה מונח הטלפון.כבר בסתיו 1933,מתייעצים עם מר דרך הטלפון שמספרו היה 9.
נוסף לחקר המלריה משמשת התחנה למטרות נוספות:
בתחנה רוכז נושא ההגנה של אזור ראש פנה
איסוף אינפורמציה על העברת הזיכיון על החולה לקרן הקיימת.
פעילות ריגול נגד הגרמנים והאיטלקים.
עבדות מחקר של הקרן הקיימת בייבוש החולה.
התחנה משמשת מקום להחזקת נשק.מר עם הגעתו לראש פנה מתמנה למפקד ההגנה.
בתוך בית מר גם היום ניתן לראות את פתח הסליק.בעבר היה על פתח הסליק ארון אשר הסתיר את הפתח,סליק זה שימש את "ההגנה".
בעשר השנים הראשונות של פרופסור מר בראש פינה,הוא מפרסם מספר עבודות מחקר שלו אשר מתפרסמות בעיתונות מדעית.
חלק מהכותרות של מחקריו:
1.התפתחות הפלזמודיום של קדחת רבעונית באנופלס אלוטוס והעברה ניסיונית של קדחת רבעונית לבן אדם ע"י עקיצת יתוש.
2.הערך הטרפאוטי של תערובת פלסמוכין וכינין.
3.שיעור הרצידיבים במלריה לאחר טיפול בכינין-פלסמוכין.
4.התפתחות החיסון מפני מלריה אצל ילדים עד גיל עשר.
5.תפוצת אנופלס למרחקים גדולים בעונה הקודמת לחורף.
6.נדידת אנופלס אלוטוס מודבקים בעונות השנה השונות.
7.הביונומיה של יתושי אנופלס אלוטוס.
8.התנהגות אנופלס אלוטוס בבתי מגורים והעברת מלריה.
9.העדפת המזון של האנופלס אליטוס בעונות השנה השונות.
10.אנופלס בסוריה ותפוצתו.
11.קביעת גיל יתושי אנופלס לפי הבדלים בגודל צינור ההטלה.
12.הקשר שבין מציצת הדם והבשלת הביצים באנופלס אלוטוס.
לסיכום פרק ג':
10 השנים הראשונות של פרופסור מר בתחנה בראש פנה,פותחת את התחנה לעשרות רופאים וחוקרים שבאים להשתלם אצל פרופסור מר.ב-1935,מר משתתף יחד עם פרופסור קליגלר ואחמד איוב במסע סקר מטעם חבר הלאומים לסוריה ולבנון,לשם הערכת בעיות המלריה.מר מפרסם מאמרים מדעים ובכך הוא תורם תרומה חשובה לחקר המלריה.
ב-1935 גילה ד"ר מר,את מהלך העברת המלריה הקווארטאנה "הרבעונית",הישג זה בחקר המלריה,הקנו לא את התואר פרופסור.
יש לציין שלצורך מחקר זה,הדביק הפרופסור מר את אשתו זינה,שהייתה בהריון וידידים נוספים במחלה,כמובן בהסכמתם.
מר ועוזריו מעלים את המודעות למלריה בקרה האוכלוסיה המקומית,אך טרם ביערו לגמור את בעיית המלריה באזור החולה ורבים האנשים שעדיין סובלים.
פרק ד-תרומתו של פרופסור מר להתיישבות החדשה בצפון אגם החולה:
פרק זה מתחיל בשנת 1939 עם הקמת הישובים דפנה,דן ועמיר,בהם נרחיב ובשנים יותר מאוחרות,ישובים נוספים אשר בהם לא נעסוק בעבודה זו.
במהלך 10 שנים אלה,עד קום המדינה פרופסור מר חוזר לצבא הבריטי למלחמת העולם השנייה בשנים 1941-1946 ונמצא במקומות שונים בעולם.כאשר הוא חוזר לארץ הוא לא מספיק לפשוט את מדיו וכבר משרת במלחמת השחרור,בפלמ"ח ולאחר קום המדינה בצה"ל.
ד.1 ההתיישבות החדשה בעמק החולה:
כאשר מחליטה הקרן הקיימת לישראל ומחלקת התיישבות לישב את צפון החולה,הם מבקשים את הסכמתו של פרופסור מר להקמת היישובים,רק בהסכמתו היו העליות יוצאות לפועל.מר שם לו למטרה את אכלוס אזור החולה.
