מאמרים מרתקים

שלום (סלים) בן אברהם הלוי חצבני

נולד:  1878 בחצבייה, על הר החרמון

נפטר: 1956 בראש פינה, בחודש ניסן

התיישב בראש פינה בשנת 1891, התחתן עם מרים בת אהרון פיינשטיין, מחלוצי מייסדי ראש  פינה והוליד עימה ארבעה בנים ושש בנות – יצחק, לאה, שושנה, חנה, נעמי, אברהם, חיה, אהרון, ציפורה ואליהו. עבד כפועל בבית החרושת למשי בראש פינה, כשומר וכפרש שליחויות בשרות הברון והמוסדות המיישבים. מחלוצי "מובילי הנוסעים" בארץ במרכבות (דיליג'נסים). גבר ואדם במלוא המשמעות, דמות בולטת ומרשימה (תרתי משמע), שלם עם עצמו, עם סביבתו ואלוהיו, מקובל על כל הסובבים אותו. רבים נמשכו-עלו אל משכנו הצנוע והמשרה ביטחון ברחוב העליון, דמותו סמל וזִכרו גאווה לכל בני משפחתו, קרוביו ומכריו.

סיפר סלים חצבני כששימש כשומר פרש:

כשהאיר הבוקר, רכבנו על הסוסים ועלינו בשביל המוביל לאוהלי הדלאייקה. מאחר והיכרתי את מוסה, שמסוגל הוא למלא שליחותו באכזריות ובחימה, הפצרתי בו כל הדרך והזהרתיו,"למען השם,"  "שוואי שוואי," "אל נא באפך".

משהיגענו  לאוהלי השבט שהשחירו במורדות ההר למאות, התחלתי לחפש את הגדול והנאה שבין האוהלים, הוא אוהלו של השייח. הבחנתי שהבדואים שלחו אלינו מבטי בוז ושטנה, לא קמו ולא ברכו לשלום את האומבשי והנלווים אליו. גם השייח, שישב בפתח אוהלו, קיבל אותנו בקרירות רבה, לא קם ממקומו ורק ציווה על הנערים לגשת אלינו. רמזתי למוסה ולחשתי לו: "באה שעתך, יאללה". שלף מוסה את חרבו, הזעים פניו ומפיו פרצו חרפות וגידופים על השייח, על אבותיו ואבות הדלאייקה מאז היות בדואים בעולם. תוך קללות נופף מוסה בחרבו, הסתער על האוהלים וניתק את חבליהם, הוריד מהלומות על ימין ועל שמאל, והיה מצעק בקולי קולות: "יאללה! קומו, עקרו מכאן, אנשי חמס ובני בליעל, בפקודת המותצרף! לא יישאר בהרים האלה אף אוהל אחד עד הצהריים."

כך השתולל מוסה על סוסו רגעים מספר. קולות בכי ויללה הקיפו את המחנה, גברים החלו משתטחים לרגליו ומבקשים רחמים. הרגשתי שבאה שעתי, קפצתי מעל סוסתי והתייצבתי לפני מוסה. אמרתי לו: "מוסה אפנדי, מן שאן כאטרי (למעני), הרף מן האנשים המסכנים האלה, אני לוקחם תחת חסותי ואני אהיה אחראי למעשיהם בעתיד".

הוצאתי מכיסי פיסת נייר וערכתי "קאפללה" (כתב ערבות) בערבית לאמור: "אני החתום מטה אחראי בעד כל בני שבט "הדלאייקה" על כל מקרה של גניבה ושוד שיארעו, חס וחלילה, בעתיד ואני אשלם את דמי הנזק, יהיה שיעורם אשר יהיה." חתמתי על הערבות, ואף השייך פייאד ויֶתר ראשי האבות הטביעו את חתימותיהם אחרי.

אמרתי למוסה בטון מלא חשיבות: "הרי לך הקאפללה, מסור אותה בידי המותצרף בעכו." כך חיסלתי את הסכסוך "בדרכי שלום" והבדואים נהגו בי אותו יום כבמלך, שחטו לכבודי כבש ושלחו פרשים ללוותני עד חוות כינרת.

סלים חצבני קם ופיטם שוב את הנרגילה שלו שדעכה, הוא מצץ ממנה כמה מציצות והמשיך לספר: "התחבולה הועילה, מאז שהתחילו הגנבים לשמור בימים ובלילות על רכוש החווה ויותר לא שלחו את עדריהם אל שטחי המרעה והתבואה – יותר מששמרתי אנוכי, שמרו הם".

עברו רק  שלושה חודשים. המצב היה מצוין, כשהייתי יוצא לסיבוב ופוגש בדואים היו ששים לקראתי מביאם תשורות ושואלים: "לכאדמה" (שרות), הייתי בעיניהם כמושיע.

ביום שישי אחד רכבתי לראש פינה, לבלות את השבת עם משפחתי. בשובי ביום ראשון בבוקר מצאתי את מנהל החווה סר וזעף. "מה קרה?" חמישה חמורים נגנבו בזמן היעדרי!

המקרה הפתיעני. קראתי אליי את ארבעת הגנבים המפורסמים ביותר וחקרתיהם, ואילו הם באחת: "עלינא אל טאלאק בתאלתה (נגרש את נשותנו), אם ראינו את החמורים".

עליתי אל הדלאייקה, יצאו לקראתי ואמרו לכבדני, אולם אני סירבתי לשתות קפה. אמרתי להם: "לא ארד מהסוסה עד שתחזירו את החמורים שגנבתם".

הפניתי את הסוסה ועזבתיהם, חזרתי לכינרת. לאחר כמה סיבובים בשדות 'חטפתי' שינה בחדרי. היה זה לילה אפל של סוף חודש. אך נרדמתי והנה דפיקה בדלת. שאלתי: "מין הדא?"  (מי זה?)

ענה לי קול: "יא חוואג'ה, הנה החמורים על הגורן." פתחתי את הדלת ולא מצאתי איש. חגרתי את אקדחי ויצאתי, התכופפתי והבחנתי בחשיכה בחמישה חמורים שעמדו וכירסמו בגורן. לא ידעתי מי לקחם ומי הביאם בחזרה.