משה דוד שו"ב וישראל בלקינד – חלוצי הפצת השפה העברית , בעליית 1882 קווי הדמיון והשוני ביניהם – ד"ר מנחם שטרן

בע"ה

מבוא

בחרתי להשוות בין שני האישים האלה , מאחר והם עלו לארץ באותה שנה 1882 . כמו-כן שניהם עמדו בראש קבוצות עולים:שו"ב בראש קבוצת עולים מרומניה שייסדה את המושבה ראש פינה, ובלקינד עמד בראש קבוצת עולים מרוסיה ,הביל"ויים,שייסדו את גדרה . שאיפת שניהם הייתה להקים יישוב חקלאי בארץ ולעסוק בעבודת האדמה . אולם שניהם נטשו את מימוש הרעיון,ועברו לעסוק בניהול בתי ספר,בהוראת השפה העברית והפצתה .
כאשר מעוניינים ללמד ולספר על נושא החייאת השפה העברית ועל שילובה במערכת החינוך בארץ בעליות
1882 ; מזכירים את אליעזר בן יהודה , את ד"ר יצחק אפשטיין ואת שמחה וילקומיץ . מתעוררת השאלה מדוע לא מזכירים שני עולים נוספים : משה דוד שו"ב ,שעלה מרומניה , וישראל בלקינד שעלה מרוסיה , הרי שניהם נאבקו למען הנחלת השפה ועשו רבות להפצתה . יתכן כי אי אזכורם בנושא הנחלת השפה העברית נגרם כיוון ששניהם היו ראשי קבוצות עולים שעסקו בראשית דרכם בארץ בהקמת יישובים : בשה דוד שו"ב ייסד את המושבה ראש פינה , ישראל בלקינד סייע בייסוד המושבה גדרה . רק לאחר הקמת המושבות עברו לעסוק בחינוך , ניהלו בתי ספר ושלבו בהם את הוראת העברית , והשתתפו בארגונים שעסקו בהנחלת השפה העברית .
אמנם נכון ששלושת האישים : בן יהודה , אפשטיין ווילקומיץ תרמו להנחלת השפה העברית , אולם בן יהודה פעל בעיקר בהעשרת אוצר המילים בשפה העברית באמצעות חידושי מילים לשפה , ואילו בהוראת השפה העברית פעל תקופה קצרה כאשר לימד בביה"ס "תורה ומלאכה " בירושלים . נכון כי ד"ר אפשטיין וולקמיץ ביססו את שיטת לימוד "עברית בעברית" בגליל ,הכינו תכניות לימודים ודרכי הוראת השיטה , אלא ש ד"ר אפשטיין , הגיע לנהל את ביה"ס במושבה ראש פינה בשנת 1899 , 12 שנה לאחר שדוד שו"ב שילב את הוראת השפה העברית בבית ספרו כבר בשנת 1885 .

שמחה וילקומינץ , החל לנהל את ביה"ס במושבה ראש פינה , בשנת 1902 , 15 שנה לאחר ניהול ביה"ס ע"י שו"ב . על כן , זכות ראשונים מגיעה לשני האישים :דוד שו"ב וישראל בלקינד , אשר שילבו את הוראת השפה העברית בבתי-הספר אותם ניהלו ובהם לימדו . דוד שו"ב החל לשלב בשנת 1885 את הוראת העברית בביה"ס במושבה "ראש פינה" , ואילו ישראל בלקינד שילב את הוראת השפה העברית בשנת 1889 בביה"ס העברי הראשון שהקים ביפו . גם לאחר מכן הם המשיכו בהוראת העברית , בניהול בתי-ספר ובפעילות בארגונים שעסקו בהנחלת השפה העברית.
מטרת כתיבת מאמר זה , לתאר את עשייתם הברוכה של שני האישים הללו בהנחלת השפה העברית .
כמו-כן , ברצוני להראות את קווי הדמיון והשוני ביניהם.

הפרמטרים העומדים לבדיקה במחקר:

*הגורמים להפיכתם של אישים אלה , לעסוק בחינוך , הוראה וניהול בתי ספר .
*הראשוניות של האישים האלה , בשילוב הוראת העברית במוסדות החינוך שניהלו ובהפצת השפה העברית.
*תנאי עבודתם ,מצבם הפיזי של מוסדות החינוך אותם ניהלו והמשכורות שקבלו למחייתם.
*המאבקים עם הציבור החרדי , אנשי היישוב הישן.
*האם היה תכנון לפעילותם לטווח ארוך ,או פעלו מתוך אלתור ;וכיצד פעלו במצבי לחץ .
*יחסי גומלין וקשרים עם אנשי חינוך שפעלו באותה תקופה .
*האם הייתה להם בקורת עצמית .

בכתיבת המחקר על משה דוד שו"ב , נעזרתי בספריו "זיכרונות לבית דוד" א' ב' . בספרים נוספים בהם הוא מוזכר, בארכיון הציוני בירושלים , בארכיון לחינוך יהודי באוניברסיטת תל אביב ובארכיון ראש פינה , בעיתונות התקופה : "הצבי","המליץ", "הצפירה", "חבצלת" "הלבנון". אף ראיינתי את נכדתו ,מקסימה טרמברט,המתגוררת בארה"ב , אשר שלחה לי גם בכתב את קורות המשפחה לתולדותיה , משנת 1882 ,עם עלייתו של הסבא משה דוד שו"ב לארץ , ועד שנת 2000. חומר חשוב זה לא פורסם עדיין , והוא מאמת את אשר נכתב עליו .

בכתיבת מחקרי על ישראל בלקינד , נעזרתי בספרו "צעדים ראשונים בארץ ישראל", ובספרים בהם הוא מוזכר, ברשימות , במכתבים שכתב ומצויים בארכיון ראשון לציון , בארכיון הציוני בירושלים בעיתונות התקופה ובשתי עבודות מוסמך ; הראשונה של דרור כרם , אוניברסיטת תל אביב 1974 , והשנייה של צבי תרשיש , אוניברסיטת בר אילן 1984 . מחקרי מבוסס גם על ממצאים חדשים אותם מצאתי בחוברת של בלה אלוני :"סיפור חיי" , בה היא מתארת את יחסו של בלקינד ליתומי אוקראינה ואליה באופן אישי ופעילותו במוסדו "קריית ספר".הממצאים בחוברת זו לא פורסמו עד היום ואני מפרסם אותם לראשונה במאמר מחקרי זה .

משה דוד שו"ב

אפתח בביוגרפיה של משה דוד שו"ב שעלה לארץ ישראל בכ"ט טבת תרמ"ב 20.1.1882 וקדם בחצי שנה לעליית בלקינד שעלה בי"ט תמוז תרמ"ב 5.7.1882 . כמו-כן שו"ב היה מבוגר מבלקינד :בעת עלייתו היה בגיל 28 ,הוא נולד בשנת 1854 ;ואילו בלקינד היה בזמן עלייתו בן21 , הוא נולד ב1861 .

קורות חייו והמניע לעלייתו לארץ

משה דוד שו"ב , ששם משפחתו הקודם היה יענקוביץ , נולד במוינשטי ברומניה בשנת 1854 .
עד גיל 18 למד בישיבה , ואז נשא אישה ולמד שחיטה ועסק במקצוע זה . לכן שינה את שם משפחתו על שם עיסוקו שו"ב (שוחט ובודק) .

משה דוד שו"ב שאב את החיבה לארץ-ישראל מדודו ר' יוסף אריה הכהן שעלה לארץ –ישראל , כבר בשנת 1864 התיישב בחיפה , ופתח בית חרושת ליין שרף . הדוד יצא מספר פעמים לגולה כדי לעודד יהודים לעלות לארץ-ישראל . כאשר הגיע ר' יוסף אריה למוינשטי הכין את הנער משה דוד לקריאת הפרשה של בר-המצווה ,לימד אותו גם תלמוד וסיפר לו סיפורים רבים על ארץ-ישראל . מ.ד. שו"ב מעיד כי גם ספריו של ר' צבי קאלישר על יישוב ארץ-ישראל , ומאמריו של ד. גורדון השפיעו עליו .
כבר בשנת 1875 , ניסה דוד שו"ב ,עם מספר חברים לעלות לארץ-ישראל . הם נפגשו בעיר טולצא שבבולגריה עם נציג הסולטאן העותומאני , אשר יעץ להם לא לעלות עקב מלחמה שעלולה לפרוץ בין רוסיה לתורכיה . לאחר הפרעות הקשות ברומניה וברוסיה בשנת 1881 , הקים שו"ב חברה "ליישוב ארץ-ישראל ע"י עבודת האדמה " . שו"ב פנה לארגונים יהודיים לבקשת תמיכה וביניהם גם חברת כי"ח , אך לא נענה . הוא ארגן 30 משפחות שהסכימו לעלות .המשפחות הציעו לו כי הוא יעלה תחילה וירכוש אדמות , והם יעלו בעקבותיו . שו"ב עזב את רומניה בי"ט כסלו תרמ"ב 1881 באמצע החורף . אשתו הייתה בחודש התשיעי להריונה . לאחר כחודש ימים הוא הגיע לארץ בכ"ט טבת תרמ"ב 1882 . הוא התרגש מאד , נשק את אדמת הארץ וברך ברכת "שהחיינו" .

קשיי הקליטה בארץ ישראל

מ. ד. שו"ב לאחר סיור בארץ , בחר לרכוש את אדמות הכפר הערבי ג'אוני ליד צפת ,כי מזג האוויר ההררי היה זהה למזג האוויר ברומניה והיו שם גם מקורות מים . לכן המיקום התאים להתיישבות העולים מרומניה . המושבה נקראה לאחר מכן :"ראש-פינה" ע"פ הפס' בתהילים קי"ח 22 " אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה " .
בעקבותיו עלו 49 משפחות : 27 משפחות ממוינשטי , ו-22 משפחות : מגאלץ , מברלאד, מבקאו ומפוקשן ברומניה .הקבוצה כללה גם את אשתו ואמו הזקנה ושני ילדיו ; בן ותינוקת שנפטרה בעת ההפלגה לארץ . כאשר הם הגיעו לבירות בדרכם לארץ , האם החזיקה את התינוקת המתה בזרועותיה כאילו הייתה חיה , על מנת שלא יכניסו את העולים להסגר ואז יהיה עיכוב בעליית הקבוצה לארץ . המשפחות מגאלץ ומפוקשן ייסדו את זיכרון יעקב ,והמשפחות ממוינשטי ומברלאד ייסדו את ראש פינה.

המצב הכלכלי בראש-פינה היה קשה .תושבים החלו לנטוש את המושבה , וירדו מהארץ . שו"ב , במטרה למנוע את המשך הנטישה והירידה מהארץ , בזמן אסיפת חברים הוציא ספר תורה מארון הקודש מבית הכנסת והשביע את החברים כי חבר אשר יעזוב את המושבה יהיה מופרש ומובדל מעם ישראל . בפעולה זו אנו רואים את נחישותו של האיש למניעת ירידה מהארץ . לאחר מכן נשלח שו"ב על ידי חברי המושבה לאסוף כספים בחו"ל . בעת היותו בחו"ל הגיע לראש-פינה אליהו שייד , נציגו של הברון רוטשילד , שהסכים לתת את חסות הברון על ראש-פינה . חבריו של שו"ב שיגרו לו מברק ובקשו ממנו לשוב ארצה . בשלב הראשון שמח שו"ב על הבשורה , אך לאחר –מכן התאכזב קשות מפקידי הברון , כי הם השפילו את האיכרים . לדוגמה : הפקיד יצחק אושרי ציווה שכל יום יעמוד אחד האיכרים ליד משרדו , שתפקידו יהיה לשרתו וגם לצחצח את נעליו . איכרים שהתלוננו נגדו קבלו קנסות והורידו להם כספים מהקצבה החודשית שהייתה 10 פרנק ( סכום שבקושי הספיק למחיה ).
דוגמא נוספת : אושרי לא חילק את המספוא של הסוסים לאיכרים,אלא שם את המספוא באסם מרכזי .כל ערב בין השעה 19.00-18.00 היו האיכרים צריכים להתייצב ולקבל את המכסה היומית . איכר שנסע או לא יכול היה להגיע לחלוקה , לא קיבל למחרת את המכסה כי לדעת אושרי הרי סוסיו של אותו איכר כבר אכלו והוא לא זקוק לתוספת מספוא . הוא לא התחשב בכך שהאיכרים אמרו לו כי שאלו מספוא מחבריהם והם חייבים להחזיר את החוב .
מקרה נוסף שפגע מאד בשו"ב היה כאשר נסע לוורמסר ,שהיה נציגו של הברון רוטשילד , ומקום מושבו היה בחיפה .שו"ב ביקש ממנו לסייע להם לרכוש אדמות נוספות בראש-פינה .וורמסר ענה לו:
"על הראשונים אנו מצטערים ואתה רוצה להוסיף עליהם ". תשובה זו פגעה קשות בשו"ב , אשר עזב את משפחתו ,עלה לארץ ועשה ככל יכולתו למען המושבה , ולקבל תשובה כה מזלזלת מאדם שתפקידו לסייע ליישוב המתחדש בארץ ישראל הוא לא ציפה . שו"ב מוסיף ואומר כי לוורמסר היה תואר של רב
ונשלח גם לשמש כרבה של המושבה " זיכרון יעקב" . תשובה כזו מבעל תפקיד עם תואר רב , פגעה בו קשות . דוגמאות אלה מסבירות את סיבת רצונו להתנתק מקשר ישיר עם פקידי הברון העריצים .

המעבר של שו"ב לניהול ביה"ס בראש-פינה , והראשוניות בשילוב הוראת העברית בביה"ס שם.

ההזדמנות להתנתקות מפקידי הברון הגיעה כאשר אושרי , נציג הברון במושבה , הציע לשו"ב לשמש כמורה בביה"ס .
ביה"ס היה בראשית דרכו "חדר", שהוקם בראש פינה בשנת 1883 ,ע"י אליהו שייד , נציגו של הברון רוטשילד ,שביקר בראש פינה ונוכח לדעת כי אין במקום מסגרת לימודית . המלמד ב"חדר" היה רבי ניסן רוזנפלד . בשנת 1885 הורחב ה"חדר",ע"י הברון לבית –ספר.בשלב ראשון היה שו"ב מורה ובהמשך היה למנהל ביה"ס ..בעיתון "הצבי" הופיעה כתבה שנכתבה ע"י מאיר טויבנהויז כי יצחק אושרי, מנהל המושבה ,לימד בביה"ס צרפתית וגם עברית :"במושב הזה (הכוונה לראש פינה) נפתח בי"ס לנערים והאדון אושרי הוא המורה לפניהם כתב ולשון צרפת ועברית." בעיתון "החבצלת" הופיעה כתבה של משה דויד שו"ב , בה נכתב כי אושרי פנה אליו לקבל את תפקיד המורה בביה"ס :"עפ"י הצעת המנהל האדון אושרי ,קבלתי על שכמי המשרה להיות מורה שפת עבר בביה"ס אשר במושבותינו ,ועתה שני חודשים אשר אנכי מלמד בביה"ס" . כלומר,שו"ב החל ללמד בחודש תשרי 1885. אושרי פנה לשו"ב לקבל את תפקיד המורה בביה"ס , ואילו אליהו שייד מציין בספרו ,כי שו"ב פנה אליו בבקשה להתקבל כמורה לעברית בביה"ס . לכאורה קיימת סתירה בעובדות : מי פנה למי האם אושרי לשו"ב , או שו"ב לאליהו שייד . לדעתי, אין בשתי הגרסאות הנ"ל סתירה ,כיוון שאושרי פנה אליו בהצעה שילמד במקומו עברית , היות והיה גם מנהל המושבה , ולא היה לו פנאי לשמש גם בתפקיד מורה. כמו-כן , אושרי הסתכסך עם תושבי המושבה ולא רצה ללמד את ילדיהם . שו"ב נעתר להצעתו של אושרי לשמש כמורה בביה"ס , ופנה לאליהו שייד הממונה על המושבות , לקבל את המינוי באופן רשמי .
עם קבלת המינוי החל לשמש כמורה, ובהמשך גם כמנהל בביה"ס במושבה . שו"ב פעל נמרצות לשלב את הוראת העברית .הוא מספר בזיכרונותיו : "הייתי הראשון בגליל העליון שהתחיל ללמד בביה"ס על פי השיטה "עברית בעברית" . נקל להבין עד כמה קשתה עלי העבודה בעת שחסרו גם הספרים.. האלמנטאריים ..בכלל לא הייתה עוד השיטה הזאת מפותחת כדי ללמד את הילדים ששפתם הייתה יידיש. נלחמתי בכל מאמצי בכל המפריעים ; הן מצד הלומדים והן מצד האבות . היו כאלה שלעגו לי . כאשר הצעתי לבן שימול , מנהל המושבה , שיכתוב לפריז ויבקש ספרים בעברית . הוא ענה : האם אין בצפת סידורי תפילה וחומשים ?" (עיין נספח א' בסוף המאמר) .
לאחר שהסביר לו כי נחוצים לו ספרים בשפה העברית : לדקדוק , היסטוריה וכתיבת-הארץ , הוא הסכים להעביר את הבקשה לפריז . כאשר הגיעו הספרים השתומם בן שימול כי ישנם ספרים מעין אלו בעברית . באותה שנה ביקר הברון רוטשילד בראש-פינה , וכמובן הגיע לביקור בביה"ס . שו"ב הכין עם התלמידים שיר בעברית , וגם בחן את התלמידים בדקדוק עברי . הברון התפלא על בקיאותם ושמח מאד , כי כאשר ביקר במושבה זיכרון יעקב וביקש מאחת התלמידות שתאמר לו את תפילת " שמע ישראל" בעברית . היא לא הבינה את פשר השאלה היות ושם לא לימדו בעברית אלא ביידיש . לאות הערכה נתן הברון לשו"ב מתנה של 200 פרנק זהב . זה היה סכום כסף נכבד מאד באותם הימים .
עדות על אישיותו הנמרצת של שו"ב מנהל ביה"ס בראש פינה מצויה בשנתון "כנסת ישראל" בכתבה על ראש פינה , נכתב:"מנהל בית ספר האדון שו"ב ,איש משכיל ונבון ,האוהב את עבודתו ויודע עת לכל חפץ ,ישתדל ויחתור בכל עוז לכונן את ביה"ס מתאים אל תעודתו הנשגבה והנערים אשר ישלימו חוק לימודם תחת הנהגתו והשגחתו , יהיו תאבי מלאכה ועבודה , שוחרי דעת ונאורים ובנים נאמנים לעמם ישראל ".