פרופסור מר מדריך את ההתיישבות החדשה
כאשר מגיעים המתיישבים החדשים לבנות את ביתם בדפנה ודן,יש לפרופסור מר ניסיון רב בשטח המלריה והוא מכיר היטב את האזור בו הם מתיישבים וכאן הוא מייעץ,מדריך,מפקח ודואג לביצוע הוראותיו.
איך מר עושה את זה:
בניית הצריפים מתכוננת על פי הוראותיו של פרופסור מר,כל חלון ודלת מצוידים ברשת צפופה המונעת כניסת יתושים.
כל צריף בן 5 חדרים,היה מוקף מרפסת מרושתת ושתי דלתות בקצוות גם הן מרושתות ומצוידות בקפיצים לסגירה אוטומטית.
אמצעים אחרים שננקטו:
א.החובשות-האחיות,היו מחלקות חינין בארוחת צהריים בחדר האוכל ומשגיחות אישית שאף אחד לא יתחמק.
ב.הסניטרים הקפידו שאנשים לא יטיילו בערב עם בגדים קצרים,והכריחו אותם ללבוש בגדים ארוכים.
ג.שומרי הלילה צוידו בנוזל בעל ריח דוחה יתושים.
ד.שומרי הלילה לבשו כובע מגן בעל רשת הדומה לכובע הכוורנים.
ה.כל מיטה צוידה בכילה,כך יכלו לישון במנוחה מבלי להיעקץ.
ו.מקווי מים עומדים שאינם מיועדים לשתיה,היו מכוסים בשכבת נפט דקה למניעת אפשרות נשימה,או לסתימת אברי הנשימה של זחלי היתושים.
ז.נחל הדן מתחלק לשלושה פלגים.אחד הפלגים הזורם במרכז החצר על יד צריפי המגורים,היה נסגר ע"י סכר בצפון,המים פנו לפלג נוסף למשך 24 או 48 שעות.בדרך זו היו מייבשים את פלג זה וזה היה גורם להשמדת קיני ההטלה של היתושים.
כל האמצעים הללו גרמו לכך שרק 30% מחברי דפנה חלו בקדחת המלריה לעומת 100% אצל הערבים.
כדי שכל הדברים יתבצעו,פעלה התחנה בראש פינה כך:
פרופסור מר מנהל,שני עוזרים תלמידי מחקר מהאוניברסיטה או עוזרים זמנים מקרב הרופאים העולים החדשים,הלבורנט הערבי אחמד איוב.
זמן קצר לאחר עליית הישובים דפנה ודן,מגיע פרופסור מר עם טנדר ישן ומביא איתו את משה פז לדן.משה פז נשלח ע"י פרופסור קליגלר מטעם קק"ל,לעזור לפרופסור מר.הוא מתמנה כמפקח על הפעילות האנטי מלרית בעמק החולה צפוני.
משה פז עבד לפני הגעתו לצפון אגם החולה,במקומות רבים במיגור המלריה,ניסיונו זה עזר מאוד ליישובים החדשים,פרופסור מר בא לבקרו לעיתים תכופות,אך משה פז היה זה שניהל את המלחמה במלריה בשטח,בעיקר כאשר פרופסור מר היה מגויס למלחמת העולם השניה.
ד.2 פרופסור מר וקיבוץ עמיר:
לפני שנמשיך בכיתה נאמר שלעבודה זו מצורף הסרט על עליית קיבוץ עמרי על הקרקע.הסרט שצולם ב-1954 משחזר את עליית חברי עמיר על הקרקע ב-1939,השחקן הראשי בסט זה הוא פרופסור גדעון מר.
אין לי מה להוסיף יותר מאשר כמו שאומרים:תמונה אחת שווה 1000 מילים.
כאשר מגיעים חברי עמיר להקים את יישובם ב-1939,קצת אחרי שדן ודפנה כבר הוקמו-"חומה ומגדל",מגלה פרופסור מר שחברי עמיר הם ליטאים ופולנים ומתעוררים אצלו רגשות למחוז ילדותו לבית אבא-אימא.
