אלו היו משחקי ילדות…

ימי החורף בגן הילדים בראש פינה, היו הימים האהובים עלי. מי הוואדי זרמו בגבול הגן שוטפים את יובש הקיץ, אפיק הוואדי היבש הפך להיות עבורינו נהר אמיתי. בין ערוץ הנחל הזורם לגן הילדים ניצב לו גל אבנים, עליו נהגנו לעמוד ולהשיט מיני דברים. הכנו סירות מנייר והשטנו על הנהר שלנו, רצים בחדווה בשביל לאורך השייט, כפיסי עץ הפכו לסירות שודדים, ענפים הפכו לסכר, כל חפץ היה עבורנו כלי שיט.
גן הילדים של ילדותי היה שייך לזרם החינוך "המזרחי" ועל כן הבנים חבשו כובעים, היו אלה כובעי באראט. הכובע היה הסממן היחיד של הדת. כובע הבאראט העגול כיסה את הראשים הקטנים, במרכז הכובע היה תפור צ'ופצ'יק ואחת ההנאות שלי היתה להחזיק את הצ'ופצ'יק בין האגודל לאמה, לסובב את הבאראט בעזרת הצ'ופצ'יק ולהעיפו למרחק, כמו צלחת מעופפת… אך על הכובע שלי שמרתי מכל משמר.
בימי הילדות החורף היה חורף אמיתי, בימי גשם לא הפסדנו משחקי רחוב, רטובים עד לשד עצמותינו היינו חוזרים הביתה, פושטים את הבגדים הרטובים מניחים ליד תנור החימום הגבוה, עוטפים גופינו בשמיכת צמר ונהנים מחום תנור הנפט הגבוה.
חורף גשום אחד עמדנו על גל האבנים נהנים מהשייט, ומול עיני, ממש מול עיני, קרץ לי צ'ופצ'יק כחול כהה, וכבר היה נתון בין האגודל לאמה, בז…ז… ובנהר שלנו שט לו בחגיגיות כלי שייט חדש, עגול, כחול, שט בסיבובים, נתפס בסבך.
השובבים שבינינו, ואני ביניהם, נהגנו ללכת חרש מאחורי אחד הבנים ובמהירות הבזק, משכנו את הכובע מעל ראשו בעזרת הצ'ופצ'יק, שכבר היה נתון בין האגודל לאמה, סיבוב אחד, ועוד אחד, בז…ז…. והנה הכובע ט….ס למרחק כמו צלחת מעופפת.
"אמא'לה הבארט שלי", נבלעה צעקת אחד הילדים בתוך המים הקפואים והנה הוא כבר נסחף בערוץ הנחל ידיו מושטות קדימה מנסות לתפוס את הבארט.
"ברכה, ברכה"! זו הגננת שלנו, ברכה רצה מחצר הגן, מספיקה לנגב ידיה בסינר שהיה על בטנה דרך קבע. הימים היו אחרים, שומר לא עמד בשער.
"מה קרה, מה עשו השובבים בפעם הזו"?
"הצילו"!
גרוני נחנק, דמעות שטפו את פני, התיישבתי על האדמה הבוצית ממלמל את כל התפילות שלמדתי בגן.
"שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד"!
"הביאו מוט יותר ארוך"! השכנים המתגוררים בקרבת מקום הגיעו במהירות למקום, למזלי לא יצאו לעבודת השדה בגלל האדמה הבוצית לאחר גשמי הברכה.
"תפוס את המקל"! הילד הקפוא בתוך המים ניסה לתפוס את אחד המקלות שהושיטו לו, אך ללא הצלחה. באותו רגע שנאתי את הצ'ופצ'יק.
"הנה הוא נתפס בסבך"! נשבעתי שיותר לא אגע בצ'ופצ'יק,
"מזל גדול שלא הגיע לעיקול, משם אי אפשר היה להצילו"! וכבר לנגד עיני ראיתי את הילד שט לאורך הוואדי, מגיע אל הצינור תחת הגשר ממשיך עד אמצע המושבה ומגיע….לירדן.
מתוך מסך הדמעות ראיתי את אחד השכנים, נושא את חברי הקטן, רועד, נוטף מים, והבארט שמוט רטוב על ראשו.

רות מייסטר

18.11.07