עדות נוספת על הצלחת תלמידי ביה"ס של שו"ב בראש פינה,אנו מוצאים בעת מבחן שנערך לתלמידי בית ספרו ,שנערך בצפת בשנת 1888, בנוכחות בן שימול ,מנהל המושבה ראש פינה , ד"ר בלידען רופא המושבה ויצחק אפשטיין . התלמידים נבחנו בלימודי תנ"ך,עברית ודקדוק עברי. בכתבה שהופיעה ב"המליץ", נכתב: "התלמידים השיבו כהלכה,בשפה ברורה על כל השאלות אשר הציעו לפניהם . מתשובות התלמידים ראינו כי המורים :משה דויד שו"ב (מורה עברי), והמורה סיטין (מורה שפת ערבית),עשו מלאכתם באמונה. אבות הילדים שמחו בראותם כי הצליחו בניהם בלימודי קודש … בחינת התלמידים בלימודי קודש הייתה בשפת עבר. "
על מבחן זה שנערך בצפת גם נכתבה ביקורת על שו"ב בעיתון "חבצלת" ,ע"י הכתב בן ציון. הוא מציין כי לדעתו שו"ב איננו מתמצא בפדגוגיה ו"עטרת טבח הייתה הולמת אותו יותר מעטרת מורה" .אי הידיעה של תלמידיו מוכיחה כי במשך שלוש שנים,מאז שנתמנה למורה ,תלמידיו אינם בקיאים בעברית . הכתב מסתמך על כך , כי הוא שמע במעמד כל משכילי צפת ביום הבחינה בחג המצות הנ"ל, את אי ההבנה
בעברית של אחד התלמידים . כאשר שו"ב פנה אל אותו התלמיד, וביקש ממנו פסוק לי פסוקך:"ויהיו חיי שרה… ושבע שנים, שני חיי שרה". השיב התלמיד :"און זעקס יאהר"(בשנה הששית), במקום לומר שבע שנים;התלמיד הבין שזו השנה השישית ,ובהסבר של "שני חיי שרה", התלמיד הסביר זאת לא במובן של שנים, אלא כשני ימים:"צוויי לעב טאג פון שרה".
לדעתי , הביקורת הזאת של הכתב מוגזמת כי, לא שופטים מורה ע"פ כשלון של תלמיד אחד .ייתכן כי אותו תלמיד התרגש באותו מעמד ולכן טעה . ישנם הסוברים , כי הביקורת הקשה נגד שו"ב ע"י הכתב מעיתון "חבצלת"(עיתון בעל אפיון חרדי) נבעה מהסיבה,שהחרדים אנשי היישוב הישן בירושלים, התנגדו להוראה בעברית , כי החרדים לימדו ביידיש(שפת הקודש לדעתם) , ואילו בבית ספרו של שו"ב לימדו בעברית.
עדות נוספת על הצלחתו של שו"ב בהנחלת העברית בבית ספרו , אנו מוצאים גם בכתבתו של י, בן-אריה בעיתון "הצפירה" :"אף על הילדים יפקח האדון שו"ב את עיניו , ולא יתנם לדבר בביה"ס כי עם בשפת קודש אשר ילמדם כיד ה' הטובה עליו, כי ראשו ורובו נתונים נתונים הם לתחיית השפה וממנו תקוותנו לדור הבא אחרינו כי הוא מדריכם ומורם בדרך מישור ,עד כי נקל להילדים לצחק גם בכל מיני צחוק בשפה עברית והדבר יש בהם לדבר איש את אחיו בשפה הזאת כבשפת אמם אשר הסכינו עמה מעודם ".
מצבו הפיזי של ביה"ס בראש פינה
בעת ששו"ב החל לשמש כמורה וכמנהל ביה"ס היו שם תנאים פיזיים קשים . הם לימדו בעזרת הנשים של בית הכנסת במשך שנתיים וחצי .לשו"ב היה רק מורה עוזר אחד בשם אייזיק משה מצפת לקבוצה של 32 תלמידים מגיל 5-13 . כלומר , שו"ב והמורה העוזר היו צריכים להתמודד עם צרוף קבוצות רב גיליות של תלמידים . דרך הוראה כזו מכבידה מאד על עבודת המורים .אבל לא היה תקציב נוסף להעסיק מורים נוספים. רק בעת ביקור הברון רוטשילד בראש פינה בשנת 1887 , נבנה בניין ביה"ס בסיועו .
בכתבה של השנתון "כנסת ישראל" אנו מוצאים תיאור על מצבו הפיזי של ביה"ס לאחר שנבנה בסיוע הברון רוטשילד . בכתבה ישנו גם תיאור על מצבו הפיזי של ביה"ס והתנהגות התלמידים :"ביה"ס במראהו בפנים ובחוץ בנוי ברוב יופי וחן, האולם גדול ורחב ידיים ומלא אורה. בתוכו עומדים ספסלי עץ טורים , טורים ,ומפות גלילות הארץ תלויות על הקירות . התלמידים יושבים על מקומם ברגש קודש, בהיות להם דבר אל המורה ,יעמדו על רגליהם , הכול כמנהג בתי הספר באירופה ". בית הספר לבנות היה מצוי בסמיכות לחדרי הלימוד של הבנים .מספר הבנים הלומדים בביה"ס היה 32 , מגיל 13-5 , מספר הבנות לא מצוין , כיוון שלפי דעת בעל הכתבה , הבנות היו עסוקות בעבודות הבית , וגם ההורים לא ראו חשיבות בשליחת הבנות ללמוד בבית הספר.בעל הכתבה הוסיף :" ומי ייתן ותבוא חכמה בלב האבות להרים מכשול זה מעל דרכן , כי אז היטיבו לעשות להם וליוצאי חלציהם טובה רבה" .

פתיחת בי"ס לבנים ובי"ס לבנות בצפת ביוזמת שו"ב, והמאבק בחרדים – אנשי היישוב הישן

בשנת 1887 יזם שו"ב ,יחד עם ד"ר בלידען , לפתוח בית ספר לבנים בצפת , בתמיכתו של הברון רוטשילד , אשר אמר(בפגישתו בצפת לראשי היישוב) :" כי אין תיקון לצפת אלא רק כאשר יפתחו בה בית ספר שבו ילמדו גם שפה זרה (צרפתית),עברית טובה וגם שפת המדינה (ערבית)". זאת על אף התנגדותם החריפה של החרדים , אשר טענו שאסור ללמד שפה זרה את ילדי ישראל .מטרתם הייתה ללמד רק תורה . המורים שלימדו בביה"ס סבלו מאד מלחץ הרבנים שהפסיקו להם את כספי "החלוקה" , ובעת שעברו ברחובות צפת , החרדים היו מחרפים ומגדפים ומבזים אותם . אבל לאט לאט החלו להגיע התלמידים לביה"ס ,בעיקר מדלת העם , כי ביה"ס דאג לספק אוכל לתלמידים במהלך שעות הלימודים וגם דברי הלבשה על חשבון הברון רוטשילד .
במקור נוסף אנו מוצאים כי החרדים לא בחלו באמצעי הפחדה ותחבולות נוספות למניעת פתיחת ביה"ס לדוגמה הניחו סיר לילה מלא צואה בביה"ס שנפתח . ביום השבת בעת קריאת התורה שלח ר' רפאל הדיין את חסידיו ,שעברו בין בתי הכנסת והודיעו :"כי גזרת שמד יצאה על העיר מלפני הברון הרוצה לייסד בתוכה בי"ס , וכל אשר ישלח את בנו לביה"ס הרי זה בארור ובחרם" . הם גם אסרו לתת עבודות מלאכה לאותם פועלים ששלחו את בניהם לביה"ס . נשים זקנות נשלחו לאלה שלא חששו מן האיומים ,שיזהירו את נשיהם כי בניהם ימותו משום שהם מפירים את החרם .הנשים חששו, והכריחו את בעליהם להוציא את הילדים מביה"ס . מספר תלמידים הוצאו ע"י הוריהם מביה"ס. על הסיוע לפתיחת ביה"ס ע"י שו"ב אנו מוצאים בזיכרונותיו . שם הוא מציין :" ואחרי-כן, ייסדתי בית הספר העברי הראשון גם בעיר צפת ביחד עם הד"ר בלידען ". עדות מאמתת לפעילותו זו של שו"ב אנו מוצאים גם בעיתון "המגיד" בכתבה תחת הכותרת "אזיען" נכתב : "הנה ביום ערב שבת קודש העבר ,שלח הד"ר בלידען את הרב ר' משה דוד שו"ב מראש פינה , אשר נקרא לפי שעה לסדר הלימודים בבית הספר אשר בצפת ". כלומר, שו"ב לא רק יזם את פתיחת ביה"ס , אלא היה גם האחראי על תכנית הלימודים של ביה"ס .
בשנת 1890 ,שו"ב סייע גם לאשתו של ד"ר בלידען , ששמה היה פלורה , לפתוח בי"ס לבנות בצפת . בפעילות זו של שו"ב בסיוע לפתיחת בתי-ספר מודרניים לבנים ולבנות בצפת , אנו רואים את נחישותו להיאבק נגד החרדים שהתנגדו נמרצות לפתיחת בתי ספר שבהם שולבה השפה העברית מחשש לפגיעה בחינוך המסורתי שהיה בשפת היידיש שלפי השקפתם היא שפת הקודש .

הקמת אגודת "שפה ברורה" ע"י שו"ב בראש פינה ,והתפטרותו מניהול ביה"ס

שו"ב לא פעל רק להנחיל את השפה העברית לתלמידי בית ספרו, אלא גם דאג להנחילה לכל תושבי המושבה . בחודש אפריל 1890 נוסדה בראש פינה ביוזמתו "אגודת שפה ברורה" , כסניף לחברת "שפה ברורה" הירושלמית שהוקמה בשנת 1889 בירושלים , ושמה לה למטרה להנחיל את השפה העברית בארץ ישראל .בעיתון "הצפירה" נכתב ע"י הכתב י,בן אריה :" נוסדה פה האגודה "שפה ברורה" ע"י ידידי המשכיל הרב דוד שו"ב , מורה בביה"ס במושבנו סניף להאגודה "שפה ברורה",אשר בירושלים עיר הקודש .וכל איש מתאמץ לדבר בשפת אבותינו יושבי הארץ הזאת מקדם" .
למרות הצלחתו של שו"ב בהנחלת השפה העברית בבית ספרו ובמושבה , נאלץ היה להתפטר מההוראה ומהניהול של ביה"ס , מאחר וקיבל משכורת זעומה שלא הספיקה לפרנסת אשתו ושני ילדיו (בן ובת ,
זו הייתה בתו השנייה , כי הבת הראשונה נפטרה בעת ההפלגה לארץ).כאשר שו"ב ביקש מאליהו שייד, נציגו של הברון בעת ביקורו בראש-פינה , שיעלה את משכורתו וטען כי המורה לצרפתית מר אטינגר מלמד שעה אחת ביום ומקבל שכר פי שלושה ; בעוד שהוא נמצא כל היום וכל יום בביה"ס .שייד ענה לו כי אמנם נכון הדבר, אלא אם הוא לא ישלם משכורת טובה לאטינגר הוא ישוב לפריס ; בעוד ששו"ב לא יעזוב את ראש-פינה וגם לא את הארץ .לכן לא רצה להעלות לו את משכורתו .
שו"ב עבד כמורה וכמנהל ביה"ס בראש פינה חמש שנים משנת 1890-1885 . על תחילת עבודתו בביה"ס אני מסתמך על כתבה של שו"ב שהופיעה בעיתון "חבצלת" בכתבה על "ראש פינה" הוא ציין במפורש,כי נתבקש ע"י יצחק אושרי לשמש כמורה בביה"ס והחל את עבודתו בתשרי 1885 .על סיום עבודתו בביה"ס ב-1890 אני מסתמך על הנכתב בספרו של שייד "זיכרונות" , בו הוא כותב כי שו"ב הגיש את התפטרותו מניהול ביה"ס ב- 1890 , ועבר לייסד את המושבה "משמר הירדן". כמו-כן , אסמכתא נוספת לכך מופיעה בכתבה על "משמר הירדן", בעיתון "הצפירה" ב- 21.5.1891 . שם נכתב "המושבה הזאת נוסדה בקיץ העבר ע"י האדון הנכבד ,החכם משה דויד שו"ב , מורה שפת עבר בביה"ס במושבה "ראש פינה".
אלא מתעוררת בעיה . שו"ב כתב בספרו :"זיכרונות לבית דויד", כי הוא שימש כמורה ומנהל
בראש פינה שלוש שנים בלבד .לדעתי, שו"ב טעה בציון מספר שנות עבודתו בביה"ס בראש פינה;
שכן הוא כתב את זיכרונותיו שנים רבות לאחר סיום עבודתו כמורה ומנהל בראש פינה . ייתכן והסיבה שגרמה לטעותו נבעה מהעובדה כי את בית היתומים בצפת הוא ניהל שלוש שנים , ולכן במקום חמש
שנים כתב בטעות שלוש שנים היות וניהול בית היתומים בצפת היה סמוך לכתיבת הפרקים האחרונים של זיכרונותיו שיצאו לאור בשנת 1937 , כ-ששים שנה לאחר סיום עבודתו בניהול ביה"ס ב"ראש פינה".

בחירתו של שו"ב כנשיא לשכת "בני ברית" בצפת ופתיחת ספריה ביוזמתו בצפת

שו"ב החליט , מהסיבות הנ"ל , לעזוב את ניהול ביה"ס וייסד בשנת 1890 את המושבה "משמר הירדן" . בשנת 1892 הוצע לשו"ב ,ע"י מרדכי אדלמן מלשכת "בני ברית" בירושלים ,לייסד סניף של הלשכה בצפת . למטרה זו גייס שו"ב עשרים חברים , רובם מראש פינה ורק שלושה מצפת .
הסיבה לכך הייתה כי שו"ב הכיר את ההנהגה החרדית אשר שלטה בצפת , וחשש שאנשי צפת יחששו להצטרף לארגון אשר שם לו למטרה לאחד את עם ישראל ולפתח את ההשכלה . חששותיו של שו"ב התבהרו כנכונות , כי החרדים החלו להערים מכשולים ,לאחר שהלשכה החלה בפעילותה . חברי לשכת "בני ברית" התכנסו בצפת בכ' אייר תרנ"ב 1892 ,וייסדו את הלשכה וקראו לה "לשכת הגליל" . באותו מעמד נבחר שו"ב לנשיא הלשכה . בישיבה הראשונה של הלשכה הזו ,הוחלט ביוזמת שו"ב , לייסד ספריה בצפת .באותה העת פתיחת ספרייה בצפת היוותה מהפכה תרבותית . חברי הלשכה תרמו מכספם לרכישת ספרים , וגם תרמו ספרים . כך התאפשר ,במיוחד לצעירי צפת , לרכוש השכלה ודעת . ביוזמה ברוכה זו של שו"ב ניתן לראות את גדולתו של האיש , אשר עשה מאמצים כבירים להרחיב את דעתם של תושבי צפת על אף החששות מפני החרדים תושבי צפת .
החרדים ,ששו"ב כינה אותם "העטלפים השחורים" , התנגדו בתוקף לפתיחת הספרייה , והחלו הרדיפות של החרדים כנגד תושבי צפת שהשתמשו בספריה .הם איימו עליהם כי אם ימשיכו לפקוד את הספרייה אזי יפסיקו להם את "החלוקה" . הם גידפו וקללו את אלו שהעיזו לגשת לספריה ,אך למרות זאת גדל מספר חברי הלשכה ל-40 כולל חברים מצפת ,שהעיזו להצטרף כחברים למרות התנגדות החרדים . גם הפקידות של המושבה "ראש פינה" , לא ראתה בעין יפה שתושבי ראש פינה חברים בלשכת "בני ברית" בצפת . הפקידות חששה כי האחדות בין חברי הלשכה תופנה כלפי הפקידות של המושבה וגם הם החלו להציק לחבר הלשכה שיעזבו את הלשכה . לבסוף ניתנה להם פקודה ע"י הפקידות לנטוש את הלשכה בצפת . שו"ב נאלץ היה לצאת לחו"ל במטרה לאסוף כספים עבור המושבה "משמר הירדן", שהייתה בקשיים כספיים .