אנשי עמרי לא הכירו את פרופסור מר,אלא את אביו של מר,הרופא המופלא והמכובד מפוניבז'.היה זה בסוף אוקטובר 1939,כאשר אנשי עמיר בנים את קיבוצם במקום שנקרא חיאם-אל-ואליד(ליד קיבוץ גונן ולהבות הבשן של היום)
קדם לעליית חברי עמיר על הקרקע,ויכוח בין המוסדות המיישבים לבין פרופסור מר וחברי עמיר.
פרופסור קליגלר ודוקטור רופין,המייצגים את המוסדות,מתנגדים לעליית חברי עמיר לחיאם אל ואליד,פרופסור קליגלר מכנה את האזור "אזור המוות הבטוח",כנגד עומד פרופסור מר ואומר לחברי עמיר אם תעלו "נעשה הכל שלא תמותו".
את ניסיונו הרב שצבר מר הוא מיישם בחיאם אל ואליד.הוא פותח מעבדת שדה כמו בכפר מלאחה,אך הפעם גם היהודים הם המשתמשים בשירותים הרפואיים שמגישה מעבדה-מרפאה זו.
המעבדה היתה דומה לזו שבמלאחה,היא היתה בנויה סוכת מחצלות ועבדו שם חוץ מפרופסור מר,כמה רופאים צעירים וסנטרים יהודים וערביים.
עם פתיחת התחנה בחיאם-אל-ואליד,מגיעים מאות ערבים לתחנה לקבל את הטפול הרפואי.
כאשר מגיע הקיץ,פרופסור מר מחייב את החברים להשתמש במשחות אשר מדיפות ריח חריף וללבוש מסיכות מרשת,אך לא כולם הקפידו וחלקם שילמו בגופם,פרופסור מר בא לבקרם וטיפל בהם טיפול "אימהי" בעיניו הטובות,הצוחקות תמיד והוסיף נופך משלו בהלצה טובה ובסיפור מעשה מבדח.
לאחר שנה נבנה במקום בית המחצלות,בית אבן מאבני בזלת.
בשנת 1942 עוברים חברי עמיר לנקודה בה נמצא קיבוץ עמיר היום,אך התחנה בחיאם אל ואליד ממשיכה לפעול עד 1945.
בדצמבר 1945,נפתחת מרפאה חדשה בקיבוץ עמיר,השותפים בהקמת המרפאה היו הסתדרות "הדסה",קופת חולים וקיבוץ עמיר.
המרפאה נקראה ע"י פרופסור קליגלר מיסד התחנה בראש פינה.
במשך שנתיים היו מגיעים אליה יום יום עשרות ערבים וערביות עם תינוקות בזרועותיהם רכובים על חמורים ועל סוסים:מסוריה,לבנון,ועמק החולה.
היה זה החזון הגדול של פרופסור מר "אחוות עמים",אך עם התחלת כניסת כנופיות ערביות שחדרו מסוריה לכפרים ותחילת מלחמת השחרור,נמוג חזונו של פרופסור מר.
היחסים החמים שנרקמו בין חברי עמרי לפרופסור מר,לא תמו בשנת 1948.פרופסור מר נחשב בעמיר כחבר קיבוץ אפילו שלא גר שם.חברי עמיר לא שוכחים את תרומתו וכאשר ב-1980,מקימים מרפאה חדשה בעמיר הם קוראים לה ע"ש פרופסור גדעון מר,בחוץ יש שלט שמנציח את שמו ובפנים יש חלון עם תמונות והמיקרוסקופ שפרופסור מר עבד איתו.
ד.3-פעולותיו של פרופסור מר במלחמת העולם השניה:
תוך כדי הקמת הישובים החדשים בצפון החולה,פורצת מלחמת העולם השניה.
התחנה בראש פינה,נדרשת לערוך קורסים במלריולוגיה לצבא האוסטרלי והבריטי.
בשנת 1941 מתגייס מר לצבא הבריטי והוא מנהל במשך 4 שנים,מעבדה למלריה ורפואה מונעת.פרופסור מר נע עם הצבא הבריטי בעיראק,אירן,הודו ובורמה.בזמן שהותו של פרופסור מר בצבא,מנהל את התחנה בראש פינה ד"ר בירנבאום ועוזרו אחמד איוב.
