רק כמה דקות, זה כל מה שהיה צריך ממך.
כמה דקות בהם סידרת לעצמך מקום אצלנו בלב.
מקום שהלך וגדל ככל שהכרנו יותר.
בסה"כ הכרנו חצי שנה.
עובדים באותה קבוצה קטנה.
קבוצה שנשברה באותו בוקר נורא.
ועכשיו אני יושב ומקשיב לך מדבר.
מסתכל על התמונות שלך.
ואתה כל כך חי, כל כך כאן.
אני עדיין רואה אותך נכנס למשרד,
שומע אותך קורא "בן שלו".
ולפעמים אני עוצר, מדבר איתך, צוחק.
נמרוד, תודה!
תודה על אותן דקות שנתת לי, לנו.
תודה על הזכות שנפלה בחלקי להכיר אדם שכמותך.
ולא הספקתי להודות לך על מה שנתת,
לא הספקתי להחליף איתך מילים אחרונות.
מה בסה"כ חסר לי, רק כמה דקות…