שו"ב כראש לשכת "בני ברית" בצפת , וכראש בית ספר למלאכה בצפת .

עם שובו לארץ ,בשנת 1895 , הוצע לו ע"י פקידות הברון לנהל את המושבה "עין זיתים". בשנת 1896 , בעת היותו מנהל המושבה "עין זיתים",נתבקש שו"ב לנהל את התערוכה הישראלית בברלין,ושהה שם ששה חודשים ושלושה חודשים נוספים כאשר התערוכה הועברה לעיר קלן . תערוכה זו עשתה רושם כביר על היהודים בחו"ל. גם בתערוכה זו פעל שו"ב להנחיל בלב עובדי התערוכה היהודיים והמבקרים את האהבה לארץ ישראל ולשפה העברית ( עיין בנספח ב' בסוף המאמר ).
כאשר החליט שו"ב לחזור ארצה לאחר התערוכה , הציע לו דוד וולפסון , לנסוע לארץ דרך וינה ולבקר את ב.ז.הרצל. וולפסון הבטיח לו כי ישוחח עם הרצל אודותיו ,ויכין את הקרקע לפגישתם . שו"ב נפגש עם הרצל והם התיידדו .
בשנת 1898 , בהגיע ב.ז.הרצל לביקור בארץ ישראל , נבחר שו"ב ללוות אותו בסיוריו בארץ .
לאחר שובו לארץ מהתערוכה בברלין חזר למושבה "עין זיתים" כדי לנהל את המושבה . הוא חזר גם לפעילות בלשכת" בני ברית" בצפת .נבנה בניין ללשכה, והורחבו הפעילויות בנושא התמיכות וההרצאות לתושבים.הוא השתתף כנשיא "בני ברית" בחנוכת בית החולים בצפת שהוקם מחדש בשנת 1898 . באותה שנה גם הונחה אבן פינה לבי"ס למלאכה ליתומים עניים . לראש המוסד הזה מונה שו"ב וגם מאיר מאשויעף . מטרת הקמת המוסד הזה הייתה גם למנוע את מעברם של היתומים העניים למיסיון שרצו לקבלם תחת חסותם . עדות לפעלו של שו"ב בנושא זה נמצא בעיתון "המליץ" . "גם אבן היסוד ללימוד מלאכה ליתומים עניים ועזובים הונחה פה ע"י אחדים מטבי אחינו, ונערים אחדים כבר זכו לתמיכה זו,לומדים מלאכה ומקבלים כסף לפרנסתם… בראש המפעל הזה עומדים האדון משה דוד שו"ב והאדון מאיר מאשויעף. מי מאתנו המכיר את ערך המוסד הזה ונחיצותו פה בעדה ענייה ואשר המיסיון פותחת יד רחבה גם לכול מבקש משען כסף .". (לא מצוין מספר השנים ששו"ב עמד בראש המוסד. יש לשער כי שימש בתפקיד זה כשנתיים ,עד שהמוסד התבסס .)
אולם המשכורת הדלה שקיבל תמורת ניהול המושבה "עין זיתים "לא הספיקה , ולכן עבד בעבודת האדמה ובגידול צאן . גם העבודות הנוספות לא הספיקו לפרנסתו . קבלת תמיכה מהברון לא רצה לקבל, ולכן החליט להשקיע כספים שלווה בטחנת קמח שהקים בראש פינה . אך העסק נכשל ,כי הוא לא יכול היה להתמודד מול טחנות הקמח של הערבים , אשר מכרו את מרכולתם בזול.הוא הפסיד כספים רבים , והחליט בשנת 1904 לנסוע לאמריקה לאסוף תרומות במטרה להחזיר חובות .

שילוב השפה העברית במוסדות שהקים שו"ב באמריקה

באמריקה הוא לא הצליח לאסוף כספים . בזיכרונותיו הוא מציין את הסיבה לכך : "בכל מקום התייחסו אלי כמייסד המושבות "ראש-פינה "ו"משמר הירדן" , ולא היה לי נעים לעסוק בעסקים קטנים". במקום זה נתן הרצאות על ארץ-ישראל,ופתח גן ילדים בניו-יורק בו שולבה השפה העברית . זה היה גן הילדים הראשון באמריקה שדברו בו עברית . הוא ייסד גם "תלמוד-תורה" בעיר הרדפורד אותו ניהל , ושפת הלימוד הייתה עברית . הוא שילב בתלמוד תורה שני מורים מהארץ ששהו באמריקה וסייעו בהוראת השפה העברית: את ליבוביץ מן הבלו"ים בגדרה שהיה באותו זמן שליח אגודת הכורמים באמריקה
ואת הגב' שכטר בת אחיו של הפרופסור זלמן שכטר מזיכרון יעקב .
עדות נוספת על פעילותו של שו"ב באמריקה , נמצאת בספרו של מ,סמילנסקי "משפחת האדמה". שם נכתב :" באמריקה ייסד גן ילדים ,והרביץ תורה בתלמוד תורה , הרצה בערי אמריקה השונות על הציונות ועל היישוב .אבל כסף לעצמו לא צבר ומקץ 4 שנים חזר ארצה" .

עבודתו של שו"ב כמורה ראשי לעברית בבי"ס כי"ח בירושלים , ועבודתו ב"בצלאל"

שו"ב שהה באמריקה בין השנים 1909-1904 . עם שובו לארץ , הוצע לו לשמש כמזכיר המושבה "זיכרון יעקב" עם משכורת זעומה של 100 פרנק לחודש. הוא נשאר בתפקיד זה 8 חודשים ובאותה תקופה ייסד במושבה "זיכרון יעקב" לשכת "בני ברית" . בתחילת 1910 נסע לירושלים ושם הוצע לו לשמש כמורה ראשי ללימודי העברית בביה"ס של כי"ח בעיר . להשלמת המשכורת לימד שעורים פרטיים בעברית , ותרגם מכתבים מצרפתית לעברית (לא ידוע משך התקופה בה שימש כמורה ראשי לעברית בבי"ס זה . יש להניח כי לימד בבי"ס זה כשנתיים). עדות על עבודתו הברוכה בבי"ס זה נמצאת בעיתון "הצבי" בכתבה ששמה "חברת כי"ח מתעברת" נכתב :" מוצאים אנו לחובה נעימה לנו לבשר לקוראנו כי בימים האחרונים התקדמה השפה העברית בביה"ס לבנים של ה "כי"ח" במידה יפה מאד , כפי שנוכחנו,מהרבה מתלמידי ביה"ס עצמם באה מהפכה שלמה במשך החודשים האחרונים בביה"ס הלז לטובת שפתנו, השפה העברית. כי אמנם אין כל ספק בדבר שמיום שדרכו רגלי המורה העברי האדון דוד שו"ב, על מפתן ביה"ס לבנים תופסת הלשון שלנו מקום נכבד חשוב מאד בתוכנית הלימודים. השפעתו של המורה החדש הזה גדולה מאד על התלמידים בנוגע ללימודים העבריים ,ולא נגזים אם נאמר כי ביה"ס לבנים של החברה הצרפתית בפריז קבלה במשך זמן קצר עזרה עברית. תלמידי המחלקות העליונות מדברים ,אם לא תמיד אבל לרוב, רק עברית ביניהם , יחסם לעברית שונה לטובה נכרת מאד , ואחדים מהם מתכוננים להציג בקרוב חזיון עברי בביה"ס שלהם ."
לאחר מכן, נשלח ע"י מר אדלמן ,מנהל המוסד בית מרפא לעיניים בירושלים , לאסוף תרומות ברומניה עבור מוסדו . הוא לא הצליח במשימה זו ונסע לגאלץ לבקר את חברי "הוועד הציוני", שמקום מושבו של הוועד היה שם . הם הציעו לשו"ב לעבור בערי רומניה ולעשות תעמולה ל"קרן הקיימת" ולרעיון הציוני . שו"ב שהה ברומניה 9 חודשים .
כאשר חזר לירושלים הוצע לו ע"י הפרופסור ש"ץ מנהל "בצלאל" לשמש כגזבר המוסד .שו"ב קיבל את ההצעה ועבד שם . במקביל לעבודתו ב"בצלאל",ייסד עם מספר חברים את אגודת "המכבים הקדמונים", שמרכזה היה בלונדון . זו הייתה אגודה ציונית מדינית .חברי אגודה זו ייסדו בירושלים את בית הכנסת "יבנה",שהיווה את המרכז של האינטליגנציה הציונית ושם התקיימו כל האסיפות בנושאי הציונות .
המוסד "בצלאל" , נתמך ע"י הוועד בברלין ,ששלח אומנים ללמד במוסד זה . עובדה זו לא מצאה חן בעיני פרופסור ש"ץ ,שהקים את "בצלאל" . לכן נוצרו סכסוכים בינו לבין האומנים מברלין.דבר הסכסוך
נודע גם לתלמידים ולפועלים,חלקם תמכו בש"ץ וחלקם תמכו באומנים . בשלב מסוים קמו הפועלים התימנים עם אחד האומנים ששמו היה פרסוב , והקימו לעצמם בית מלאכה . אך לא היה להם תקציב להפעלתו , ולכן פנו לשו"ב שימצא מקור תמיכה ושיעמוד בראש בית המלאכה . שו"ב נזכר כי בעבר קיים שיחה עם הרב י.ב. הורוביץ ,נציג כולל אמסטרדם ,כשהוא ביקר ב"בצלאל", הבטיח לתמוך אם יקום בארץ מפעל שיעבדו בו שומרי שבת .שו"ב פנה אליו ובקש ממנו לקיים את הבטחתו . הרב הורוביץ הסכים ותמך כספית .בית המלאכה פעל יפה והיה ריווחי כי המוצרים נמכרו יפה .אולם הוא נסגר עם סיום מלחמת העולם הראשונה ב-1918, כי הפסיק להיות ריווחי מאחר והקונים הפוטנציאלים עזבו את הארץ לאחר המלחמה . שו"ב המשיך לעבוד שנה נוספת כמנהל החנות של "בצלאל", שנפתחה ברחוב יפו בירושלים .
בשנת 1919 הוצע לשו"ב ,ע"י מרכז הסתדרות ה"מזרחי" בתל אביב , לנהל את סניף ה"מזרחי" בגליל . שו"ב פתח משרד בטבריה , ששימש גם את הגליל העליון . הוא עבד שם שנה , ורכש חברים רבים לתנועת המזרחי בטבריה וממושבות הגליל . כיוון שלא קבלו את הצעותיו לפעילות ענפה ,(כנראה מחוסר תקציב),והחליט להתפטר .על מנת להתפרנס הקים בטבריה ,עם שותף , בית חרושת ללבנים .הם קנו את המלט במחיר יקר , הכינו לבנים וקוו כי לאחר המלחמה יתחילו לבנות בטבריה שכונות חדשות .
אך לא כך קרה . מחירי המלט ירדו ולכן נאלצו למכור את הלבנים במחיר זול. כך הפסיד את כספו שהשקיע בהקמת בית החרושת .

ניהול בית היתומים בצפת

בשנת 1920 עבר לצפת כי התגעגע לגליל .הוא נבחר להנהלת המוסדות של "האגודה לעזרת הגליל", שהוקמה ע"י יהודים מצפת שהיגרו לפני מלחמת העולם הראשונה לאמריקה , ועסקה בעיקר בסיוע לבית היתומים בצפת . שו"ב כחבר הנהלת האגודה , הקדיש את עיקר זמנו לנושא החינוכי בבית היתומים,שהיה במצב קשה מבחינה חינוכית , והציע לוועד בניו-יורק למנות גם מנהל חינוכי בנוסף למנהל כללי . הצעתו התקבלה , אך היו סכסוכים רבים בין המנהל הכללי ובין המנהל החינוכי .עד שלבסוף , בשנת 1923, פוטרו שניהם ע"י הוועד ושו"ב מונה למנהלו של בית היתומים ; בהיותו בן 69 שנים.
השינוי הראשון שעשה שו"ב היה כשהעביר את תלמידי בית היתומים ללמוד ב"תלמוד תורה" של
תנועת "המזרחי", כי שם היו מורים ומחנכים מוסמכים , ואילו בבית היתומים בניהולו לימדו מורים לא מוסמכים.
כמו כן, הקים בבית היתומים בית מלאכה לנגרות. הילדים עבדו בנגריה , ויצרו רהיטים שנמכרו לתושבי העיר. היו ילדים שעבדו כשוליות אצל חייטים או פחחים ועוד. כלומר, למדו מקצוע . בצעד זה ניתן לראות את ראייתו הפרגמאטית של שו"ב אשר הבין כי היתומים זקוקים להכשרה מקצועית על מנת שיוכלו להשתכר למחייתם בתום לימודיהם. כמו כן, הקים שו"ב תזמורת בבית היתומים, שהוציאה שם טוב למוסד כי הם הופיעו באירועים שונים בעיר.
בצפת היה בית יתומים נוסף , שנתמך כספית ע"י הרב ישראל האגער הנקרא הרבי מראדאוץ ,שהתגורר בניו-יורק . גם שם הייתה הזנחה רבה מבחינה חינוכית .כאשר הובא לידיעת הרב האגער על הצלחת בית היתומים בניהולו של שו"ב , הוא פנה אליו שיקבל תחת חסותו גם את בית היתומים שלו . שו"ב הסכים, ולאחר תקופה קצרה איחד את שני בתי היתומים למוסד אחד ( במוסד המאוחד היו 40 יתומים ;28 יתומים מבית היתומים בניהולו של שו"ב , ו 12 יתומים מבית היתומים של הרב האגער) .

הוא ניהל את המוסד המאוחד 3 שנים , והשקיע עבודה מרובה בנושא החינוכי עד שחלה ובנו הרופא , דויד , הפציר בו לעזוב את הניהול , ואכן שו"ב שמע בקול בנו . שו"ב מציין בזיכרונותיו כי נקט בצעד זה בצער רב , מכיוון שנקשר מאד ליתומים ולמוסד . לדעתי, נכדותיו של שו"ב :ד"ר חנה גלבר, לבנונה נוימן , ומקסימה טרמברט שהוציאו את המהדורה השנייה של ספרו של שו"ב :"זיכרונות לבית דויד" בשנת 1973 ,טעו בכך שציינו כי שו"ב ניהל את בית היתומים בצפת 8 שנים;בין השנים 1920- 1928 .אך לא כך נכתב ע"י שו"ב עצמו ,המציין כי ניהל את בית היתומים 3 שנים משנת תרפ"ג 1923- עד תרפ"ו 1926. אמנם נכון כי בשנת 1920 עבר שו"ב לצפת , אך בשנים הראשונות ייסד שם את החברה "תחיית הגליל העליון", יחד עם חברי לשכת "בני ברית",שבחרו בו מחדש לנשיא הלשכה ופעל נמרצות כדי להעביר מוסדות צבור לצפת.רק בשנת תרפ"ג 1923, נבחר כחבר הנהלה של החברה "לעזרת הגליל" ,ובאותה השנה נתבקש לנהל את בית היתומים של החברה וניהל אותה 3 שנים .
במשך חייו הספיק לכתוב גם מספר ספרים: "זיכרונות לבית דוד א' ב' , "תולדות האחוזות בגליל העליון", "תולדות הישוב בגליל העליון", "יסוד המעלה" . הוא כתב גם מאמרים רבים שנכתבו בעיתונות התקופה .

פטירתו ודברי הערכה לדמותו

משה דוד שו"ב נפטר בשנת 1938 בגיל 84 והובא לקבורה לראש-פינה , במושבה אותה ייסד .
תכונותיו העיקריות , של החלוץ הנמרץ שו"ב , כפי שמתארו משה סמילנסקי : "איש גבוה קומה, רחב כתפיים, עם זקן. על פניו מרחף תמיד צחוק של טוב לב גם קול ערב היה לו וידע לשיר. היה תמיד עליז, ומחונן בכישרון הכתיבה" זכיתי לשמוע גם דברים אוטנטיים בנושא זה , מאת נכדתו מקסימה טרמברט המתגוררת בניו-יורק . בראיון שקיימתי אתה , היא ציינה שהשתתפה ביום הולדתו ה-80 של הסבא מ. ד. שו"ב . היא תארה בפני את דמותו כ"איש עליז , בעל קול ערב ובכל אירוע היה משמח את הבריות ".עדות דומה לכך שמעתי, גם מהנינה עדנה בן דב המתגוררת בירושלים .