בשנת 1944 כאשר פרופסור מר נמצא בבורמה והוא מנהל 110 חוקרים וטכנאים,הם מנסים לראשונה את קוטל החרקים די.די,טי(D.D.T),והתוצאה המיידית היתה מדהימה,בעקבות ניסוי זה יישמו ריסוסים נוספים במקומות רבים בעולם.
באחד הביקורים הקצרים שפרופסור מר מבקר בארץ ב-1945,הוא מביע איתו את קוטל החרקים D.D.T ומתחיל להשתמש בו בביצת החולה,השימוש הוא מהקרקע והאוויר.
את הריסוסים הראשונים מבצע ד"ר בירנבאום(סגן מנהל התחנה בראש פנה)ונתן גולדבלום.
השימוש הראשון ב-D.D.T,נעשה בקיבוץ חולתה,התוצאות היו מפליאות במקום כ-50 מקרי מלריה,שנה קודם היה ב-1945 רק 4 מקרי מלריה.
בשנים הבאות רוססו כל יישובי אגם החולה.
פרופסור מר משתחרר ב-1946 מהצבא הבריטי בדרגת סגן אלוף,כאשר הוא עטור אותות הצטיינות.אחד האותות הוא אות הצטיינות(קצין הקיסרית הבריטית) או.בי.אי-O.B.E,אות זה חתום בידי המלך גורג' ה-6.
בשנת 1947,שנה לאחר שבכל הארץ ריססו את קוטל החרקים D.D.T,מוקמת ועדה ברשותו של פרופסור מר.תפקיד הועדה היה לסכם את תוצאת קוטל החרקים D.D.T בארץ.הועדה מסיירת בכל הארץ.
הועדה החליטה להמשיך את הריסוסים המוצלחים,אך גם להמשיך בשיטות הישנות.
ב-1948 מתנדב פרופסור מר לפלמ"ח והוא מתמנה כרופא הגליל המזרחי וחטיבת עודד.
לאחר מכן,עם הקמת המדינה,הוא משרת בצה"ל.בסוף מלחמת העצמאות,עם שחררו כותב לו הרמטכ"ל-רב אלוף יגאל ידין:"מחמאות אין זה אולי נוהג מקובל בצבא,אבל אני שמח לקבוע ולהעריך גם את מעמדך בתור ספרא וסייפא,איש יהודי מלומד וחייל לדוגמא לפקודיו.
ד.4-ראיונות עם הגברת פנינה אמיר,מר צבי רסקי:
גברת פנינה עמיר
הראיון נערך ב-6.2.2005
גברת אמיר גרה בקיבוץ דן,היא היום בת 90.היא עברה עם פרופסור מר במשך שנתיים מ-1939.
מה הייתה עבודתך עם פרופסור מר?
אני הייתי העוזרת המדעית שלו בדן,והתפקיד שלי היה לאסוף את היתושים מתוך הקיבוץ,מהצריפים מהרפת וממקומות שונים,אני מיינתי אותם לפי סוגים,לפי מין ואם היתושה עקצה(לפי זה שהיה לה דם ידעתי אם היא עקצה).בכל בוקר קמתי מוקדם ואספתי את היתושים מהצריפים ודאגתי לתקן את הרשתות בצריפים במיקה והיה חורים,כל ערב עברתי בין החדרים וריססתי בפליט.
פרופסור מר היה שולח אלי קצינים בריטים ואני לימדתי אותם איך להכין את ריסוס הפליט.
אני פרחתי שאנשים לא יסתובבו בחוץ בערב.
הייתי לוקח בדיקת דם מהחולים במלריה בדן ובודקת במיקרוסקופ,כל מי שהיה חולה קיבל ממני את התרופה חינין.פרופסור מר היה מגיע כל שובע או יותר,ונותן הוראות איך להמשיך להלחם ביתושים,הוא היה אוסף את היתושים שתפסתי ולוקח אותם למעבדה בראש פינה.
איך היתה הדמות של פרופסור מר?
אדם גבוה,רחב וכבד.היה לו הילוך דובי כבד,הדיבור שלו היה איטי.הוא מאד דאג לאוכלוסיה שלא יחלו במלריה,היה לו חשוב מאד המניעה של המלריה.על מקרה של קדחת היה בשבילו כאב לב והוא היה עצוב נורא.כאשר היו חולים קשים,עם סימפטומים מיוחדים של מלריה,הוא היה לוקח אותם לתחנה בראש פנה ומטפל בהם.
הוא בן אדם שהשקיע המון,הוא דאג לילדים ולכן רק אחרי שנבנה להם צריף מיוחד עם רשת גם במרפסת,הגיעו הילדים לדן וכמעט לא חלו אז במלריה.
לאחר שנתיים בעבודה זו,מר הלך לצבא הבריטי ואני התחלתי לעבוד עם ילדים ולא שמרתי איתו של קשר.
מר צבי רסקי-
הראיון נערך ב-9.2.2005
צבי רסקי בן 78,הוא הכיר את פרופסור מר מאז ילדותו בראש פינה.
פרופסור מר היה אחראי על הביטחון בראש פנה ב-1929,הוא היה איש השומר הצעיר.
למרות עבודתו בחקר המלריה היה לפרופסור מר זמן לגדל בחצר ביתו גן גדול,היה שם לול,מחסן והוא גדל ירקות בעצמו.
איך היה יחסו לאוכלוסיה?
מרבית זמנו הוא היה בישובי הבדואים(העורנה) בעמק החולה.הוא טיפל בכולם-בזקנים ובתינוקות,הם ראו בו כמו אלוקים,הוא הציל רבים מהם בלי הגזמה,מאות רבות.60% מהזמן הוא טיפל בכפרים שלהם,היה לו עוזר ערבי מסור מאוד שהכיר גם לו את שפתם.
אני קבלתי את מחלת המלריה והרופא שלי אמר שרק פרופסור מר יכול להציל אותי.פרופסור מר לקח אותי ובדק ואמר איזה תרופה צריך ומה צריך לאכול,במשך חצי שנה סבלתי מאד מהמלריה והיו לי הרבה התקפות.
על דמותו של פרופסור מר:
פרופסור מר היה אדם צנוע מאד.הוא היה ידיד של הערבים ושל הבריטים.הוא נחשב לרופא מספר אחד בתחום המלריה בעולם ולכן הבריטים גייסו אותו במלחמת העולם השניה.הוא הסתמך בעיקר על ראות עיניו.
בשבילי הוא היה חבר.עד היום אני שומר על קשר עם משפחתו.
לסיכום פרק זה ב-10 שנים של התיישבות החדשה בעמק החולה,חל גם השינוי הגדול ביותר בכמות חולי המלריה.
תודות לפרופסור מר ועוזריו,תוך 10 שנים של עבודה מאומצת ועקשנית,עם שיפור השיטות במלחמה במלריה,הפך עמר החולה ממקום של 100% חולי מלריה,ב-1939 למקום שיש בו רק%0.5 חולי מלריה ב-1948.השינוי הגדול ביותר חל בשנים 1946 עד 1948,הו הוכנס קוטל החרקים די.די.טי.
יש לציין שבקרב האוכלוסיה היהודית,אחוזי המלריה היו נמוכים בהרבה בשנת 1939 מהאוכלוסייה הערבית,בגלל המודעות ושיטות הבניה שפרופסור מר הכניס מהתחלה לישובים אלה.
בשנת 1948 כאשר פורצת מלחמת העצמאות משתנה בעמק החולה אוכלוסיית המקום מאזור שמיושב באלפי ערבים וקצת יהודים,נשאר רק הישוב היהודי.
פעולות התחנה בראש פינה בזמן המלחמה נפסקת כליל,העוזרים הערבים עוזבים.
ונסיים במכתב ששולח פרופסור מר לחברי קיבוץ עמיר ב-1942,כאשר הוא נמצא עם צבאות הברית בבורמה:
"את זוכרים את המעקה של ביתי בראש פינה,יכולתם לראות משם את ביצות החולה.אולם אני ראיתי משם,עד שנים קודם לכן,לפני בואכם לגליל,עמק רחב ידיים עם נהרות,שדות,עצים והרבה אנשים צעירים כמוכם עובדים ושרים.הרבה שנים לפני כן,ראיתי שאת בחזוני ואני מאמין אמונה עזה,שאראה את חזוני בהתגשמותו.ראשית ההגשמה היא עבודתכם.האם אינכם חושבים,שכדאי להלחם לשם כך?כן,חושבני שכך הוא"
סיכום:
פרופסור מר שם לו למטרה להלחם במלריה וליישב את החולה בתושבים יהודים.