דברי הערכה מרגשים על שו"ב כתב גם ד"ר יצחק אפשטיין ,שלאחר מכן ניהל את ביה"ס בראש פינה :
"…ובין העולים האלה נמצא אברך בר-אוריין ,יפה – תואר ומראה , שוחט ובודק כדת ומביא את ילדי ישראל בברית האומה , חזן מנעים שיר , אבל גם משכיל וחובב שפתנו . בהתעורר רעיון היישוב היה מטובי הנלהבים ונבחר כחבר למשלחת שהלכה לתור את הארץ כדי למצוא בה נחלה , וזו נמצאה לרגלי הר כנען הסמוך לצפת , על אדמת הכפר ג'עוני , היא ראש פינה.ומאז היה האברך הנדון לחלוץ-תמיד למושבה בתלאותיה , במצוקותיה ובישועותיה .הוא ראש הוועד והוועדים , ראשון בכל צרה ושמחה לצבור וליחיד , גם במלאכת החינוך ניסה כוחו , ושנים אחדות ניהל את ביה"ס במושבה , וכבר הוחל אז להורות בעברית .עסקנותו הציבורית פרצה גם מחוץ לתחום המושבה : לצפת וליסוד-המעלה , אף מושבה ייסד: את "משמר הירדן". פעמים אחדות נבחר כשליח המושבה לגולה, וזה שנים רבות יפעל באמונה ומסירות כנשיא או כמזכיר וותיק ללשכת הגליל ל"בני ברית", ובכל מעשיו לא פסקה רוח התחייה הטהורה לפעמו. זהו רבי דוד שו"ב חביב הגליל ואהוב ארץ נפתלי" .

סיכום

משה דוד שו"ב , הצליח לשלב בבית ספרו בראש פינה ,לאחר מאבקים , כבר בשנת 1885 את השפה העברית , והניח את היסודות לממשיכי דרכו . לכן יש לו זכות ראשונים בשילוב השפה העברית בביה"ס ב"ראש פינה " ובגליל .
הוא יזם וסייע לד"ר בלידען ולאשתו , להקים בי"ס ספר לבנים ובי"ס לבנות בצפת . כמו-כן , פעל להנחלת הלשון העברית גם למבוגרים במושבה "ראש פינה" באמצעות הקמת האגודה :"שפה ברורה".

שו"ב נבחר כנשיא לשכת :"בני ברית" בצפת , ויזם פתיחת ספריה בעיר שתרמה להרחבת דעתם של תושבי צפת על אף התנגדות החרדים בעיר .
הוא עמד גם בראש מוסד ללימוד מלאכה בצפת (בשנים 1899-1898).
בעת שהותו באמריקה , הוא לא שקט על שמריו ,ומטרתו הייתה להפיץ את השפה העברית . הוא הצליח להקים גן ילדים ששפת ההוראה בו הייתה עברית ,וגם "תלמוד תורה" ששפת ההוראה בו הייתה עברית. זה היה חידוש משמעותי באותם ימים בהם שפת היידיש שלטה באמריקה .
עם שובו לארץ , הצליח לתגבר בצורה משמעותית את לימוד השפה העברית בבית ספר של כי"ח בירושלים .
הוא תרם רבות ע"י ניהול מוצלח של בית היתומים בצפת , וע"י הכשרה מקצועית של היתומים ובנושאים חינוכיים (בשנים 1926-1923).
לאור הישגיו של משה דוד שו"ב , ישנה חשיבות מרבית להציג את פעילותו הברוכה בניהול בתי ספר ,בהקמת אגודות ומוסדות תרבות ובהנחלת השפה העברית .

ישראל בלקינד

תולדות חייו

ישראל בלקינד נולד בשנת 1861 ברוסיה . אביו מאיר היה בין המורים הבולטים לעברית .אמו שפרה הקפידה לדבר עם ילדיה רק בעברית . לאחר סיום לימודיו התיכוניים , החל ללמוד במכללה בחרקוב .
אולם הפרעות של שנת 1881 , אותם מכנים: "הסופות שבנגב" , גרמו לו ולחבריו להתאכזב מהשלטון הרוסי שלא עשה דבר כדי למנוע אותם . לכן הם החלו לחשוב על עליה לארץ ישראל .
אגודת ביל"ו נוסדה בביתו של ישראל בלקינד :התאספה קבוצה גדולה של סטודנטים ובשלב ראשון קראו לאגודה "דאביו"(ראשי תיבות של הפסוק בשמות י"ד)"דבר אל בני ישראל ויסעו ".
עד מהרה החליטו לשנות את שמה של האגודה ל"ביל"ו"(ראשי תיבות לפסוק בישעיהו ב' 5)
"בית יעקב לכו ונלכה". הסיסמא הראשונה עסקה בדבור ואילו בסיסמה השנייה המוטו בעשייה:
"לכו ונלכה".
מתוך קבוצה גדולה של ביל"ויים עלו רק 14 ביל"ויים לארץ ישראל , ובראשם ישראל בלקינד. הקבוצה הגיעה לארץ בי"ט תמוז תרמ"ב 1882 . הם עברו קשיי קליטה קשים : ב"מקווה ישראל " וב"ראשון לציון" . לאחר שנתיים , בסיוע ר' מיכאל פינס נוסדה גדרה ע"י הביל"ויים , בכ"ה כסלו תרמ"ב 1884 .
בשנת 1886 נבחר ישראל בלקינד לחבר וועד "חובבי ציון" ביפו , וכתוצאה מפעילותו בוועד הוזנח משקו בגדרה . לכן בשנת 1889 עזב את המושבה , כי כעסקן צבור לא נותר לו פנאי לעסוק בעבודת האדמה .

המעבר של ישראל בלקינד לעיסוק בחינוך והראשוניות בהקמת בי"ס עברי ביפו

לאחר עזיבתו את המושבה גדרה בשנת 1889 עבר ליפו,וייסד את בית הספר העברי הראשון ביפו ששפת ההוראה בו הייתה עברית . בלקינד שילב לצוות ביה"ס את אביו מאיר ,שעסק כבר ברוסיה במקצוע ההוראה,וצירף גם את אחותו סוניה ואת המורה יהודה גרוזובסקי . בלקינד לווה בריבית את הכספים לשכירת דירה ולקניית רהיטים עבור בית הספר . הוא שילב בצוות גם את המורה יוסף בן שמחון,שהיה מהעדה הספרדית , במטרה למשוך לביה"ס גם תלמידים מעדות ספרד . כתוצאה מכך עברו התלמידים מה"חדר" של "החכם" בן שמחון אל בית ספרו .כמו-כן ,הצליח לצרף לבית ספרו את תלמידיו של מנחם דיינארד מנווה צדק ,שהתקשה לקיים את בית ספרו עם מעט תלמידים , ואילו בבית ספרו של בלקינד למדו אז 40 בנים ו- 15 בנות . במשך הזמן גדל מספר התלמידים בבית הספר בניהולו , והגיע ל-100 .אולם , כ-25 מהם לא שלמו שכר לימוד היות וחלק נכבד של תושבי יפו היו עניים ולא היה ביכולתם לשלם שכר לימוד. בלקינד לא רצה להרחיק תלמידים מביה"ס מפני שהוריהם לא יכלו לשלם שכר לימוד
. כתוצאה מכך סבל ביה"ס מגרעון כספי ,ותמיכה מגופים חיצוניים לא קיבל. לכן ביה"ס נסגר לאחר שנתיים
בכדי לשלם את חובות ביה"ס נאלץ היה למכור את משקו בגדרה . בהיותו מנהל ביה"ס ביפו נמנה בלקינד עם מייסדי "אסיפת המורים",שקמה בשנת 1891 .מאותה קבוצת מורים צמחה כ-10 שנים מאוחר יותר "הסתדרות המורים" בארץ ישראל . בלקינד היה פעיל מאד ב"אסיפת המורים",ובמיוחד היה קנאי להנחלת השפה העברית .
בשנת 1892 עבר ישראל בלקינד לירושלים , ולימד את מקצועות היהדות בשפה העברית במשך שנתיים בביה"ס "תורה ומלאכה" של כי"ח. הוא עזב את משרתו שם עקב אהבה נכזבת מאחת הבנות שלא רצתה להינשא לו .
בשנת 1894, יצא לתור את ארץ ישראל משני עברי הירדן , וכתב ספר בשני חלקים :"הגיאוגרפיה של ארץ-ישראל" , בשפה הרוסית . הספר פורסם בשנת תרפ"ח : ארץ-ישראל של זמננו – חלק א' ותורגם לעברית ; טבע הארץ- חלק ב' לא תורגם לעברית .
בשנת 1895 החל ללמד עברית בבית-הספר של "חובבי ציון" ביפו . אולם , בשנת 1900 ,
כאשר עבר ביה"ס להיות בחסות כי"ח .הנהלת כי"ח לא הסכימה , כי ילמד מקצועות כלליים בשפה העברית .לכן ישראל בלקינד התפטר, ועבר לנהל את ביה"ס היסודי במושבה ראשון לציון .

רעיון הקמת המוסד "קריית ספר"-מפעל חייו של בלקינד

לאחר שנה , בשנת 1901, עזב את ניהול ביה"ס בראשון לציון , והחל לפעול להקמת בי"ס חקלאי ששפת ההוראה תהיה בעברית כמתחרה לביה"ס " מקווה ישראל" ,ששפת ההוראה בו הייתה צרפתית ורק חלק זעיר של בוגרי "מקווה ישראל" , עסקו בעבודת האדמה אליה הוכשרו ,וחלק ניכר מהם עסקו בתפקידי פקידות ואחדים גם עזבו את הארץ .ואילו בלקינד שאף כי בוגרי בית ספרו יישארו בארץ , יעסקו בעבודת האדמה ויפתחו את הארץ . בלקינד הציע את הרעיון הזה לקונגרס הציוני ה-5 , וקיבל תשובה חיובית מבנימין זאב הרצל . הוא קרא לבית הספר שתכנן להקים "קריית ספר" , על סמך פסוק בשופטים א' 11 "…ושם דביר לפנים קריית ספר" . על נייר המכתבים של "קריית ספר" נכתב :" מטרת "קריית ספר" לחנך את צעירי ישראל בעבודת האדמה , למען יוכלו לחיות בכבוד מעמל כפיהם " .
בשנת 1902 , נסע לרוסיה על מנת לנהל תעמולה למען מוסדו " קריית ספר" . עם הגיעו לרוסיה השתתף בועידתם הראשונה של ציוני רוסיה שהתקיימה במינסק . הוא הציג שם את רעיונו בדבר הקמת בית ספר חקלאי בארץ ישראל .הוועידה התרשמה מטיעוניו , ואושר לו לאסוף כספים למטרה זו . אולם בלקינד נתקל בקשיים רבים . כשהביא את הצעתו בפני הוועד האודיסאי של " חובבי ציון", שהתקיים בכסלו תרס"ג 1903, הסביר כי הכשרה שיטתית של בני הנוער בחקלאות תאפשר את פיתוח ההתיישבות. ההתנגדות להצעתו הייתה כי הם סברו שלבלקינד לא היה ניסיון בניהול מוסד חינוכי פנימייתי,ולכן החליטו להעביר את הנושא לדיון בוועדת מומחים .כך נדחתה הצעתו לקבל מינוי לנהל את מוסדו "קריית ספר" .

העלאת יתומי קישינב ארצה , והקמת מוסדו "קריית ספר " במושבה שפיה

הפרעות ביהודי קישינב בשנת 1903 , והצורך הדחוף להציל יתומים , פתחו בפני בלקינד בעת שהייתו ברוסיה , את האפשרות לחדש את פעילותו למען מוסדו "קריית ספר" . לאחר מאמצים רבים הצליח להעלות ארצה קבוצה של 33 מיתומי קישינב , ולאחר מכן , עלו עוד 17 יתומים . סה"כ הוא העלה 50 יתומים .בפעילות זו למען היתומים ,הקדים את מפעל "עליית הנוער " שיזמה רחה פריאר בשנת 1932, (כ- 30 שנה אחרי-כן) . ולכן סבר ברל כצנלסון כי לישראל בלקינד נעשה עוול שלא נזקף לזכותו המעשה הראשוני של "עליית הנוער". יתכן כפיצוי על פעילותו הברוכה הקימו את כפר הנוער "בן-שמן" בשנת 1927 על מקומו של "קריית ספר" .
יתומי קישינב התאכסנו תחילה בשני בתי מלון ביפו . משם עברו לראשון לציון , בה פינו להם גן ילדים ושהו שם שלושה חודשים .משם העביר בלקינד אותם לבית הבראה נטוש בשפיה .
מאמץ רב היה כרוך בדרך העברתם , כי להעברת תלמידים ממקום למקום בארץ , היה דרוש רישיון מיוחד מטעם השלטונות העותומאניים ; היות ואסור היה לנדוד עם ילדים ברחבי הארץ .במטרה להתגבר על הקושי הזה , בלקינד התחפש לרופא. הוא לקח עמו תרופות ונסע עם הילדים כרופא מלווה היות והילדים , כביכול , נזקקו להבראה .
האישור לקבלת בית-ההבראה הנטוש נתקל בקשיים בגלל התנגדות המנהל הראשי של כל המושבות מטעם יק"א מר פריינטה ,שמקום מושבו היה בבירות . הוא טען כי מנהל קבוצת היתומים יישאר בשפיה כל עוד יהיה לו כסף להחזיק את המוסד . לאחר- מכן , לכשייגמר הכסף יעזוב המנהל וישאיר על כתפי הפקידות את היתומים . למזלו של בלקינד מר פריינטה חלה.בלקינד הצליח לשכנע את הנהלת זיכרון יעקב ,שבית ההבראה בשפיה הייה בתחום אחריותה ,כי יסכימו להעברת הילדים לשם . בלקינד חילק את התלמידים בשפיה לקבוצות גיל . הם למדו , עבדו והגיעו להישגים יפים .
להלן עדותו של בן אמוץ , אחד המורים ב"קריית ספר" בשפיה , על הישגי התלמידים בתחום העברית , המדעים והעבודה החקלאית : " התלמידים למדו עברית , עד שהייתה השפה העברית לשפתם היחידה בבית-הספר ומחוצה לו . התלמידים קנו ידיעות רבות בלימודי יהדות ומדעים .התלמידים עבדו בגן הירק ואת תוצרתם מכרו לסוחרי ירקות ב"זיכרון יעקב" .
עם זאת , היו גם ביקורות נגד המוסד , ובעיקר ע"י "הוועד המשגיח" – גוף ציבורי שמונה לפקח על יתומי קישינב . המתחים נוצרו כיון שבלקינד התעקש לקבוע את דרכו החינוכית של המוסד, והתנגד להתערבות מצד גורמים חיצוניים . חברי ה"וועד המשגיח "הבהירו לבלקינד כי מוסדו הוא מוסד ציבורי ולא מוסד פרטי של בלקינד . הם דרשו ממנו את תכנית הפעלת המוסד מבחינה חינוכית , וגם את תכנית הלימודים . אך בלקינד לא דאג להיענות לבקשתם , ולכן נוצר נתק .
בחודש תמוז תרס"ד 1904 , שמע בלקינד כי הוועד הפועל הציוני בווינה ביקש לייסד בארץ ישראל חברה חקלאית אשר היתומים יעבדו בה . הוא מחה נגד הכוונה הזו , בטענה כי מימוש ההצעה תפגע ביתומים משום שהיא מתאימה לפועלים מבוגרים ולא לילדים . בלקינד ביקש כי הוועדה תבדוק את תפקוד המוסד בשפיה . הוועדה הגיעה ובדקה , ודווחה דיווח חיובי על המוסד :" הנערים עושים רושם טוב ; בריאים בגופם ומפותחים בשכלם . ידיעותיהם הם רק בעברית צחה וקלה וחינוכם טוב…ואהבה עזה לארץ ישראל .כולם שואפים להישאר בארץ ולהיות איכרים" .
למרות הדיווח החיובי הוועדה המליצה להוציא את כל הנערים הגדולים והנערות הגדולות משפיה ולהשאיר רק את הילדים הצעירים . בלקינד התנגד ,כמובן ,אך כוחו לא עמד מול החלטות הוועדה והתלמידים הבוגרים הוצאו מהמוסד בשפיה ונשארו רק התלמידים הצעירים.

השהייה במוסד בשפיה נמשכה שנתיים במקום ששה חודשים .לאחר שנתיים דרש מנהל המושבה של זיכרון יעקב כי בלקינד והילדים יעזבו את שפיה .מאחר ובלקינד לא יכול היה למצוא מקום חלופי למוסדו,הם נשארו בשפיה .לאחר ימים אחדים הגיע מנהל המושבה עם פועלים , ועקרו מן המבנים של המוסד את החלונות והדלתות על מנת לאלץ אותם לעזוב . בלקינד ביקש ממנהל המושבה להחזיר את הדלתות והחלונות למקומם , והתחייב לעזוב את המבנים תוך שבוע . הוא מימש את הבטחתו ,ושכר דירות אצל תושבי המושבה שפיה , עבור היתומים שנשארו .

העברת המוסד "קריית ספר " משפיה לבן שמן

לאור המצב הקשה פנה בלקינד לאוסישקין ,וביקש ממנו אישור ותמיכה לקניית אדמה עבור מוסדו . אוסישקין אישר את בקשתו .בלקינד קיבל סכום של 9.165 פרנק מוועד "חובבי ציון" באודיסה , ורכש בכסף הזה 50 דונם אדמה בבית-עריף סמוך ללוד היא בן-שמן . בתמוז תרס"ו 1906 עבר בלקינד עם תלמידיו משפיה לאדמת בית עריף, למקום ששם בית הספר אמור היה להבנות . הם שהו זמנית בצריף . בט"ו מנחם באב תרס"ו 1906 החלו לבנות את "קריית ספר" בבן שמן, אך הכספים לא הספיקו להמשך הבניה . לכן בלקינד החליט לפנות למוסדות הציוניים , ולבקש תמיכה כספית .
בסוף שנת תרס"ז נותרו ב" קריית ספר" בבן שמן ,12 תלמידים בלבד מיתומי קישינב , ושאר התלמידים הבוגרים פנו להתיישבות חקלאית . אולם ,לדעת בלקינד ,כתוצאה מעזיבת מספר תלמידים להתיישבות חקלאית , גרם הדבר לירידתם מהארץ כי הם שמעו מהאיכרים שלא ניתן להתקיים מחקלאות . הם גם ראו דוגמאות שליליות אצל האיכרים שהחלו להעסיק פועלים ערביים , ולכן גם הם הושפעו והעסיקו פועלים ערביים . חלקם הפסיקו להתפלל בשבת , ואף אכלו בשר טריפה .
למרות זאת בלקינד לא התייאש , והודיע כי המוסד "קריית ספר" בבן שמן ,לא נועד רק עבור יתומי קישינב , אלא גם עבור תלמידים תושבי הארץ , המעוניינים ללמוד במוסד פנימייתי חקלאי. הוא הוציא "קול קורא " , וביקש לרשום תלמידים למוסדו .
בלקינד עשה מאמצים רבים להשיג שטח אדמה נוסף עבור "קריית ספר" בבן שמן , ופנה ל"וועד הפועל הציוני" אשר הסכים לסייע לו בתנאי שהבניין ,מטלטליו והקרקע יהיו קניין הקופה הלאומית אם המוסד ייסגר . בניית המוסד הושלמה בסוף שנת תרס"ז 1907 . סביב הבניין הייתה גם גינה יפה , שבה עבדו התלמידים .
ההחזקה השוטפת של המוסד הצריכה כספים רבים , ולצורך זה יצא בלקינד לחו"ל לפגוש את הברון רוטשילד אשר העניק לו 6000 פרנק , כהשתתפות עבור 10 תלמידים מארץ ישראל שיתקבלו ל"קריית ספר" . התוצאה , עד סוף תרס"ח 1908 נרשמו למוסדו 28 תלמידים .
בלקינד חזר ארצה בערב פסח תרס"ח 1908 , והרחיב את צוות המורים של המוסד .

דוד בן-גוריון שביקר במוסד זה, שיבח את מפעלו ואמר:"פה ראיתי אנשים ששפתם ושיחתם המדוברת היא השפה העברית .מקטון ועד גדול , בכל מקום מדברים עברית חיה וצחה" .
אולם היו לו קשיים כספיים היות והבטחות מצד גורמים רבים לא מומשו . לכן יצא שוב בלקינד לחו"ל כדי לגייס כספים . בינתיים מוסדו סבל מהיעדרותו של בלקינד , כי נוצרו סכסוכים בין המורים ,וממלא מקומו התנהג בצורה קשוחה עם התלמידים .בלקינד חזר ארצה ונוכח לדעת כי לא יוכל להמשיך להחזיק את מוסדו, ונאלץ לסגור אותו בסוף שנת הלימודים 1909 . הוא זכה כי מוסדו, אשר נסגר, הוקם מחדש בשנת 1927 בניהולו של ז. להמן, ועד היום המוסד חינך אלפי בוגרים שהוכשרו לעבודת האדמה והקימו ישובים חקלאיים רבים בארץ ישראל . בלקינד, בלית ברירה , החל לעבוד בבנק אנגלו-פלשתינה ביפו , בכ"ב סיוון תר"ע 1910 .
אולם הוא עזב את הבנק לאחר כשנה, כאשר הנהלת הבנק רצתה להעלות את משכורתו , כי חשש שאם יישאר לעבוד שם ,לא יוכל לפתוח מחדש את "קריית ספר" .
בלקינד נסע לקונגרס הציוני העשירי שהתקיים בבאזל באוגוסט 1911 . הוא נפגש שם עם פרופסור אוטו ורבורג בתקווה שהוא יסייע לו להקים מחדש את מוסדו. אולם ורבורג הודיע כי ההסתדרות הציונית החליטה לא לבנות מוסד במקום "קריית ספר" , והציע לו להקים את "קריית ספר" בכוחות עצמו . אולם לבלקינד לא היה תקציב לכך , וחזר לארץ .
עם חזרתו ארצה פנו אליו אנשי המושבה חדרה , והציעו לו לנהל את בית הספר שבמושבה . הוא קיבל את ההצעה , ושאף להקים את מוסדו מחדש על אדמת חפציבה ליד חדרה , ששם הייתה לו חלקת אדמה פרטית.
הוא הסכים לקבל את ניהול בית הספר בחדרה במשך שנתיים ,בין השנים תרע"ב-תרע"ג 1912-1913 , ועזב כי רצה להקים מחדש את מוסדו בחפציבה .
בלקינד פנה למוסדות בארץ ישראל, בשנת 1914, וביקש תמיכה להקמת מוסדו מחדש בחפציבה .
בינתיים ,עד שהתקבלו התשובות , נסע לפריז לבקר את אשתו ובתו ששהו שם למטרת לימודי הבת באוניברסיטת סורבון בפריז, שם למדה אשורית .(לימים היא הפכה למרצה באשורית באוניברסיטה זו) . בעת שהותו בפריז פרצה מלחמת העולם הראשונה , והוא חזר ארצה.
לאחר כשנה , החליט בלקינד לנסוע לאמריקה ולבקש תמיכה עבור "קריית ספר" , שתכנן להקים בחפציבה . אבל גם שם הוא לא קיבל תמיכה כספית , כי יהדות אמריקה עסקה בסיוע ליהודים שסבלו מהמלחמה , ולא נתנה דעתה על הקמת בתי-ספר חדשים בארץ ישראל . הוא ייסד שם הוצאת ספרים בשם "המאיר " על שם אביו , והוציא לאור מספר ספרים .
לאחר מלחמת עולם ראשונה חזר בלקינד לארץ ישראל והתחיל במאבק לקבל את מוסדו "קריית ספר" בבן שמן שנסגר . אלא , כנראה, הוא שכח את התחייבותו בשנת 1907 ,בה התחייב כי אם ייסגר מוסד זה ,יישארו הבניינים לקרן הקיימת לישראל . לכן לא הצליח במאבקו .

העלאת יתומי אוקראינה ושילובם ב"קריית ספר" במושבה שפיה

בחודש חשוון תרפ"א 1921 יצא בלקינד לפולין כדי להביא לארץ ילדים יתומים מאוקראינה שהתייתמו במלחמת עולם ראשונה . כשנודע בפולין כי בלקינד פעל למעשה על דעת עצמו ולא בשליחות גוף ציוני , קטנה ההתלהבות מפעילותו .
פעילות זו בפולין נתקלה גם בהתנגדות פקידי הג'וינט כיוון שזה קיפח את פרנסתם , כי לג'וינט היו בתי יתומים בפולין , וכל יתום שנקלט בארץ ישראל הפחית להם את ההקצבה מאמריקה . לכן הם הפריעו לפעילותו . כמו-כן, הקונסול הבריטי בפולין לא רצה להוציא תעודות מסע עבור היתומים שבלקינד אסף אליו, כיוון שלא הייתה לו כל התחייבות מצד היישוב היהודי בארץ ישראל לקליטתם . בלקינד נאלץ לשוב לארץ ולדאוג לאישורים . הוא פנה לוועד המושבות בראשון לציון , זיכרון יעקב וחדרה ; כדי שכל מושבה תתחייב לקבל כ-50 יתומים . וועדי המושבות הסכימו ונתנו לו אישורים בכתב . בלקינד ניצל את שהותו בארץ, גם על מנת להכין מקום לשכן את היתומים . הוא קיבל את הצעת "אגודת נטעים" (אגודה שנוסדה כחברה חקלאית לגיוס הון ממשקיעים יהודיים בחו"ל) , לשכן את היתומים "בחפציבה" . בלקינד חזר לפולין ונוכח לגלות כי בזמן שהותו בארץ נלקחו ממנו חלק מהיתומים ונשלחו לארגנטינה ולדרום אפריקה .
בלקינד לא התייאש ,ואסף אליו 148 יתומים . הוא הגיע איתם לתל-אביב , ושיכן אותם בבית ספר ב"נווה צדק". חלק מהם שיכן בבתים פרטיים . לאחר מכן, החלו הקשיים . סופיה ברגר, מנהלת "וועד היתומים לארץ ישראל", ידעה כי לבלקינד אין אפשרות כספית להחזיק את היתומים מבחינה חומרית.לכן הציעה כי כל היתומים מתחת לגיל 10 יימסרו לוועד , והמבוגרים יישארו אצל בלקינד. דרישה זו הכאיבה לבלקינד שעשה מאמצים רבים באירופה להשגת כספים לצורך הבאתם ארצה , והם רצו לקחת ממנו את היתומים ?!

הוא פנה לרב אברהם יצחק הכהן קוק ,שקידם אותו במכתב ברכה עם הגיעו לארץ , ואף פנה לצבור הרחב ,ובקש סיוע כספי לקליטת היתומים בארץ .
בלקינד העביר את היתומים מתל אביב למושבה "חפציבה", שם הועמדו לרשותו מבנים אחדים ללימוד , חדרי שינה , חדר אוכל ומחסן . הוא ביקש מתלמידיו לדבר רק עברית . כדי לדרבן אותם בלימוד השפה העברית , הנהיג "דגל נודד" . כל מי שהצטיין בלימוד השפה העברית באותו שבוע , קיבל את דגל הלאום למשמרת לשבוע . כעבור שלושה חודשים , כשראה מספר תלמידים שדברו עברית היטב , העניק להם מתנות בחג החנוכה לעיני כל התלמידים .כמו-כן, ריכז את כל התלמידים בחדר שכינה אותו :" החדר העברי" . כל חודש חילק פרסים לתלמידים שהתקדמו בידיעת השפה העברית .
בלקינד בחר מבין התלמידים המבוגרים את המצטיינים ושלח אותם לבית המדרש למורים בירושלים , על מנת להכשירם כמורים למוסדו . עשייה זו מראה על חשיבתו הפדגוגית והמעשית של בלקינד .הוא הבין שיש צורך להכשיר מורים מבין תלמידיו לקראת העתיד על מנת שיוכלו לחנך וללמד באותה הדרך שלמדו והתחנכו ב"קריית ספר". הוא פעל גם להכנת התלמידים לעבודת האדמה . אדמת חפציבה לא התאימה לגידולי חקלאות כי הייתה אדמה חולית , ולכן העביר חלק מהתלמידים למושבה חדרה . בחדרה קנה צריף עץ , שהעמיד על חלקת האדמה שניתנה לו ע"י וועד המושבה של חדרה . התלמידים בחפציבה עבדו בכרם ובמטע עצי התות , ואילו במושבה חדרה עבדו בגידול ירקות . לאחר –מכן, העביר את כל התלמידים למושבה חדרה , כיון שהיה לו קשה לנהל שתי מסגרות . מספר תלמידים שוכנו באותו צריף , ואחרים פוזרו בין האיכרים במושבה . לא עבר זמן רב ובלקינד חש מצוקה כלכלית , ולכן פנה לעזרה לגורמים רבים ולא נענה ." הוועד הלאומי", מינה וועדה בת שלושה חברים ,שבאה לבדוק את מצב התלמידים .בעיני הוועדה לא מצאה חן העובדה כי מספר תלמידים שוכנו בבתי איכרים במושבה חדרה ,ללא מסגרת חינוכית .הם הציעו לו לחפש מקום חלופי עבורם . בלקינד קיבל מספר הצעות להעברת מוסדו . בין השאר הציעו לו להעביר את מוסדו להר כנען בצפת , על חלקת אדמה גדולה של 150 דונם , שהייתה שייכת לעסקן יהודי בשם מאירוב ,שישב בפריז, והסכים כי מוסד חינוכי יקום על אדמתו . הוא הבטיח להשיג תרומות עבור בניין שיקום על חלקת האדמה שלו .
בלקינד הסכים להצעה , כיוון שסבר כי הקירבה של מוסדו שיקום על הר כנען למושבות השכנות: ראש פינה , מחניים , ואיילת השחר – ישפיעו על התלמידים ויקרב אותם לעבודת האדמה . הם גם יוכלו לעבוד במושבות הנ"ל . אך חברי הוועד לא הסכימו להקמת המוסד על הר כנען , והציעו לו להקים את מוסדו בחברון . בלקינד התנגד להצעתם והחליט לנסוע לחו"ל בשנת תרפ"ג 1927 , במטרה לאסוף כספים להקמת מוסדו בהר כנען .
בלקינד נסע לאלכסנדריה , ואסף מעט כסף . משם המשיך לשוויץ ולפריז . באמתחתו היה מכתב מהרב קוק לרב הראשי של צרפת שנתבקש לפנות לברון רוטשילד כדי שיתמוך בהקמת המוסד של בלקינד . למזלו הרע הגיע לפריז מיופה הכוח של הברון בארץ ישראל , עם דרישות עבור מפעליו של הברון בארץ. לכן ,לא הצליח בלקינד לקבל תמיכה כספית מהברון . הוא ניצל את שהייתו בפריז ונפגש עם העסקן היהודי מאירוב , אשר חידש את הבטחתו לתמוך ב"קריית ספר". אם המוסד יקום על אדמתו בהר כנען .משם המשיך בלקינד לקרלסבד, כדי להשתתף בקונגרס הציוני ה-13 שהתקיים באוגוסט 1927 . אך גם שם לא זכה לתמיכה כספית .
בלקינד חזר ל"קריית ספר" בחדרה , והמצב מבחינה חומרית הלך והחמיר . באותה עת נוסד ביוהנסבורג וועד אשר הציב לו למטרה להביא לארץ ישראל יתומים מאוקראינה . הגב' סופיה ברגר, נציגת הג'וינט בא"י , נתמנתה בתאום עם הוועד של יהודי יוהנסבורג בדרום אפריקה להביא לארץ יתומים מאוקראינה . היא נרתמה לנושא זה , וקנתה מכספי תרומות , אדמה וצריפי עץ במושבה "בלפוריה " ליד עפולה במטרה להקים שם כפר לילדי אוקראינה היתומים . הגב' ברגר נסעה לאוקראינה להביא משם יתומים , אך לא הצליחה , היות והג'וינט התנגד מאחר והקים שם בתי יתומים . לכן לא אפשרו לה לקחתם לארץ ישראל . היא שבה ארצה , ואילצה את בלקינד להעביר לרשותה את היתומים מחדרה . בלית ברירה , עקב קשיים כספיים , הוא העביר 75 יתומים למוסד בבלפוריה , מספר יתומים הועברו לבתי יתומים בירושלים , ובטבריה . בחדרה נותרו 40 יתומים ,שאותם העביר בלקינד בשנת 1924 להר כנען שבצפת .

העברת המוסד " קריית ספר" להר כנען בצפת

המצב ב"קריית ספר" שבהר כנען היה קשה עקב קשיים כספיים ,וגם כתוצאה מביקורת אשר נמתחה על המוסד .א, בן ברק כתב העיתון "הפועל הצעיר", ביקר במוסד זה ופרסם מאמר בעיתון ובו כתב דברים בגנות המוסד . לדעתו , המקום לא התאים כלל לעבודה חקלאית .במקום לא היה מים ונאלצו להעלותם מראש פינה . האוכל במוסד לא הספיק לכולם ולא ענה לדרישות . שיטת החינוך דגלה בחופש מרבי לתלמידים . הם לא חויבו לסדר ולנקות את החדרים ,ובמקום הייתה הזנחה. אך גם לזכותו של בלקינד כתב בעל המאמר כי התלמידים מכבדים אותו מאד ומשווים אותו למשה אשר הוציא את בני ישראל ממצרים , כשם שהוא הוציא אותם מהגלות . הביקורת שהוטחה כנגד אופן ניהול המוסד , גרמה לצמצום ניכר של התרומות . בלקינד החליט לצאת בשנת 1924 לחו"ל לאסוף כספים . בעת שהותו באירופה הגיעו למוסדו בהר כנען , שני נציגים מכפר הילדים בבלפוריה ,ובקשו להעביר את כל היתומים למוסד בבלפוריה , היות ושם המצב היה טוב יותר . הנהלת "קריית ספר" שבהר כנען לא הסכימה בטוענה כי ללא רשותו של בלקינד לא ניתן להעבירם . הם פנו גם לאחותו של בלקינד , אולגה חנקין ,שהתגוררה בתל אביב וקיבלה את ניהול המוסד בעת העדרו. היא לא העבירה , במשך שבוע מכתב המעיד על התנגדותה להעברת הילדים . כנראה , כי היא הסכימה בשתיקה להעברתם , משום שהיא הבינה כי ללא כספים לא ניתן לקיים מוסד חינוכי . ביום כד' טבת תרפ"ה 1925 בשעות הערב הגיעו למוסד בהר כנען שתי נציגות מכפר הילדים בלפוריה , והעבירו במכוניות את כול היתומים לבלפוריה .
בלקינד , עם שובו לארץ , עשה מאמצים גדולים להחזירם למוסדו בהר כנען . הוא טען כי ליתומים היה טוב יותר במוסדו . מבחינת היחס נכון היה הדבר ,כי הם אהבו יותר להיות במוסדו בהר כנען .ניתן לראות זאת ה ממכתבי הגעגועים שכתבו אליו חניכיו מכפר הילדים בלפוריה , והביעו את רצונם לחזור למוסד בהר כנען . אולם , ה"וועד הארצי ליתומי ארץ ישראל" , טען כי מצבו הכלכלי של המוסד בהר כנען אינו מאפשר קליטת תלמידים בצורה נאותה . לכן למעשה לא אפשרו לו להחזיר את הילדים מבלפוריה למוסדו בהר כנען ,והמוסד "קריית ספר" בהר כנען נסגר.