הוא לא היחיד שנלחם במלריה בארץ,אך הוא חלוץ בכך שהוא מחליט לקחת מקום מרוחק כמו החולה.
הוא מצליח לפקח על הרבה חוקרים שגם לומדים אצלו וגם עוזרים לו במחקריו.
מחקריו הם אלה שנתנו לו את הסמכות להחליט האם אפשר ליישב את החולה או עדין צריך לחכות.
מר לא לוקח סיכונים,הוא יודע בדיוק את המצב.סיוריו הרבים בביצת החולה לימדו אותו מה צריך לעשות כדי להגן על התושבים ודי שלא ימותו ולא יחלו במלריה.
האוכלוסיה היהודית,הערבית והבריטית,סומכות עליו ועל החלטותיו.
תוחלת החיים שעלתה מהגעתו של פרופסור מר לראש פנה,בהחולה,מוכיחה שמר ידע איך לנצח את המלריה ובזכותו נשארו רבים בחיים.
פרופסור מר מונצח היום בשני מקומות:
1.בראש פנה בבית מר,שם הוא גר ועבד.
2.קיבוץ עמיר במרפאה על שמו.
ביבליוגרפיה:
1.אלון.ע(עורך),החי והצומח של ארץ ישראל,כרך 4,החיים במים,ל' פישלזון(עורך),רמת גן 1983.
2.בן ליש.ד,המלחמה במלריה בעקבות מאמרו של צבי סליטרניק."קורות המלחמה במלריה",לדעת י"ג 2,ארכיון קיבוץ דפנה.
3.גבעון.א,צפניק.פ,"כי יבוא היום",(סרט)1954,(ארכיון עמיר)
4.גולברג.צ,בית בין גבולות,30 שנה להתנחלות קיבוץ דן 1968.
5.גלבר.י,תולדות ההתנדבות,ירושלים תשמ"ד
6.גלבר.י,גרעין לצבא עברי סדיר,ירושלים תשמ"ו.
7.גלילי.י,רופא חוקר וחלוץ,על המשמר 21.12.1956
8.דיוקנאי.ד,ראשים בישראל פרופסור גדעון מר,עיתון מעריב,21.12.1956
9.הלטר.מ,בגליל העליון,חיפה,תש"י.
10..הרוזן.י,ארץ ירדן וחרמונים,תל אביב תשט"ו
11.חריזון.א.מ,נחשוני החולה,ירושלים תש"ח
12.לוי.א,בשלושים למות פרופסור מר,"אגדה מהלכת",24.4.1961,
ארכיון עמיר.
13.לוי.ד ואחרים(עורכים),גדעון ג.מר:האיש ופעלו במלאות שנה לפטירתו,ירושלים תשכ"ב.
14.לוי.ד,"שירות האהבה לאדם" על המשמר, 24.4.1961
15.לוי.ד,האיש שחיו ומעשיו היו לאגדה,1980,ארכיון עמיר.
16.לוי.נ,פרקים בתולדות הרפואה בארץ ישראל 1799-1948,חיפה 1998.
17.ליבוביץ.ג,"ד.ד.ט",האינציקלופדיה העברית,י"א תשי"ז.
18.לסקוב.ש,"יוסף טרומפלדור-יומן גדוד נהגי הפרדות",קתדרה מ"ס 7,הוצאת יד יצחק בן צבי,אפריל 1978
19.מר.ג,"על טרומפלדור בגליפולי",המשקיף 23.12.1945
20.מר.ג,"לרקטור האוניברסיטה העברית",1960,(ארכיון עמיר)
21.נוי.ש,עמר החולה לא לשווא קדחו הקודחים,תל אביב 1992.
22.סליטרניק.צ,הקדחת והדברתה בישראל,החברה להגנת הטבע 1984
23.עילם.י,הגדודים העבריים,משרד הבטחון,תל אביב,1973
24.פז.מ,דו"ח 12 שנה,עבודה אנטי מלרית בעמק החולה,1951,ארכיון דן.
25.קרמון.י,עמק החולה צפוני,ירושלים תשט"ז(1956)
26.שלם.נ,עמר החולה,תל אביב,תרצ"ה(1935)
27.תאודור.א,"מלריה",האנציקלופדיה העברית,כ"ג תשל"ג
28.(1975)25.Insects 2,Anima Life Encyclopedia,Grzimek.B