נסיון נוסף של הקמת "קריית ספר " במושבה הרצליה

בלקינד לא התייאש לאחר סגירת "קריית ספר" בהר כנען , והחליט להקים את מוסדו מחדש במושבה "הרצליה" . הוא שכר בחודש אייר 1927 , בית במושבה זו שכלל שני חודרים , מטבח ומרתף .
שם קיווה להקים את מוסדו מחדש . אלא שהגיעו אליו רק שבעה תלמידים אשר עזבו את כפר הילדים בבלפוריה , ועוד שלושה תלמידים ממקומות שונים בארץ . בלקינד ביקש סיוע עבור החזקת התלמידים , אבל לא נענה . לכן נאלץ לסגור את מוסדו בהרצליה בסוף שנת הלימודים 1928 . כלומר, לאחר שנת פעילות אחת בלבד . ישראל בלקינד התאכזב מאד מאי הצלחתו . הוא נסע לברלין בשנת 1929 לצורכי מרפא , ושם נפטר בהיותו בן 68 שנים בלבד . בלקינד הובא לקבורה בראשון לציון .
בעת ההלוויה הספידו אהרון קרון , מנהל ביה"ס בראשון לציון . בין דבריו הנרגשים אמר :
"זה המונח פה בארון היה לא רק מורה גדול , הוא היה מורה המורים" .

הביקורות נגד בלקינד

במרוצת פעילותו בתחום החינוך קמו לו מתנגדים ומבקרים רבים , כי בלקינד ראה את מוסדו "קריית ספר" כבית ספר פרטי וסרב לשתף גורמים חיצוניים .לכן סרבו לתמוך במוסדו ללא פיקוח והתערבות מצדם.
בין מבקריו היה הסופר א.ש.הירשברג ,אשר טען במאמר שפרסם בעיתון "הצפירה" .הוא הטיל ספק אם בלקינד מתאים לנהל בית ספר חקלאי בגלל כישלונו בניהול בית ספר ביפו ,אשר נסגר לאחר שנתיים. עוד טען הירשברג שאם נסגר בית ספר רגיל ,התלמידים יכולים לשוב לבית הוריהם ,והוריהם ידאגו להעבירם לבית ספר אחר . אך אם ייסגר בית ספרו של בלקינד הכולל את יתומי קישינב , לאן יפנו אותם תלמידים הרי אין ליתומים הורים , ומי ידאג לעתידם ?– טען הירשברג . הוא המשיך ושאל האם אתם קוראי העיתון הייתם מוסרים את ילדיכם הביולוגים לבית ספר זה ? כמו-כן , טען כי לבלקינד אין ניסיון בגידול ילדים מאחר והוא רווק. לכן הציע להעביר את יתומי קישינב לבתי יתומים מבוססים בא"י שיש להם ניסיון בחינוך יתומים.
ביקורת נוספת הושמעה ע"י שלמה דובינסקי , חבר הוועד בקישינב למען היתומים . הוא טען שאין למסור לבלקינד את ניהול המוסד כי הוא בעל חלומות ודמיונות ,וגם כישרונות פדגוגיים אין לו. כמו-כן, הוא הטיל ספק גם ביושרו של בלקינד בהסתמכו על דברים קשים על בלקינד שהביאו לידיעתו חיים חיסין ושמואל לייב גורדון שהיו אנשי א"י .
מאיר דיזנגוף , טען שאין לסמוך על בלקינד ובמיוחד אין לתמוך בו בכספים משום תמימותו הרבה .

בנימין זאב הרצל, אשר פגש את בלקינד וכתב ללבונטין :"מר בלקינד הוא איש בעל נפש יפה,אבל לא עשה עלי את הרושם שהוא יכול להיות גם אדמיניסטראטור. הוא מתאים בתור אבי הבית אבל איננו מספיק בתור מנהל בית ספר…" .

ברל כצנלסון , ביקר אותו קשות וטען כי בלקינד היה אדם "לא יוצלח",כוחו היה ביוזמה ולא בביצוע לדעתו , לא עלה בידו דבר פרט לראשונות , כי דברים שהתחיל בהם לא נתקיימו בידו .
למרות דברי הביקורת הקשים , אין לזלזל בעשייתו בתחום החינוך . מה עוד שחלק מהביקורות נבעו משמועות ומרכילות על בלקינד , ולא מבדיקה יסודית של מוסדו . בלקינד טען כי אף אחד מהמבקרים לא היה בבית ספרו לבדוק את עשייתו .
דברי הביקורת בחלקם לא היו מוצדקים . כגון: דבריו של שלמה דובינסקי, שטען כי לבלקינד לא היו כישרונות פדגוגיים . אמנם נכון כי לא הייתה לבלקינד הכשרה פדגוגית , אבל הייתה לו גישה פדגוגית טבעית לתלמידיו ולחניכיו .הוא העניק לתלמידים וליתומים אהבה רבה ויחס אבהי ; והם אהבו אותו והעריכו אותו . (ארחיב בנושא בהמשך). אנו גם צריכים להעריך את פעילותו הרבה למען הנחלת הלשון העברית . בלקינד תבע מתלמידיו לדבר רק בעברית , ועודדם לכך באמצעים שונים . גם פעילותו למען הנחלת המסורת היהודית במוסדו "קריית ספר", ראויה להערכה . בלקינד הבין שאין להזניח את מסורת האבות בעת תקומה מחודשת של המדינה .
ברל כצנלסון , למרות שביקר קשות את בלקינד , סבר כי הראשונות של בלקינד לא נזרעה על "צחיח סלע" ,כי שלושים שנה לאחר ניסיונותיו של בלקינד לקיים את מוסדו "קריית ספר","קמו לו גואלים". עליית הנוער הקימה בשפיה ובבן שמן ,בהם פעל בלקינד,שני כפרי נוער והעשרות של בלקינד היו לאלפים.באותם שני כפרי נוער התחנכו רבים שהניחו יסודות לחקלאות בא"י ולפיתוחה של המדינה .

דרכו המתודית

דרכו המתודית של ישראל בלקינד הייתה חדשנית , ויוצאת דופן באותם הימים . דרכו בהוראה ובלימוד הנחיל לתלמידיו באמצעות : טיולים וסיורים ברחבי הארץ . בנושא מבחנים , תעודות וציונים הייתה לו גם דרך ייחודית . במקום עריכת מבחנים וכתיבת ציונים בתעודות , נהג בלקינד בצורה שונה . הוא חילק את "אות הרצון" כל סוף שבוע לתלמידים שהתמידו בשלושה נושאים : עבודה , לימודים והתנהגות . תלמיד אשר אסף מספר משמעותי של פתקים במשך השנה , בכל שלושת הנושאים הללו ,עבר לכתה גבוהה יותר. כלומר, בלקינד לא בחן רק את נושאי הלימודים ,אלא גם בראש וראשונה את התמדתו של התלמיד בעבודה חקלאית , בלימודים ובהתנהגות כללית . שיטה זו מצביעה על דרכו הייחודית
של בלקינד .

שילוב המסורת היהודית במוסדו "קריית ספר"

בלקינד שילב במוסדו את המסורת היהודית , תוך שמירה על מנהגים יהודיים . ללא קנאות דתית . להלן דבריו של בלקינד בנושא זה שהתפרסמו במאמר ב"המאיר" ב 1912 :"חיי ביה"ס יתנהלו לפי דיני ומנהגי היהדות…ביה"ס צריך לטעת בלב חניכיו רגש הכרת עצמם כאנשים וכיהודים ואהבה לעמם . הוא צריך לטעת בלב החניכים רגשי אהבה ואחווה לכל יהודי תבל . ידיעת העבר של עמנו ותקוותו לעתיד גדול ונהדר . במלה אחת בלימודיו ובחינוכו צריך ביה"ס לעשות את חניכיו לאנשים וליהודים במלוא מובן המלה בפרושה היותר נעלה ." . במוסד "קריית ספר" בבן שמן , טיפחו את המסורת היהודית . לא היה שם חינוך דתי קנאי .ישראל בלקינד הבין כי המסורת צריכה להיות הקשר בין העולים לארץ ישראל .הם קיימו תפילות בשבתות וחגים . מעיד על כך שמעון קושניר , שהיה תלמידו בבן שמן :"אני עצמי באתי מתוך התנגדות לדת , כי אבינו היה קנאי לה ולמצוותיה . בבן שמן הייתה אוירה יהודית מחנכת , שאפשר לכנותה כרפורמה בדת . עיצוב קבלת השבת בתפילה ושירה גרמו לרבים מאתנו לשוב ולאהוב את השבת .עזרו לנו בכך המנהל , המורים והתלמידים הבוגרים שהיו מדריכים בעניין זה . אחד התלמידים המבוגרים , מרדכי נאמן עבר לפני התיבה בבית הכנסת" .
גם רחל פריימן , שהייתה תלמידה בבן שמן מעידה : " אווירת בית הספר הייתה חברתית . בלילות שבת היה בלקינד יושב עם התלמידים , וכולם שרו בצוותא : " החמה מראש האילנות ", ושרו זמירות שבת "צור משלו אכלנו" , ובמוצאי שבת שרו את "אליהו הנביא" . המסורת במוסד בבן שמן נשמרת עד ימנו .מקיימים שם: "קבלת שבת", שחרית של שבת ו"ענג שבת" .
בעלון הפרסום של המוסד כיום , נכתב :" הכפר שומר על מסורת של חגים ושבתות ואלה משמרים היטב את הזיקה של המקום למסורת ,למדינה ,לערכיה ולשורשיה ". כך הייתה האווירה הדתית גם במוסדו במושבה חפציבה . בלקינד מזכיר זאת ברשימתו :" במשך השבוע היו היתומים לומדים ועובדים וביום
השבת נחים ושומעים מפי מוריהם באורים על פרשת השבוע . בליל ששי היו מקיימים קבלת שבת ולאחר מכן היו יוצאים התלמידים בשירה וריקודים עד שעות הלילה המאוחרות " .בלקינד הקפיד לציין את ימי הזיכרון להורי התלמידים באמירת "קדיש" ו"אל מלא רחמים" , והיה מקפיד לחגוג את ימי ההולדת והכנת התלמידים לטקס "בר-המצווה". בעת הטקס , היה משביע את הנערים לבל יעזבו לעולם את יהדותם, יהיו נאמנים לארצם ולשפה העברית .כל חתן "בר מצווה" היה זוכה למתנה אישית" .
גם במכתבו של בלקינד לאוסישקין, המתייחס למתנגדיו של בלקינד שכלל גם את יצחק בן צבי , הוא מציין :"אולי חטאתי לפני החבר בן צבי שלקחתי מאוקראינה ילדים טרם מלאו כרסם בתורת מרכס ,וגם פה לא נתתי להם להשתלם בתורה הזאת .חטאתי בזה כי הילדים שלי לומדים תנ"ך בכובעים וגם מתפללים שלוש פעמים ביום .

ספריו וכתביו

בלקינד,על אף הקשיים הרבים בניהול המוסד שהקים בהשגת משאבים כספיים בארץ ובסיוריו הרבים בחו"ל ,הצליח לחבר ספרים וכתבים רבים ,שרובם נכתבו בעברית והוציאם לאור . כמו-כן , כתב מאמרים רבים ורשימות . הוא ענה בצורה מסודרת ושיטתית על עשרות המכתבים שקיבל מחניכיו . (מצויים בארכיון ראשון לציון) .מתשובותיו הרבות לתלמידיו, ניתן להעריך את רצינותו הרבה , ואת הקשר הנפשי העמוק וחיבתו הרבה לתלמידיו , חניכי מוסדו לאורך שנים רבות (ראה נספח ג').

דרכו החינוכית של בלקינד , וההערכה מתלמידיו

דרכו החינוכית . ישראל בלקינד לא היה פדגוג בהשכלתו , אלא אוטודידקט . הוא האמין בילד , אהב ילדים וידע כיצד לדבר אל לבם ולרכוש את אמונם . הוא דאג להם כפי שאב דואג לבניו , ותלמידיו העריכו אותו והחזירו לו מידה רבה של אהבה . ( ניתן להשוותו לפסטלוצי ,גדול הפדגוגים אשר גם בראש מעייניו הייתה אהבה גדולה לילדים . גם הוא נדד עם מוסדו למקומות שונים בשוויץ : בנויהוף , בסטנץ, באיפרטן , בבורגרדורף – כתוצאה ממחסור כספי וממלחמות שאירעו באותה תקופה ולא התייאש ) . ההוכחה הטובה ביותר לדרכו החינוכית היא עדות תלמידיו .אציין רק אחדים מהם .
שמעון קושניר , מראשי "עלייה שנייה" שהיה תלמידו במוסד בבן-שמן מציין :"אהבתי אותו מאד . הוא היה אחד המורים המופלאים . הוא שנתן לי עידוד וחיסון לכל החיים . זו הייתה התקופה הנפלאה ביותר , אשר השפיעה על השקפת עולמי לטווח ארוך בחיי . כאשר נסגר המוסד חשך עלי עולמי , הוא לא היה רק מורה מעולה ומופתי , הוא רצה לחנך דור מושרש וצומח בארץ … הוא האמין בנוער :" חנוך לנער על פי דרכו "- זה היה המוטו שלו . הייתה לו אינטואיציה פדגוגית , ואמונה שלמה במטרה ". קושניר ציין גם את תכונותיו הייחודיות של בלקינד :" היה בו שקט מופלא ,מבט חודר ,במבטו שפעו פקחות וחוכמה וגם רוך מיוחד " .
תלמיד אחר בשם יוסף פנחסי מציין: " אני הקטן … אומר בראש גלי שמורי היה מורה ומדריך מחונן , כתב וערך ספרי לימוד …אלא אחרים הצליחו לעשות לעצמם פרסום והוא היה עניו . מקומו היה צריך להיות צמוד לקדרת הלימודים , אלא כאן חטא לחייו … בקשר לרעיון הקמת בי"ס חקלאי . מכיוון שרעיון זה נכנס בו לא עזבו " .

כמו-כן ,מצאתי מכתב הערכה של בלה אלוני , אותה העלה בלקינד עם יתומי אוקראינה ואחר – כך היא הועברה למוסד בבלפוריה . משם היא כותבת מכתב געגועים לבלקינד (עיין נספח ד' בסוף המאמר).
.
על האהבה וההערכה שרכשו לו תלמידיו , ניתן ללמוד גם מההמנון של "קריית ספר" בשפיה (עיין נספח ה' בסוף המאמר).

אופיו של ישראל בלקינד

בלקינד , כבר מגיל צעיר היה מרדן . הוא היה בין הילדים היהודיים הבודדים בכתתו , שלא הסכים לכתוב בשבתות וחגים , למרות איומי המורים .גם לאחר עלייתו לארץ הוא לא קיבל את מרותם של פקידי הברון , ולא הסכים להתערבות גורמים חיצוניים במוסדו .אך עם חבריו ותלמידיו היה אדם נינוח ועליז , והיה מרבה לשיר עם חניכיו . דוד יודילוביץ מספר בזיכרונותיו , שפעם הגיע אליו ישראל בלקינד לביקור בראשון לציון , כשהוא עייף ויגע לאחר שהלך ברגל מיפו לראשון לציון . יודילוביץ פנה אליו באומרו: "שמע נא ישראל צריך שיהיה קץ לנדודיך . שמע לעצתי לך שוב לחרקוב למכללה שלך , ותשלים את לימודיך באחת הפקולטות ותהיה מהנדס או רופא או כימאי ולא תהיה תלוי באחרים" . בלקינד ענה לו:"אין אני צריך לפקולטות , באשר ארץ ישראל זוהי הפקולטה שלי ושלהבת התחייה מתרמ"ב מהבהבת בלבי וכוחה עתה ככוחה אז לא נשתנה הטמפרטורה בקרבה" . תשובתו זו של בלקינד מלמדת על אופיו של האיש המיוחד הזה . למרות הקשיים שהיו מנת חלקו לא התייאש והמשיך ביתר שאת ובמלוא התנופה את עבודתו . יודילוביץ מוסיף ומציין כי בכל מקום שבו בלקינד נמצא ,שררה אווירה של עליזות וחדווה בין הנוכחים .

סיכום

ישראל בלקינד , מייסד ומנהיג אגודת ביל"ו עבר לעסוק בחינוך , והצליח לשלב את השפה העברית ,בבתי ספר אותם ניהל ובהם לימד . כמו-כן ,הצליח להקים מוסד חקלאי בו שלטה השפה העברית והמסורת היהודית. במטרה לקדם את מוסדו הזניח את חייו הפרטיים . הוא נשא אישה בגיל 43 (גיל מבוגר באותם הימים ) ,שהייתה צעירה ממנו ב-20 שנה . אשתו סבלה ממחסור באמצעים , וגיסתה (אחותו של בלקינד), תמכה בה בכספים , מכיוון שבלקינד היה שקוע תמיד בחובות . נולדה להם בת אחת בלבד , שלמדה באוניברסיטה בפריס . אשתו של בלקינד שהתה עם הבת בפריס תקופות ארוכות , מאחר והאב ,בלקינד, היה עסוק בעבודתו החינוכית . הוא פעל רבות גם בהעלאת יתומים מחו"ל , וקדם בפעילות זו למפעל "עליית הנוער" .
בעייתו הגדולה של בלקינד הייתה שלא הבין כי ללא עזרה של גופים חיצוניים לא יוכל להחזיק את מוסדו "קריית ספר" . הוא ראה את המוסד שהקים כבית ספר פרטי , היות והאמין כי דרכו החינוכית – היא הדרך הנכונה . אבל גופים חיצוניים וארגונים חיצוניים לא היו מוכנים לתמוך ללא פיקוח והתערבות מצדם .לכן זה היה הגורם העיקרי לכישלונו של בלקינד . סביר להניח , כי אם היה רותם את הגופים החיצוניים למוסדו "קריית ספר" , הם היו מסייעים לו . אזי לא היה נאלץ לנדוד עם מוסדו ממקום למקום ומסיים את פרק חייו עם סיפוק מעשייתו החינוכית ולא כפי שהוא סיים את חייו בשברון לב .
עם זאת בלקינד תרם תרומה חשובה להחייאת השפה העברית ,והפיכתה ללשון חיה בבתי הספר אותם ייסד ,לימד וניהל .הוא חיבר גם ספרי לימוד בעברית והוציא אותם לאור .
היטיבה לתאר את דמותו של בלקינד , תלמידתו בלה אלוני שציינה : "ישראל בלקינד היה מהפכן בדם , אדם שלא שקט על שמריו ולא חשש לעשות בחייו צעדים נועזים , אפילו מהפכניים . חייו היו רצף של תפניות נועזות , שלכולן כיוון אחד : ציון, ארץ ישראל ותכלית אחת החינוך העברי" .
לבלקינד ניתן לייחס את הפסוק :" כי שבע ייפול צדיק וקם" (משלי כ"ד 16) .

קווי הדמיון והשוני בין דוד שו"ב וישראל בלקינד
לאור הפרמטרים שעמדו לבדיקה במחקר

א. קווי הדמיון ביניהם
מקור החיבה לארץ ישראל ולשפה העברית

משה דוד שו"ב שאב את החיבה לארץ ישראל מדודו ר' יוסף אריה הכהן , שעלה לארץ כבר בשנת 1864 , וכשחזר לביקורים מארץ ישראל לרומניה סיפר למשה ,הנער הצעיר ,ספורים מרתקים על ארץ ישראל. השפיעו עליו גם ספריו של ר' צבי קאלישר ומאמריו של דוד גורדון על חיבתם לארץ ישראל.
ישראל בלקינד שאב את החיבה לארץ ישראל ולשפה העברית מאביו ואמו .אביו היה בין המורים הבולטים לעברית ברוסיה , ואמו הקפידה לדבר עברית עם ילדיה . השפיעו עליו גם סיפורי התנ"ך על ארץ ישראל , וספרו של אברהם מאפו "אהבת ציון".

המניעים לעליה לארץ ישראל , ועזיבת המשפחות למטרת הגשמת העלייה לארץ

המניע העיקרי לעליה לארץ ישראל אצל שניהם היו הפרעות הקשות נגד היהודים ברומניה וברוסיה בשנת 1881 , והאכזבה מהשלטונות שלא הגנו על היהודים . לכן הבינו כי המשך שהייתם במדינות הללו היא ללא תכלית .
שניהם עזבו את משפחותיהם בעלייתם לארץ . משה דוד שו"ב עזב את אשתו שהייתה בחודש התשיעי להריונה , וישראל בלקינד עזב את אביו ואמו אחיו ואחיותיו .

קשיי הקליטה בארץ והנסיבות למעבר לעיסוק בחינוך ,הוראה וניהול בתי ספר

משה דוד שו"ב וקבוצתו , שייסדו את המושבה ראש פינה , סבלו קשות מתנאי האקלים הקשים של הקיץ בארץ ,ממכת היתושים והפרעושים וממחסור בכספים שאזלו כתוצאה מהוצאות העלייה ובניית הבתים .
בלקינד וקבוצתו , קבוצת ה" ביל"ויים " , סבלו גם כן בעת עבודתם ב"מקווה ישראל" , כיוון שהיו סטודנטים ולא היו רגילים לעבודת האדמה . המדריך שלהם , שמואל הירש לא עודד אלא ייאש אותם באומרו כי אינם מתאימים לעבודה בארץ , והודיע להם כי הוא מוכן לממן להם את החזרה לארצות מוצאם.הם נתקלו בקשיים גם לאחר שייסדו את המושבה גדרה , כי לא היה במקום מים והמצב הכלכלי היה קשה.אולם הסבל הקשה ביותר היה היחס המזלזל של פקידי הברון רוטשילד .
משה דוד שו"ב וישראל בלקינד ארגנו ושכנעו יהודים לעלות לארץ ישראל, ועמדו בראש קבוצות עולים לארץ . לכן , הם נפגעו מאד מיחסם הנוקשה והמזלזל של פקידי הברון רוטשילד . ( עיין לעיל בביוגרפיה של שו"ב ובלקינד) . שו"ב החליט להתנתק מפקידי הברון , ועבר לנהל את בית הספר במושבה ראש פינה . גם בלקינד לא היה מוכן לסבול את יחסם הנוקשה והמשפיל של פקידי הברון .לאחר מכתב תלונה ששלח לפריס לממונים על הפקידים בראשון לציון , נאלץ היה לעזוב את המושבה ראשון לציון , בה עבד טרם ייסוד המושבה גדרה .
שניהם עזבו את עבודת האדמה במושבות שייסדו ,שהייתה אחת המטרות העיקריות לעלייתם ארצה. לדעתי, שתי סיבות עיקריות גרמו לכך :הסיבה הראשונה ,יחסם הנוקשה של פקידי הברון לאיכרים שעסקו בעבודת האדמה הדבר מתייחס בעיקר לשו"ב ,כי בלקינד עזב כתוצאה מעיסוקו באגודת "חובבי ציון". והזניח את משקו . הסיבה השנייה , אופיים התוסס גרם לכך שהם לא הסתפקו בפיתוח משק חקלאי ,אלא שאפו לממש את תכונותיהם כמנהיגים ורצו להרחיב את השפעתם על ציבור רחב . לכן הם עברו לעסוק בניהול בתי ספר , בהוראה וחינוך ועסקו בהנחלת השפה העברית . אך הם לא נטשו את אידיאל:"עבודת האדמה "בארץ ישראל . בלקינד הנחיל את ערך עבודת האדמה בארץ ישראל לחניכיו. גם שו"ב שייסד את המושבה "משמר הירדן ", מימש אידיאל זה .

יחסם של החרדים לאישים האלה

שו"ב סבל מרדיפות החרדים בצפת שכינה אותם :"העטלפים השחורים". בעת שיזם וסייע לפתיחת בי"ס לבנים ובי"ס לבנות בצפת .הם לא בחלו באמצעים שונים כדי להפריע להקים את בתי הספר הללו. כגון:הורים שישלחו את ילדיהם לבתי הספר הללו יוטל עליהם חרם , ולא יזמינו עבודות מבעלי המלאכה שירשמו אל ילדיהם לבתי הספר הנ"ל. גם כאשר שו"ב פתח ספריה בצפת , בהיותו נשיא לשכת "בני ברית " בעיר , החרדים התנגדו בתוקף לכך , ואיימו על אלה שישתמשו בספריה , כי יפסיקו להם את מתן כספי "החלוקה" .
גם ישראל בלקינד והביל"ויים לאחר שעזבו את "מקווה ישראל" , עברו לעבוד במושבה ראשון לציון. הם סבלו מיחסם העוין והמזלזל מצד תושבים חרדים במושבה , שכינו אותם ניהיליסטים ופורקי עול מצוות , על אף מאמציהם לקיים מצוות בסיסיות בארץ . כגון: בקור בבית כנסת בשבתות ואי חילול שבת ועוד .

הראשוניות של האישים האלה בשילוב הוראת העברית במוסדותיהם ,והפצת השפה העברית

משה דוד שו"ב נאבק בבית ספרו בראש פינה ,לשלב את השפה העברית היות וההורים דברו בשפת היידיש ורצו כי גם בניהם ימשיכו לדבר בשפה זו . גם פקיד הברון לא הבין את פשר רצונו העז של שו"ב לשלב את השפה העברית בבית ספרו . שו"ב ע"י עקשנותו הצליח לשלב את השפה העברית בבית הספר ומגיע לו על זה זכות ראשונים בשילוב השפה העברית בגליל באותה תקופה . הוא אף יזם את הקמת אגודת "שפה ברורה " בראש פינה , שמטרתה הייתה להנחיל את השפה העברית גם למבוגרים . גם על כך זכות ראשונים לו . בהמשך הוא יזם וסייע להקים בתי ספר מודרניים לבנים ולבנות בצפת ,וגם פתח ספריה בעיר . זכות ראשונים לו על כך .
ב-1904 נסע לאמריקה , ופתח גן ילדים בניו-יורק ,ששפת ההוראה בגן הייתה עברית. זה היה גן הילדים הראשון באמריקה בו דברו עברית . כמו-כן , הוא פתח " תלמוד תורה " בעיר הרדפורד , וגם שם שפת הלימוד הייתה עברית . זכות ראשונים לו גם על כך .
בשובו לארץ בשנת 1909, עבד שנתיים כמורה אחראי על לימוד העברית בבי"ס של כי"ח בירושלים , וקידם את לימודי העברית בצורה משמעותית .
בעת שנבחר לנהל את שני בתי היתומים בעיר צפת בשנים 1926-1923 , הוא הצליח לאחד אותם למוסד אחד .שו"ב דאג להכשיר את התלמידים למקצועות פרודוקטיביים , על מנת שתהיה להם יכולת להתפרנס בכבוד בעתיד לבוא .על כך מגיעה לו זכות ראשונים , כי לפניו לא לימדו בבתי היתומים האלה מקצועות פרודוקטיביים ,כגון: נגרות פחחות חייטות ועוד .
בלקינד ייסד את בית הספר העברי הראשון ביפו .הוא היה אחד ממקימי הארגון "אסיפת המורים", שממנו צמח הארגון "הסתדרות המורים". בפעילותו בארגון זה שם דגש מיוחד על הנחלת השפה העברית .
גולת הכותרת של עבודתו החינוכית הייתה הקמת המוסד "קריית ספר" – בית ספר חקלאי-פנימייתי בו שולבה השפה העברית , כמתחרה למוסד "מקווה ישראל", ששפת ההוראה בו הייתה צרפתית .
כמו-כן ,בלקינד העלה יתומים מקישינב ומאוקראינה לארץ ישראל . בפעולה זו הקדים את רחה פריאר , שהקימה את "עליית הנוער" בשנת 1932 . על פעולותיו אלו יש לו זכות ראשונים.

פעילותם למניעת ירידה מהארץ

משה דוד שו"ב כשראה כי אחדים מתושבי המושבה ראש פינה עזבו אותה עקב הקשיים הרבים , הוציא ספר תורה מבית הכנסת , ובאסיפה הכללית השביע את כל תושבי המושבה לא לנטוש אותה . גם ישראל בלקינד כאשר הקים את מוסדו "קריית ספר " במטרה להתחרות עם "מקווה ישראל", ראה כי חלק נכבד מבוגרי "מקווה ישראל" לא עסקו בעבודת האדמה וחלק אחר מהם עזב את הארץ . לכן שאף כי במוסדו יושם דגש על הכשרה לעבודה חקלאית ועל זיקה לאהבת הארץ במטרה שבוגריו יתפרנסו בכבוד ויישארו בארץ . כמו-כן , השביע את חניכיו בעת טכסי "בר מצווה" לבל יעזבו את יהדותם ואת הארץ.

תנאי עבודתם , מצבם הפיזי של מוסדות החינוך אותם ניהלו והמשכורות למחייתם

מצבו הפיזי של בית הספר בראש פינה , אותו ניהל שו"ב , היה סביר בהתחשב בתקופה של ראשית ההתיישבות בארץ . תחילה היה "חדר" , שכלל שני חדרים .לאחר-מכן נבנה לביה"ס מבנה חדש, בתרומת הברון רוטשילד .מבחינת העבודה הפדגוגית ,היו לו קשיים כי ל-32 תלמידים מגיל 13-5 היו רק שני מורים והיו חייבים ללמד בכתות רב-גיליות . יש להניח כי בזמן פעילותו החינוכית באמריקה לא סבלו המוסדות אותם ניהל מתנאים פיזיים קשים .
מוסדו של בלקינד "קריית ספר" סבל מתנאים פיזיים קשים . הוא שיכן את היתומים שהעלה מקישינב בבית הבראה נטוש בשפיה . לאחר שנתיים נאלץ לפנות את המבנה ,והעביר את חניכיו לצריף על אדמה בבן שמן ,שעליה נבנה אחר-כך מוסדו . הוא שיכן את יתומי אוקראינה במבנים ישנים בחפציבה ,ולאחר –מכן , העבירם לצריף בחדרה וחלק שיכן בבתי חברים במושבה חדרה . משם העבירם לצריף בהר כנען בצפת . מוסדו של בלקינד סבל לאורך שנים גם ממחסור תקציבי. הדבר התבטא גם אצל חניכיו שסבלו ממחסור בבגדים , ובציוד בחדרים המגורים .
שני האישים האלה התאמצו לפרנס את משפחותיהם :
שו"ב התפטר מניהול ביה"ס בראש פינה ,כי המשכורת הזעומה לא הספיקה לכלכלת המשפחה . מסיבה זו עזב גם את ניהול המושבה "עין זיתים",ונאלץ למצוא פרנסות חלופיות . זו גם הסיבה ששוב נסע לאמריקה ,וכשחזר ארצה עבד כמורה בבי"ס כי"ח בירושלים ,אך נאלץ לעסוק בעבודות נוספות על מנת לפרנס ,כגון: שעורים פרטיים ועבודות תרגום .
בלקינד סבל ממחסור כספי בכל תקופת פעילותו החינוכית . כבר בתחילת פעילותו בביה"ס ביפו נאלץ למכור את משקו במושבה גדרה , על מנת לחסות חובות ביה"ס שהקים ביפו . בהמשך נאלץ לעבוד בהוראה ,וגם תקופה קצרה בבנק כדי להתפרנס . עיקר הכספים למחייתו היו מתרומות שאסף עבור מוסדו "קריית ספר". אולם גם הכספים הללו לא הספיקו לתקצב את מוסדו וגם לפרנסת משפחתו , ולכן אשתו נאלצה לקבל תמיכה כספית מאולגה , אחותו של בלקינד .
בנוסף לקשיים הרבים היה להם קושי להשגת ספרים להוראת העברית , ונאלצו או להזמינם מחו"ל , כפי שעשה שו"ב ,או לכתוב בעצמם ספרים וחוברות עבודה ,כפי שעשה בלקינד .
הפעולות הללו הכבידו על עבודתם שבלאו הכי הייתה קשה .

תכנון פעילות לטווח ארוך ,או פעילות מתוך אלתור, וכיצד פעלו במצבי לחץ

שו"ב בכניסתו לניהול ביה"ס בראש פינה , תכנן את פעולותיו לטווח ארוך . הוא שילב את השפה העברית בביה"ס ,הזמין ספרי לימוד בעברית מחו"ל ושילב מורים חדשים לביה"ס . אך נלחץ כאשר סרבו להעלות את משכורתו ולכן נטש את תפקיד הניהול. כך גם נהג כאשר ניהל את המושבה "עין זיתים". בהמשך לא נשאר בתפקידיו שנים רבות ,אלא תקופות קצרות של שנתיים-שלוש .
אמנם היו לו סיבות מוצדקות לזה ,אבל המעברים היו רבים מדי . ניתן להסיק כי לא עמד במצבי לחץ . רק לעת זקנתו , כאשר קיבל את ניהול בית היתומים בצפת , הוא תכנן לטווח ארוך,ואיחד שני בתי יתומים למוסד אחד תחת ניהולו . העביר את תלמידיו ללמוד בבי"ס מזרחי בצפת , בו המורים היו מוסמכים . כמו-כן , פתח מסגרת להכשרה מקצועית לחניכיו היתומים , על מנת שבעתיד יוכלו להתפרנס בכבוד .
בלקינד כשתכנן את מוסדו "קריית ספר",מפעל חייו, תכנן בצורה יסודית לטווח ארוך : קבע את מטרות מוסדו , התכנים הערכיים , תכנית הלימודים ,גילאי התלמידים שיתקבלו במוסדו. אולם הוא לא הצליח לממש את התכנון ,כי סרב לשתף גורמים חיצונים בפיקוח ובקבלת עצות. לכן נאלץ בהמשך לעבוד מתוך אלתור . אולם עמד במצבי לחץ ,ולא נטש את מוסדו והמשיך להפעילו גם כשהועבר המוסד ממקום למקום במשך שנים ארוכות על אף כל הקשיים . כך נהג עד סוף ימיו .

יחסי גומלין וקשרים עם אנשי חינוך שפעלו באותה תקופה

שני האישים האלה פעלו באזורים מרוחקים זה מזה : שו"ב פעל בגליל :בראש פינה ובצפת ובלקינד פעל במרכז הארץ :שפיה ,בן שמן , חפציבה וחדרה .באותם ימים אמצעי התחבורה ואמצעי התקשורת לא היו זמינים ,ולכן לא היה קל לקשור קשרים בין אנשים .בספרות ובמקורות לא מצאתי עדויות על מפגשים בין שני האישים האלה . אמנם שניהם פעלו במקביל בניהול בתי יתומים בצפת בתקופה קצרה : שו"ב פעל בין השנים 1926-1923 ,ובלקינד פעל בין השנים 1925-1924 ,אך לא ידוע אם היה מפגש ביניהם . שאלתי את השאלה הזאת גם את ותיקי צפת : מר נחום ברז"ל וזאב פרל , אך גם הם לא ידעו לענות לי על שאלתי .
כמו-כן , לא מצאתי במקורות על קשרים וקשרי גומלין של שני האישים האלה , עם אנשי חינוך,פרט לשו"ב אשר סייע לד"ר בלידען ולאשתו פלורה בצפת להקים בי"ס לבנים ובי"ס לבנות יש להניח שנוצרו קשרי עבודה ביניהם. לדעתי, בלקינד לא יצר קשרים עם אנשי חינוך , פרט לתחילת דרכו החינוכית , כשהיה חבר ב"אסיפת המורים". לאחר שהקים את מוסדו "קריית ספר" , הוא חשב שדרכו החינוכית היא הנכונה ,ולכן לא יצר קשר עם אנשי חינוך אחרים .

האם הייתה להם בקורת עצמית

לשו"ב הייתה בקורת עצמית-זאת רואים כאשר נסע לאמריקה ,בכדי להרוויח כסף לכסוי חובותיו בארץ . הוא מציין בזיכרונותיו :" כסבור הייתי שיש לי כל המעלות הנחוצות באמריקה כדי להצליח ולאסוף כסף וגם להתעשר ……וראיתי שם אנשים בגילי ….שהצליחו לעשות עושר . לו רק יכולתי לשנות את טבעי ולהסתגל לדרכי אמריקה ולמנהגיה צריך הייתי להשפיל ולשכוח את עברי ."*[עיין זיכרונות לבית דויד עמ' קס"ט ] .
באירוע נוסף משמיע שו"ב גם ביקורת עצמית . לאחר שליחות לא מוצלחת לרומניה עם חבר ירושלמי לאסוף תרומות עבור המוסד לרפואת עיניים של מר אדלמן ,מציין שו"ב :"כיוון שאני לא הורגלתי באומנות ה"שנוררות" ,שהייתה נחוצה לשליחות כזאת ,וגם בן לוויתי לא התאים לכך ,לא הצלחנו " .*[עיין שם עמ' קע"א ]

תכונות אופי

שו"ב ובלקינד היו שאפתנים , ועשו את המיטב לממש את מטרותיהם ;גם בעליה לארץ ישראל, וגם בשילוב השפה העברית והפצתה . שניהם היו אנשים חרוצים וגאים ולא היו מסוגלים לקבל עליהם את מרות פקידי הברון .
שו"ב ובלקינד לא קבלו כל השכלה פדגוגית , אך היה להם נטייה טבעית לתחום החינוך. הם היו אוטודידקטים .לבלקינד היה יתרון, היות ואביו היה מורה , ואילו אביו של שו"ב היה סוחר ללא קשר להוראה , אך למרות זאת הוא הצליח בתחום זה .
העסוק עם יתומים מצד שני האישים , מצביע על רגישותם לילדים אלה ,המשתוקקים לאהבה ,לתשומת לב ולהכוון בחיים .שניהם ,ובמיוחד בלקינד ידע להעניק להם את האהבה לה הם היו זקוקים .
לשניהם היה קסם אישי (כריזמה) .משה סמילנסקי מתאר את דוד שו"ב :"איש גבה-קומה ,רחב כתפיים עם זקן .על פניו מרחף תמיד צחוק של טוב לב ,וגם קול ערב היה לו ותמיד היה עליז".
שמעון קושניר, תלמידו של בלקינד מתאר את מורהו :" הוא היה אחד המורים המופלאים . הוא שנתן לי עידוד וחיסון לכל החיים . הוא רצה לחנך דור מושרש וצומח בארץ . היה בו שקט מופלא ,מבט חודר ,שופע פקחות וחכמה ".

קווי השוני ביניהם

הרקע המשפחתי

משה דוד שו"ב היה בן למשפחה חרדית , שלמד ב"חדר" וב"ישיבה".הוא אף למד שחיטה וגם עסק בזה. לעומתו ישראל בלקינד היה ממשפחה דתית , למד בבית ספר יסודי, תיכון ומכללה של השלטונות ברוסיה . ידיעותיו ביהדות ובשפה העברית נרכשו מאביו ואמו , ומהתנ"ך .

הנסיבות שגרמו למעבר לעסוק בחינוך ,להוראה ולניהול בתי ספר

בלקינד לא עבר לתחום החינוך כתוצאה מיחסם המזלזל של פקידי הברון ,שאילץ את שו"ב לעבור לתחום החינוך . בלקינד עבר לעסוק בחינוך כתוצאה מפעילותו כעסקו באגודת :"חובבי ציון" ביפו,שגרמו להזנחה של משקו החקלאי . כמו-כן עבודת האדמה לא התאימה לאופיו התוסס .

פעולותיהם בתחום החינוך והנחלת השפה העברית

בלקינד פעל בתחום החינוך 31 שנה . הוא החל בפעילותו בשנת 1889 ,בעת שייסד את ביה"ס העברי הראשון ביפו עד מותו בשנת 1929 ,עם הפסקות שכללו : שנה סייר בשני עברי הירדן, שנה עבד בבנק אנגלו-פלסטינה , ושבע שנים בין 1921-1914 ,שכללו נסיעה לפריס לבקר את בתו ,שהייה באמריקה ומאבקו לקבל בחזרה את מוסדו "בן שמן".
שו"ב פעל בתחום החינוך 16 שנה . הוא החל את פעילותו בשנת 1885 בניהול ביה"ס בראש פינה ,עד שנת 1926 בה סיים את ניהול בית היתומים בצפת ,עם הפסקות בפעילות בשדה החינוך . פעילותו בתחום החינוך כללה : חמש שנים ניהול ביה"ס בראש פינה , ארבע שנים ניהול תלמוד תורה וגן ילדים באמריקה . שנתיים עמד בראש בי"ס למלאכה בצפת, שנתיים עבד כמורה בבי"ס של כי"ח בירושלים ,ושלוש שנים ניהל בית יתומים בצפת . אמנם בלקינד פעל בתחום החינוך שנים רבות יותר משו"ב , אבל גם עשייתו של שו"ב בשנים שפעל בתחומי החינוך , התרבות והנחלת השפה העברית, היו משמעותיים לקידום התחומים הללו .
בלקינד פעל בעיקר בתחום החינוך שכלל:ניהול בתי ספר והוראת עברית בבתי ספר ; ואילו שו"ב פעל בנוסף לניהול בתי ספר ומוסד לילדים יתומים והוראת העברית , גם בייסוד אגודות ומרכזי תרבות .
בלקינד פעל בתחום החינוך רק בארץ ,ואילו שו"ב פעל גם בחו"ל בהקמת גן ילדים ותלמוד תורה בהם שולבה הוראת השפה העברית . מאידך , בלקינד העלה יתומים מחו"ל , ואילו שו"ב עבד עם יתומים ששהו בארץ . בלקינד כתב מספר ספרים בעברית בנושאים הקשורים להוראה כגון: שאלות בחשבון , דברי הימים , ידיעת הארץ ; ואילו שו"ב כתב ספרים הקשורים בזיכרונות על פעילותו בארץ ואינם קשורים לנושאי חינוך .

תכונות אופי

משה דוד שו"ב היה אדם נוח לבריות,והעובדה שנבחר כחבר בגופים ציבוריים שונים מוכיחה זאת; ואילו ישראל בלקינד כבר מגיל צעיר התאפיין כמרדן . הוא היה בין התלמידים היהודיים הבודדים בכתתו שלא הסכים לכתוב בשבת ובחגים למרות איומי המורים . בלקינד היה גם אדם נוקשה שלא הסכים להתערבות חיצונית במוסדו , וכל אדם שלא הסכים עם דעתו ראה אותו כאויבו . זו הייתה הסיבה העיקרית לסגירת מוסדו "קריית ספר"-מפעל חייו .
שו"ב חי חיים ארוכים ומת בשיבה טובה בגיל 84 , גיל מופלג לאותם הימים ; ואילו בלקינד נפטר בגיל 68 כתוצאה משברון לב , מאחר ולא הצליח לבסס את מוסדו "קריית ספר" שהיה מפעל חייו .

לסיכום

שני האישים , משה דוד שו"ב וישראל בלקינד , תרמו רבות לשילוב השפה העברית בארץ ולקידום התרבות . הם היו דמויות כריזמטיות בתחום החינוך .לכן מצאתי לנכון להציג את פעילותם הברוכה . חבל שצאצאיהם , של אישים חשובים אלה,לא המשיכו בפעילות בשדה החינוך כהוריהם . יתכן כי השכר הזעום שקבלו הוריהם עבור עבודתם , והשעות הרבות שהקדישו לעבודת החינוך גרמו לכך . בנו של שו"ב עסק ברפואה , ואילו בתו היחידה של בלקינד עבדה כמרצה לאשורית באוניברסיטה בפריס . אולם הם זכו כי תלמידיהם העריכו את פעילותם הברוכה בתחום החינוך והעבירו את הערכתם לצאצאיהם.

נספחים

נספח א' : שילוב השפה העברית בביה"ס בראש פינה ע"י שו"ב

"הייתי הראשון בגליל העליון , שהתחיל ללמד בביה"ס ע"פ השיטה של עברית בעברית .נקל להבין עד כמה קשתה עלי העבודה אז, בעת שחסרו גם הספרים האלמנטרים ,והוכרחתי לסדר בעצמי את שעורי הלימודים בכתב .בכלל לא הייתה עוד השיטה הזאת מפותחת למדי כדי ללמד על-פיה את הילדים ,ששפתם הייתה השפה הז'רגונית . נלחמתי בכל כוחי בכל המפריעים , הן מצד הלימודים עצמם והן מצד האבות , אשר התנגדו לשיטה זו שלא הורגלו בה, וגם את השפה לא ידעו . היו כאלה אשר לעגו לי , ומלאו פיהם צחוק .מעניין: כאשר הצעתי לפני בן שמעון ,מנהל המושבה, שיכתוב לפריז ויבקש תקציב לקניית ספרים נחוצים , הביט בי המנהל בתמיהה ויאמר לי :כיצד? האם בשביל ספרי לימוד בעברית יש צורך לכתוב לפריז? האין בצפת סידורי תפילה וחומשים?וכאשר בארתי לו כי לא לספרים כאלה אני מתכוון אלא נחוצים לי ספרי דקדוק ,דברי הימים וכדומה , השתומם עוד יותר וישאל בתמימות:האם באמת יש ספרים כאלה בשפה העברית?נתתי לו רשימת הספרים הנחוצים והוא שלח אותם למר שייד בפריז וזה שלח אותם למוציא ספרים בפרנקפורט ואחרי זמן קצר הגיעו הספרים ". [ מ,ד.שו"ב .זיכרונות לבית דויד עמ' קי"ט-ק"כ ]

נספח ב': פעילותו של שו"ב בתערוכה בברלין למען השפה העברית ואהבת ארץ ישראל .

על פעילותו זו מצאתי עדות בכתבה של ד"ר עציוני : " כמה נחת רוח ושעשועים הביאה לנו ידידותנו זאת בחברת אחינו הנעים והנחמד מר משה דויד שו"ב אשר בהוד קומתו,במראה פניו, בזקנו היורד על מידותיו , בנועם קולו,בעניו המפיקות תום ויושר , בהם לבבו המלא רגשות נעלים אין קץ מיוסדים על אהבתו הברה והזכה לעמנו, לציון ולשפתנו ,הרהיב את לב כולנו לאהבה את עמנו ואת קנייניו ועתה עלינו להיפרד מעליו ולבלי ראותו עוד בינינו ! נועם צלילי שפתנו אשר הקשבנוה בכל משך התערוכה והד קול שירי ציון, אשר שרנו בכל לילה בחצות ליל בשובנו מהתערוכה העירה ונשמח מאד כי קמה תקופה חדשה בעמנו ,לתקן "תיקון חצות" באופן חדש ולהזכיר את ציון וירושלים קבל עם במסכת רעים ,בעגלת הקיטור ברכבת, כו נעם צלילי שפתנו ישבות מעתה ומה נוגה לביתנו" ! [ "המליץ" 1.11.1896 עמ' 1]

נספח ג' : ספריו וכתביו העיקרים של ישראל בלקינד

דברי ימי העמים – חלק א' :העמים הקדמונים ,חלק ב' : ימי הביניים . דפוס ירושלים ,1899 .
די ערשטע שריט פון ישוב ארץ ישראל , חלקים א' ב' ,הוצאת "המאיר".ניו-יורק 1918-1917
ארץ ישראל של זמננו , נכתב ברוסית חלק א' טבע הארץ תורגם לעברית ,הוצאת "המאיר" . תל אביב 1927. חלק ב' לא תורגם לעברית ולא הוצא לאור .
מלחמת היהודים ברומאים ,הוצאת "אחיאסף".1927 .
הערבים אשר בארץ ישראל ,הוצאת "המאיר" . 1928 .
היכן הם עשרת השבטים ,הוצאת "המאיר" . 1928 .
ארץ ישראל בזמן הזה ,הוצאת "המאיר". 1928 .
ארץ ישראל ,ספר לימוד גיאוגרפיה של ארצנו ,הוצאת "המאיר" . 1928 .

נספח ד' : מכתב הגעגועים של בלה אלוני לבלקינד

. "לאבי היקר והחביב , אני יכולה לכתוב שאני בריאה . אבי ביום חמישי לפני פסח , באו הילדים מטבריה ואני כאשר ראיתי את משה ( אחיה) הייתי מאושרה . אבי, אנחנו מבלות את הפסח בעצב גדול מאד …לולא היינו עם הדוד בלקינד ביחד על המקום הזה , אז היה טוב מאד . אבי, אני גמרתי את מכתבי הקצר ואני מבקשת את אבי שיכתוב לי ואני תמיד אשמח . והנה נשיקות חמות ורבות ממשה שלי . הוא דורש בשלום הדוד בלקינד. שלום ,שלום , נשיקות רבות בלי מספר ממני בתך האוהבת אותך
בלהה חרוצה . ברכה והצלחה ונשיקה". [תיק בלקינד ארכיון ראשון לציון]

מכתב התשובה של בלקינד לבלהה אלוני

"בלה האהובה , זמן רב לא שמעתי את קולך , לא קראתי את מכתביך , וקולך כל כך ערב לי . מכתביך כל כך נעימים לי . היום יש לי זמן לכתוב לך מילים אחדות . הרבה אין לי מה לכתוב . בריאותי יותר טובה . אוכל בקרוב לגשת לבניין "קריית ספר" כי בלי קריית ספר ובלי תלמידיו ותלמידותיו אין לי חיים ….. נשקי בעדי את מוישה'לה האהוב . מה אגיד לך עוד , אוהב אני אותך בלי גבול ומתגעגע אני אליך באופן היותר חזק . ומקווה אני עוד לראותך ולנשקך כמו בימים הטובים . לעת עתה , קבלי את נשיקותיי וברכותיי על ידי המכתב הזה . שלום לך , ישראל בלקינד". [ תיק בלקינד ארכיון ראשון לציון ]

נספח ה': ההמנון של "קריית ספר" ,כמשקף את ההערכה שרכשו תלמידי בלקינד אליו

פזמון :
הבה בית הספר, ורעייתו הכבודה
מוסד" קריית ספר" המשתתפת בעבודה
נקהל במקהלה זוג מדהים עיניים
ונשיר שיר תהילה כמאורות השמים
לכבוד אורחינו לכבודם במילים נאים
מנהלנו-מחנכנו נאמר ברוכים הבאים .

א. אנחנו היתומים ד. ויקום בלקינדנו
בקישינב היינו וינבא עתידנו
ילדות ילדים וימצא לעצמו חובה
חינוך רוסי ראינו לרדת קישינובה
ועתה עברים הננו וימהר להביאנו
פה בארץ אבותינו. ארץ אבותינו.

ב. שמה גדלנו ה. רוחו הכביר לנו
שמה חונכנו עברים לאומים אנו
לא ידענו מי אנו בריאים בגופנו
מי עברים בנו כבירים ברוחנו
ועתה עברים הננו לעזר לעמנו
פה בארץ אבותינו. ולארץ אבותינו.

ג. הפרעות אשר מצאנו , ו. ובכן בית ספרנו
לדעת הן הראונו , לשבועה הנה ידינו
כי יהודים הננו, כי בצל רעיונך
פה בגלות נמצאנו , נסתופף כולנו
ארץ ישראל ארצנו, ואור צביונך
ועברית היא שפתינו. יאיר לפנינו
ובעבודתנו יחד
נראה הבניין שהמתנו
יחי יחי ישראל בלקינד

[ד,כרם. ראשית כפרי הנוער והילדים בארץ ישראל .עמ' 80-79 .]